למה לטפס בריצה על הר..?

לפעמים בחיפוש אחר ה"למה" צריך טפס על הר גבוה. אז למה לטפס על הר גבוה בריצה..? בשביל זה תצטרכו לקרוא עד הסוף ולהגיע לפסגה הגבוהה הזו בניו-אינגלנד ואפילו לא תפגשו את סקוט ג'ורק

הגארמין מראה שאני כבר בתוך הקילומטר האחרון אבל הספרות בו מתקדמות בעצלתיים, כאילו שואבות בכוונה את שאריות האויר שעוד יש לי בריאות ויש לי כבר ממש קצת. האויר קר, קר מאד ואני רטוב כולי מתחת למעיל הורוד שלי, רועד אבל הרגליים דוחפות קדימה, לפסגה.

ממש בפנייה הימנית האחרונה אני מבחין בענת ואביתר ממתינים, דרוכים, מתוחים ושמחים שאני מגיע ומקבל מכת מרץ ואדרנלין נוספת, נותן עוד דחיפה קטנה קדימה. הכיוון הן מדרגות העץ ותאמינו לי שמדרגות מעולם לא הרגישו כל כך גבוהות ומאתגרות, מסיים אותן בין האנשים שמפנים לי דרך ואני בכיוון השלט שמסמן שזו באמת הפסגה, הסוף של המסע הזה והפעם באמת לא נשאר לי יותר אויר אבל חיוך ענק של סיפוק נמתח לי על הפנים, כייף גדול.

הכל התחיל ממש מזמן כאשר הבנתי שאנחנו נטייל השנה בחוף המזרחי של ארה"ב ולמעשה נהיה בניו-אינגלנד, המדינות הצפון-מזרחיות בארה"ב ובין היתר נבקר גם בהר וושינגטון. לא באמת ידעתי מה אני מתכנן אבל חיפוש קטן-גדול בגוגל הוביל אותי לפוסט שכתב נחשון שוחט ובו תיאר כיצד לפני מספר שנים טיפס בריצה אל פסגת הר-וושינגטון בניו-המפשייר, אי-שם עמוק בהרים הלבנים של האפלצ'ים.

יצרתי קשר עם נחשון והתקפתי בשאלות והוא ענה בסבלנות והתחלתי גם לאסוף חומר מסביב, ללמוד קצת ולראות מה כדאי לעשות. המחשבה לטפס בריצה את ההר הזה קרצה וגירדה לי, בכל זאת, זה ההר הגבוה ביותר בחוף המזרחי.

אבל למה לטפס על הר? למה לטפס בריצה על הר?
כי הוא שם, עומד, גבוה, שולט, טבעי וכי אני יכול. לא כי אני יכול באופן שחצני אלא כי אני יכול לנסות להוכיח לעצמי שגם את הדבר הזה אני יכול לעשות, אתגר שעדיין לא עשיתי ולא ניסיתי. לא מירוץ, לא זמן, לא מרחק ולא תוצאה, פשוט לטפס בריצה על הר, גבוה.

הימים עברו, התכנית התבשלה טוב והייתה מוכנה וגם הציוד ואני מוצא את עצמי יום קודם בהרגשה שאני מקורר מאד, מצונן, לא כייף אבל בטח שזה לא ימנע ממני לרוץ אל ההר, לפחות להתחיל. החלטתי שלא לקחת שום תרופה לפני, לתת לגוף להתגבר לבד, יהיה בסדר.

מתעורר בחמישי בבוקר ומרגיש סמרטוט, מתעלם. ארוחת בוקר שכוללת לחם, חמאת בוטנים ודבש וכמובן קפה ומים. מזין, טעים ובעיקר לא מכביד. ממלא את עצמי במים כי החלטתי שאני רץ את ההר הזה היום מבלי לשתות או לאכול ואפילו לא מים וג'ל. למה? ככה. הטענתי את הגוף מספיק, לא צריכה להיות בעיה.

לאחר נסיעה של כחצי שעה מהמלון (השתכנו בעיירה ווסט-קונוויי) מגיעים לכביש הגישה להר, עוצרים, מצטלם ליד שלט ההזנקה הרשמי של המירוץ שמתקיים כאן מדי שנה, קר בחוץ ואני מיד מתחיל לרוץ, לא רוצה לבזבז זמן מיותר. צעדים קטנים ומדודים ומיד אחרי 200 מ' מתחיל הטיפוס, על הכביש ולתוך היער הירוק-אדום שעוטף את הכל מסביב.

שקט, שומע רק את הגוסט שלי נושקות לאספלט ואת הנשימות הקצרות שלי שמחפשות מעט אויר. צעד רודף צעד ואני משתדל לשמור על קצב קבוע. לפני הריצה הדבקתי את הברך שהציקה לי בתקופה האחרונה ולפחות כרגע היא משתפת פעולה, לא כואבת, לא משמיעה קול ועושה את המוטל עליה, עוזרת לי לטפס למעלה וזה חתיכת למעלה.

לפני שאני שם לב חלפו להם שלושה קילומטרים ואז אני מבחין בשלט עץ מצד שמאל שלי ומחליט לרוץ אליו, הצידה ולראות במה מדובר. appalchian trail כתוב עליו ואני מקבל צמרמורת. השביל המיתולוגי נמצא ממש לידי ולא שאני מצפה שסקוט ג'ורק, קרל מלצר או ג'ניפר פאר-דיויס יצוצו ממנו לפתע להגיד לי שלום אבל בכל זאת, את צעדיי הראשונים בעולם האולטרה וריצות השטח עשיתי דרך קריאה וצפייה על השביל הזה "שביל ישראל" של האמריקאים אני קורא לו והוא הרבה הרבה יותר ארוך וקשה מהשביל שלנו, מצלם וממשיך לרוץ.

ככל שהמרחק גדל כך השיפוע נהיה תלול יותר או שאני מדמיין מכיוון שזה סוחט ממני עוד ועוד. הכביש לפסגה הוא במרחק של כ-12.3 ק"מ ובשיפוע של כמעט 2 ק"מ, לא פשוט. השיפוע הוא משהו כמו 11 אחוז בממוצע ויש קטעים אכזריים יותר, הם עוד יגיעו.

בשלב מסויים אני מבחין שלאט לאט אני הופך להיות בגובה צמרות העצים והם מצידם נשארים מאחור ולא מצטרפים אליי בטיפוס, כאילו אומרים לי שאין להם שום אינטרס להמשיך הלאה. אני ממשיך. מולי ומאחוריי חולפים מדי פעם כלי רכב שונים ומנפנפים לשלום, מחייכים או מנידים בראש ואני תוהה בין לבין מה הם חושבים עליי ומה הם מפסידים.

מחשבות חולפות בראש ואחת מהן מנסה לנסח את הכאב. אני מחליט שיש שני סוגי כאב. הסוג הראשון הוא כתוצאה של פציעה, כאב שבו הגוף מאותת שמשהו קרה, משהו לא בסדר והוא דורש טיפול- קרח, מסז', חבישה, הדבקה וחלילה גם טיפול רפואי. אלו כאבים שאין לנו שליטה עליהם.

הכאב השני מגיע מתוכנו, כאב של חשש, פחד, גבול שאנחנו חוששים לחצות ואולי גם כאב מהלא-נודע, מעין מחסום שאנחנו מציבים בפני עצמנו ביודעין או שלא ביודעין וחושבים שזה ישמור עלינו. עם הכאב הזה צריך להתמודד, לבד. לקבל אותו, להכיל ולהמשיך הלאה, להבין שהוא שם בכדי להישאר בתחילה אבל מתרגלים אליו ואז הוא נעלם, בהדרגה ואז לחלוטין.

ברגע שמתמודדים ומנצחים את הכאב הזה אפשר להגיע למקומות חדשים, לא מוכרים, נהדרים. בכל אתגר שאני מציב בפני עצמי ישנו הפחד הזה מהלא-נודע, ישנו את הכאב הזה אבל עם הזמן לומדים להתמודד איתו, לקבל איתו ולהמשיך, ככה זה אצלי, אני כבר די מחכה לכאבים הללו, לאיתותים הללו.

החשש הזה, הכאב הזה מגיע היום חזק מהריאות, הן מחפשות עוד קצת אויר, כאילו אומרות לי לעצור שנייה, לחשוב, האם זה בכלל טוב ונכון לטפס אל ועל ההר הזה. אני לוקח נשימה עמוקה, מניף רגליים כמעט בקלילות וממשיך הלאה וזה נגמר. מצעד לצעד אני נהנה מהחוויה, מהנוף יותר ויותר.

הזיעה נוטפת לי מהמצח, קר, קר מאד, אבל אני מזיע, הדרייפיט הורודה שלי רטובה לחלוטין ואני מרגיש רעידות וצמרמורות בכל הגוף, בהחלטה של רגע שולף את מעיל הרוח ולובש אותו תוך כדי תנועה. האצבעות קפואות וזה לא כל כך פשוט לסגור רוכסן במצב כזה. ממשיך קדימה, צעד ועוד צעד, לפסגה.

הקילומטרים הולכים ומצטמצמים ואני מגיע לשביל החול, קטע של שביל עפר שמחליף, לאורך כקילומטר, את כביש האספלט. זה מרכך מעט את הצעדים ואני מבחין בשמיכה של עננים לבנים-אפורים שעוטפת את ההר מתחתיי. מבלי להרגיש עברתי את גובה העננים ואני מעליהם, בעננים משל עצמי.

רוכב אופנוע על ב.מ.וו שחור כבד יורד מולי ומנופף לי לשלום, מזכיר לי משום מה את הספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע" שם, למי שלא יודע, לגיבור הספר יש אופנוע ב.מ.וו ישן. אני ממשיך הלאה, הצעדים כבדים, הנשימה הופכת לשריקה, כנראה בגלל האויר הדליל בחלק העליון של ההר אבל אני יודע שזה כבר כמעט הסוף.

צעדים אחרונים כל שביל העפר שמתחלף שוב לאספלט וזה כבר ממש קיר, הצעדים מתקצרים והולכים והגוף שלי מסמן לי שהוא מגייס כל מאמץ אפשרי, כל שריר שקיים ויכול, בכדי להגיע שלם לפסגה. אני בעיקר חושש ממתיחה בחלק הפנימי של הירך שהופיעה לי בעבר בכל מירוץ עם מאמץ גדול, עם עליות ואני ממש מחפש איזה סימן, עיקצוץ אולי למתיחה שעלולה לבוא, היא לא מגיעה.

מרחוק אני מבחין בפסגת ההר, עומד לו, ממתין לי עם רוח קרה שנושבת, צופה מרחוק בכתם הורוד שמתקדם לעברו מחוסר נשימה בצעדים קטנים, יראי כבוד.

כאשר אני כבר ממש לפני הפסגה אני מעיף מבט אחרון למטה, לעבר העמק מימין ואז שוב לפסגה ומבין, שוב, כמה שאנחנו קטנים אל מול הטבע, כמה שאנחנו צריכים, חייבים לקבל את זה ולתת כבוד לטבע, להיות חלק ממנו, להשתלב בו ולא להילחם נגדו.

ההשתלבות הזו, הזכות להיות חלק מהטבע מאפשרת לנו לעשות את מה שאנחנו אוהבים, נהנים ובמקרה שלי זו הריצה, ריצה מאתגרת בטבע שאני כל כך אוהב, את הריצה ואת הטבע.

לעמוד במטרה שאנחנו מציבים לעצמנו גורמת לתחושה טובה, מביאה אותנו להבנה שאנחנו יכולים, שאנחנו צריכים לרצות, להתמקד במטרה אבל גם בדרך ובעיקר ליהנות מהדרך, ליהנות בדרך אל המטרה, אחרת כלום לא שווה, המאמץ לא שווה את זה. נהניתי.

עומד על הפסגה של הר וושינגטון, ליד השלט שמסמל את ההגעה למטרה ויודע שלמרות המאמצים שלי בדרך, הצלחתי לעשות את זה גם בגלל שהוא, ההר הזה, איפשר לי לטפס, לרוץ, להיות חלק ממנו, הוא קיבל אותי היום אליו. הוא לא עשה לי הנחות, השיפועים קשים, מזג האויר היה קר (4 מעלות בחלק העליון) רוח שנשבה והקפיאה וגם מעט זירזוף של גשם, ערפל, עננים אבל בעיקר טבע, הרבה טבע וגם סתם אדם אחד פשוט שאוהב לרוץ.

"נער הטבע"

תגובות

  • מתן גילור

    עליית HC בריצה נראה לי אתגר קשה במיוחד. סחטיין ותודה על השיתוף.

    הגב
    • מילר

      תודה מתן.
      זה בהחלט לא היה פשוט אבל חווייתי במובן הפיזי והמנטלי של האתגר.

      הגב
  • אלכס דוקורסקי

    דובי, כתבת בצורה מעניינת מאוד. נהניתי לקרוא וכל הכבוד על העמידה באתגר הקשה הזה.

    הגב
    • מילר

      אלכס תודה

      הגב
  • עגל

    נפלא! אני מאוד מתחבר לריצות כאלה, שונות ומאתגרות. וגם אצלי בעיות הברכיים דופקות את הכל . . .
    יש דרך לעלות לשם שלא על הכביש, בשטח ממש?

    הגב
    • מילר

      היי
      אין לי בעיות ברכיים... פשוט שבועיים לפני הנסיעה במהלך אימון בקבוצת הילדים שלי הדגמתי תרגיל עם קפיצה, מעל משוכה ונחתתי לא טוב, סובבתי את הברך ולא ממש נתתי מנוחה או טיפול מתאים.
      כנראה שזה קצת יותר רציני ממה שחשבתי, יעבור.

      ואכן, זו בהחלט ריצה "שונה", אתגר מול עצמי ולא איזה מירוץ מוגדר.
      מה שגורם לי הרבה לחשוב על עצם השתתפות במירוצים באופן אישי, כי אני לא באמת צריך את זה בכדי לאתגר את עצמי.
      המעניין הוא שמדי שנה בקיץ נערך שם מירוץ מסודר.

      לגבי שביל לפסגה- יש שביל, כמובן, הוא חלק משביל האפלצ'ים המפורסם וסקוט ג'ורק מזכיר אותו בספר שלו "north" אותו חיפשתי, קניתי וקראתי בשקיקה במהלך הנסיעה לארה"ב.
      הבעיה עם השביל הזה נקראת "תהום"...יש לי פחד גבהים...אני מאמין שהייתי מתמודד עם זה אבל העניין הוא שלא יכולתי לרוץ הרפתקני מדי כי המשפחה חיכתה למעלה.
      ריצה על שביל כזה דורשת הכנה מראש, לוקחת יותר זמן וגם ההתאוששות לאחר מכן...(התקלחתי בשירותים ציבוריים של פארק סמוך)

      הגב
      • עגל

        השביל שאתה מתאר נשמע לי מדליק. כמובן שזה דורש הערכות מסוימת, אולי אפילו נעליים לריצות שטח, אולי תיק עם מים.
        אני רץ בגבעות גורל והר וושינגטון היה יכול להיות שינוי מרענן בגובה ובטמפרטורה :-)

        הגב
        • דובי מילר

          גבעות גורל זה הכי ניווטים בקורס קצינים בצבא

          הגב
  • Matipool

    אדיר, דובי. כל הכבוד.
    איך אפשר לרוץ במעלה הר בשיפוע כזה???

    הגב
    • דובי מילר

      תודה
      האמת שהשיפוע בחלקו ״קטלני״, הריצה איטית יחסית.
      טכניקה נכונה מסייעת לשמור על הצעדים ועל קצב תזוזה אבל זה לא מה ששינה לי בריצה הזו

      הגב
  • YG

    דומה לעמיר לב בתמונה..

    סחתיין מילר!

    הגב
  • רן מפעם

    לפירסיג היה הרלי לזוג חברים שלו בתחילת המסע היה ב.מ.וו.
    תודה על השיתוף עשית לי חשק.

    הגב
    • דובי מילר

      הדלילות של החמצן...

      הגב
  • ארם אבירם

    טור מצוין! כמעט גרמת לי לרצות לרוץ שם. כמעט... לא עוזב את אופני הכביש שלי כל כך מהר.

    הגב
    • דובי מילר

      אני לא זוכר את אחוז השיפוע, שוחט בטוח יודע, אבל יש מקומות שם שהדיווש כמעט בלתי אפשרי, פשוט ״קיר״!
      רכיבת כביש נכללת ביעד הגדול הבא שלי, לפחות שליש ממנו

      הגב
      • shohat

        ריכזתי הנתונים והשוואה להמחשה בפוסט שלי:

        "כמה נתונים פיזיים: הפסגה בגובה 1,917 מ’ (6,288 רגל). זו הפסגה הגבוהה בחוף המזרחי של ארה”ב, אם כי הגובה בפני עצמו איננו האלמנט המיוחד בסיפור (נתוני הגובה אינם מעוררים התפעלות יוצאת דופן, אפילו בהשוואה לחרמון). הכניסה ל – Auto Road, בקרבת העיירה גורהם ולא רחוק משמורת Pinkham Notch
        (Notch הוא הכינוי ההיסטורי של המקומיים, שנשתמר, למעבר בין רכסי הרים) הוא 464 מ’ (1,408 רגל). אורך הכביש המתפתל אל הפסגה הינו כ – 7.6 מייל (12.2 ק”מ). כלומר, מדובר בשיפוע ממוצע של למעלה מ – 11.6 אחוז, ובנקודות מסוימות עד 22 אחוז. הטיפוס פחות או יותר רצוף, ללא איזורי מישור (בשבעה אחוז מרגישים “התמתנות” וסוג של “הפוגה”). לשם השוואה, הטיפוס אל פסגת החרמון (בצד הישראלי) מן הבניאס הוא טיפוס של 1,760 מ’ על פני 26 ק”מ, שיפוע ממוצע 6.7 אחוז (תודה לקובי על הנתונים). פרט טריוויה נוסף הוא שעל פסגת הר וושינגטון נמדדה ותועדה לפני שנים הרוח החזקה ביותר על פני כדור הארץ. הבדלי מזג האויר בין נקודת תחילת הכביש לבין הפסגה בהחלט מורגשים (המטיילים הרגילים, שעושים את הדרך למעלה ברכב, נחשפים להבדל לא פעם בתדהמה)."

        הגב
        • Yavor

          יש לי חבר שאומר ששינויי האקלים הללו בין ההתחלה לסוף גבו גם לא מעט קורבנות.
          הוא אגב הסתובב עם רכב בעל הסטיקר הנחשב שאומר:
          I climbed mount Washington

          הגב
        • ארם אבירם

          1. על החרמון טיפסתי. מחורשת טל זה 29 ק"מ ויש הפוגה קטנה רק אחרי נווה אטיב. השיפוע ברובו סביר מאוד (במקטע הזה לפי סטרבה ממוצע 5%). זה רק המרחק הגדול של עליה בלי הפסקה שמקשה כי אין מנוחה לרגליים ויותר קשה ככה לתדלק ולשתות בתנועה ועל מרחק כזה ובהנחה שמתחילים עוד לפני העליה (אנחו התחלנו בצומת גומא) די צריך את זה. הקטע התלול ביותר הוא בכניסה למג'דל שמס. ניסיתי לראות בסטרבה והשיפוע שם 12%. משום מה זכור לי כגרוע יותר.
          2. לגבי הר וושינגטון, לפני איזה שנתיים טיפס לשם רוכב שטח באמצע החורף על "Fat bike":
          https://youtu.be/xYwZ5Egjlc0

          הגב
        • ארם אבירם

          אגב, בג'ירו האחרון שוב טיפסו על הזונקולן. 10 ק"מ עם 11.5% כששמונה הק"מ האחרונים עם שיפוע ממוצע של מעל 15% ומקסימום 22% כשמה שמספרים שהכי קשה בו הוא שהשיפוע פשוט גדל ככל שעולים להבדיל מהרים מפורסמים אחרים שלקראת הסוף קצת מתמתנים.

          הגב
  • פה איתמר

    טור יפה דובי
    אתה בהחלט הבלוגר בוטיק של האתר. רייטינג זה לא חזות הכל. תודה לך על הבלוג.
    הפוסט בהחלט משקף בצורה יפה את הקשיים של הרץ וגם את הנרקסיסזם והרצון לחשיפה המתלווה.

    הגב
    • דובי מילר

      תודה איתמר

      הגב
  • shohat

    סחתיין עליך דובי. איזו חוויה והגשמת חלום, ויופי של פוסט. כיף שעשית את זה!

    במאונט וושינגטון מדי שנה נערכים (ע"ב ה-auto road המפורסם) מירות אפניים (הנקרא בשם הנהדר Newton's Revenge, נקמתו של ניוטון) וגם מירוץ ריצה.
    שיא הריצה הוא 56:41דק', שייך לג'ונתן וואייט הניו זילנדי שהיה כמה פעמים אלוף עולם לריצות הרים. שימו לב שהזמן למרחק 12.2 קילומטר דומה פחות או יותר לזמן הריצה למרחק 20 קילומטר לרץ ברמה עולמית על מסלול מישורי.
    שיא המסלול לרוכבי אפניים שייך לטום דניאלסון (נקבע ב2002) ועומד על 49:24דק'. ברוב השנים זמן המנצח 52-53 דקות. גם טיילכ המילטון ניצח במירוץ הזה 4 פעמים.

    עשיתי הריצה הזו בטיול לאיזור בקיץ 2008. אחת החוויות שלא אשכח לעולם. במיוחד שינוי הנוף והצמחיה בחצי הדרך וה-Presidential Range שנפרס לפניך, והתחושה כשמגיעים לפסגה. שש בבוקר והתחושה של להיות לבד על ההר.

    האיזור של הווייט מאונטנס כולו פשוט נהדר.

    הגב
    • דובי מילר

      כמו שכתבתי, הרבה מהחוויה וההכנה אליה, בזכותך.
      בפסגה למעלה מדהים, 4 מעלות ולמזלי בלי רוח כמעט.

      הגב
  • צור שפי

    פוסט שכיף לקרוא. תודה וחג שמח.

    הגב
    • מילר

      תודה
      חג שמח

      הגב
  • Yavor

    תודה דובי. נשמע ממש נפלא החוויה הזו. כמה זמן זה לקח לך לעלות?

    הגב
    • מילר

      הריצה ערכה שעתיים וזה כלל מספר עצירות לצילומים בדרך, בחלק זכרתי לעצור את השעון ובחלק לא.
      אבל האמת שמה שמשנה בריצה כזו זו החוויה עצמה ולא הזמן, מה גם שאני באופן אישי לפני מספר שנים הפסקתי (לאחר שקבעתי במרתון תל-אביב את הזמן המהיר ביותר שלי) לרדוף אחרי זמנים בריצה (רודף אחרי המרחקים).
      לאור הביקור שלי במהלך הטיול הזה בבוסטון ובקו הסיום של המרתון די מדגדג לי לנסות להתברג לשם ואז כן אצטרך להתאמן על מהירות בגלל זמני הדירוג להרשמה (זה לא יהיה בשמיים מבחינתי ועדיין, לא פשוט).

      הגב
      • פה איתמר

        מה זמני הכניסה לבוסטון?
        את קרוב אליהם?

        הגב
        • דובי מילר

          התכנון שלי לנסות להתברג לשם ב-2020 או 2021 כי לשנה וחצי הקרובות אני כבר רשום לאיירונמן ואולטרמן.
          אני מרוחק כ-5 עד 10 דק מזמן היעד לקבוצת הגיל שלי על פי הזמנים המעודכנים, אבל...
          אבל לא ממש התאמנתי על שיפור קצבים תקופה ארוכה ולכן אני מעריך ששווה לי לנסות, האתגר שבזה (וצריך תירוץ בכדי להגיע לשם שוב..)

          הגב
  • 49ers

    תודה, מעניין מאד. באיזה קצב רצים את המסלול הזה? אני יודע שהקצב הוא לא האישיו כאן, אבל מסקרן לדעת. וכמו שהיה נהוג לומר בזמנו ב"שירים ושערים" המיתולוגי.. זמן ותוצאה? מרחק?

    הגב
    • 49ers

      עכשיו ראיתי שענית כבר באחת התגובות.. תודה.

      הגב
  • ערן (המקורי)

    פוסט יפה מאד, כל הכבוד על הטיפוס על ההר

    הגב
    • דובי מילר

      תודה

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *