הגענו ל-1000, ממשיכים לספור

חגיגת 1000 למרוצי גראן-פרי: מרוצים הזכורים לי במיוחד

נהוג להגיד שהפורמולה-1 היא הקרקס המהיר בתבל, מין זירה גדולה וצבעונית שנעה למקומות שונים בעולם ומספקת חוויה מהירה מאד ומרגשת לקהל המעריצים השבוי שלה.
השבוע בסין הקרקס הזה חוגג 1000 הופעות, חלקן טובות ואפילו מעולות וחלקן האחר הוא עוד פריט ברשימה הלא נגמרת.

אני יכול למנות רשימה די גדולה של מירוצים(מתוך האלף הללו) שיסמנו ואולי רק עבורי, נקודות ציון כאלו ואחרות בתוך שלל המירוצים שכבר היו. הרשימה הזו היא לא דרוג כמו מצעד הפזמונים ואין למיקום של המירוץ ברשימה שום חשיבות של לפני ואחרי.

מונקו 1984:- זה לא מרוץ הגראן-פרי הראשון שהתוודעתי אליו, היו כאלו גם קודם אבל מרוץ הרחובות הזה שנערך בתנאי גשם קשים ברחובותיה של הנסיכות הקטנה לחופי הים חשף בפני העולם ובעיקר בפניי את איירטון סנה. הנצחון באותו מרוץ הלך אמנם לאלן פרוסט אבל כל זה רק בגלל שכל העניין הופסק מוקדם מדי ויש כאלו שאומרים שאולי המנצח יכול היה להיות בכלל סטפן בלאוף בטירל שזינב מאחור בקצב מסחרר.
סנה וגם בלאוף כבר מזמן לא איתנו לצערנו.

דונינגטון 1993:- במסלול בדונינגטון ביקרתי כבר מספר פעמים, בעיקר במוזיאון שצמוד אליו וריכז בתוכו את אוסף מכוניות הפורמולה-1 הגדול והעשיר בעולם. בעל המוזיאון טום וויטקרופט כבר לא פה וגם המוזיאון אבל את הזינוק למרוץ הזה, שוב תחת גשם, עם מכונית מקלארן-פורד נחותה משמעותית, אף חובב מירוצים לא ישכח. איירטון סנה עם הקסדה הצהובה והסרבל האדום ליד ההגה, מזנק ועוקף את צמד הוויליאמס שלפניו כאילו היו במצב עמידה ופשוט משפיל את כולם עם יכולת נהיגת הגשם שלו, נצחון ענק של נהג ענק.

סוזוקה 1989:- שתי מכוניות אדומות-לבנות, קופסאות סיגריות מהירות מתחרות ביניהן על הנצחון, על אליפות העולם וככל שמניין ההקפות הולך וגדל, ככל שגרגרי החול בשעון הולכים ואוזלים, לכולם ברור שמשהו עומד להתרחש. הנהג בקסדה הכחולה לבנה מוביל ואחריו ההוא עם הצהובה, הם מתקרבים לשיקאן, אין שם מקום לשתי מכוניות, המגע בלתי נמנע ובום…זה קורה, שתי המכוניות עפות החוצה דוממות, הכל נגמר…או שלא…הנהג עם הקסדה הצהובה מסמן בידיו למארשלים לדחוף אותו, מניע וממשיך בנסיעה, משייט לדגל השחמט, שמח, ניצח, רק בכדי לגלות מאוחר יותר שנפסל. האליפות הלכה לנהג עם הקסדה הכחולה-לבנה, לצרפתי הקטן, שוב זה לא יקרה.

סוזוקה 1990:- שידור חוזר של העונה הקודמת אלא שהפעם ההוא בקסדה הכחולה-לבנה יושב במכונית אדומה לחלוטין, בפרארי והוא מהיר. סנה, לצידו יודע שאם פרוסט יכנס ראשון לפנייה הוא יברח לו ושם תברח גם האליפות. הוא לא יתן לזה לחמוק מפניו שוב. הם מזנקים, פרוסט מכוון לפנייה, סנה מכוון לפרוסט ולימים יגיד ויודה שזו הייתה תאונה מכוונת, שתי המכוניות בחול, ענן אבק עולה מסביב, המירוץ גמור, האליפות הולכת לברזילאי.

ברנדס-האץ' 1985:- הגראן פרי האירופי של השנה הזו נערך במסלול הקטן הזה והיה המירוץ הראשון שראיתי live. לכאורה אין שום דבר חגיגי בזה שאני ראיתי את זה ככה אבל מה שהפך את זה לחגיגה עבור מישהו אחר היא העובדה שזה היה הנצחון הראשון של נייג'ל מנסל, האיש והשפם, בפורמולה-1. הימים היו ימי הדומיננטיות של מכוניות הוויליאמס-הונדה(כמה בוויליאמס היו מוכנים לשלם בכדי לחזור לימים האלו) הסופר-מתוחכמות והקהל האנגלי דחף את הנהג הביתי שלהם לדגל השחמט ולשכרון חושים אחד גדול ואני..? יושב בבית וצופה בזה בטלביזיה בכבלים(פעם ככה זה היה..).

זולדר 1982:- לא הספקתי ליהנות ממנו הרבה, את רוב מה שהכרתי ממנו אז זכיתי לעשות דרך קריאה מעל דפי הירחון "טורבו" או מגזינים אנגליים שרכשתי שמיטב כספי בחנות עיתונים שכבר לא קיימת בנתניה. המרוץ הזה תמיד יזכר בגלל התאונה המיותרת והמוות הבלתי נשכח של ז'יל ווילנייב הקנדי. תאונה ששודרה במוצאי אותה השבת בסיום החדשות בערוץ-1 המיתולוגי וצימררה בעוצמתה, בתמונות שלה, בתוצאות שלה.

הונגרורינג 2006:- קיץ הונגרי מוזר, חום מטורף לצד גשם באמצע יולי או אוגוסט ואנחנו, מתן אחי ואני יושבים ביציעי המסלול, ממש מעל לשיקאן ומתחתינו ג'נסון באטן עושה היסטוריה מבחינתו וזוכה בגראן-פרי הראשון שלו מיני רבים. מה המיוחד בזה? בכל דבר ראשוני יש רגע מיוחד שזוכרים אותו והוא בהחלט נכנס לרשימה שלי, אוירה מחשמלת מסביב עם שלל אוהדי אלונסו/שומאכר ורק אנחנו, שני ישראלים מחוייכים על הנצחון של האנגלי הזה.

דונינגטון 1937:- לכאורה מרוץ גראן-פרי שלא קשור אבל מבחינתי הוא מאד קשור. כחלק ממחקר היסטורי שערכתי, לקראת תזה וספר, על המעורבות הנאצית בספורט-מוטורי, הגעתי למרוץ הזה, המרוץ שסימל אולי יותר מכולם את תחילת השליטה הגרמנית, השליטה והדומיננטיות הנאצית במסלולי המירוצים בעולם בשנות ה-30. חיצי-הכסף הגרמנים, מרצדס ואוטו-יוניון, הגיעו לבריטניה, אל אדמת האויב, ונתנו תצוגת מירוצים שלא הכירו עד אותה התקופה שם. המנצח, ברנד רוזמאייר(נהרג מאוחר יותר) נחשב לכשרון נדיר, לאחד הנהגים הגדולים של התקופה ואולי של ההיסטוריה כולה ותצוגת התכלית הטכנולוגית של הקבוצות הגרמניות הראתה את העתיד לבוא.

דונינגטון 1938:- שנה מאוחר יותר ושוב הופעה גרמנית בלתי נשכחת עבור הבריטים כאשר המנצח במרוץ הזה הפעם הוא נהג איטלקי, טאציו נובולארי באוטו-יוניון, האיש הקטן עם הסוודר הצהוב שכבש את לב הצופים עם יכולת הנהיגה שלו ועם החיוך שלו. ימי מירוצים יפים בצילה של תקופה נוראית בהיסטוריה האנושית. 

אימולה 1994:- שני בבוקר שלאחרי המרוץ, המרוץ היחיד שלא צפיתי באותה עונה, דרך חלון האוטובוס בתחנה המרכזית המעופשת של אז בנתניה ודרך החלון אני מבחין בכותרת קטנה בעיתון שאומרת הכל. אני נחרד, מצטמרר, לא מאמין, יורד במהירות מהאוטובוס ורץ לקנות עיתון(חבל שלא שמרתי אותו). מתקשה להאמין לכתוב שם. איירטון סנה, הנהג שכל כך אהבתי נהרג, שוב זה קרה וכל מילה נוספת מיותרת.

יכולתי להמשיך ולכתוב ולהזכיר עוד הרבה מאד מירוצים חשובים יותר ופחות בעולם המירוצים, לי באופן אישי או לכלל חובבי הספורט המוטורי אבל בחרתי לעצור כאן ויסלחו לי כולם.

כל חובב ספורט באשר הוא מחזיק לשעת חירום באיזו רשימה(ברור לכולם שהכדורסלן הטוב מכולם הוא מייקל ג'ורדן, נכון?) אבל מדי פעם כייף לפתוח, מטאפורית או שלא, את הרשימה הזו, לקרוא, לחשוב ואולי לעדכן אותה.

מוזמנים לשתף ברגעים שלכם במירוצי הגראן-פרי, בכל זאת, לא בכל יום חוגגים 1000 מירוצים שכאלו.

כל מה שיפה ואכזרי בספורט הזה
דני

תגובות

  • BRT

    תודה על הפוסטים,
    אתה תמיד מוסיף עניין ומרחיב אופקים,
    תודה

    הגב
    • דובי מילר

      תודה לך שאתה קורא

      הגב
  • אלכס דוקורסקי

    דובי, מעניין מאוד. כתבת בצורה יפה ומעניינת. תודה רבה. תמיד מעשיר לקרוא על היסטוריה.
    נחשפתי לספורט המוטורי בעקבות מותו של סנה. הייתי אז ילד בן 10 ומטבע הדברים לא הבנתי הרבה, אבל ההדים הרמים של הטרגדיה הזו גרמו לי להתעניין קצת יותר בענף. מאוחר יותר התוודעתי לגודל האסון בסוף השבוע ההוא באימולה, כאשר גם רולנד ראצנברגר נהרג במקצה הדירוג (ונשכח מעט על ידי חלק מאוהדי הענף, בצער רב, בגלל האירועים יום אחרי).

    בהקשר של הספורט המוטורי הגרמני, לפני המלחמה ואחריה, אזכיר את הסופר הגרמני הגדול, אריך מריה רמארק. חושב שהציבור בארץ מכיר אותו בגלל הרומן האנטי מלחמתי המרתק שלו, "במערב אין חדש" (כותרת, אגב, שהושאלה לא אחת כדי לתאר את המצב בקונפרנס המערבי של ה-NBA).
    מלבד חוויותיו הקשות במלחמת העולם הראשונה, רמארק כתב, בין היתר, גם על ספורט מוטורי, תחום שהיה קרוב לליבו (עבד תקופה מסוימת ככתב ספורט).
    שני ספריו היותר ידועים שנוגעים לענף הם "שלושה חברים" ו"אין יחסנים בפני אלוהים".
    סביר להניח כי לא כולם יתחברו אבל קראתי ונהניתי מאוד.

    הגב
    • דובי מילר

      אלכס תודה
      לא שמעתי עליו או על הספרים, מעניין.
      אחפש אותם.
      יש לי קיר שלם של ספרות היסטורית מהתקופה הנאצית- היסטוריה כללית וכמובן ספציפית לספורט מוטורי וגם חומר סרוק שקיבלתי מהארכיונים של מרצדס כולל שרטוטים של הדגמים ותוצאות של הפיתוח והניסויים במנהרות רוח דאז.
      תקופה נוראית אבל מרתקת מבחינת ספורט מוטורי והתפתחות טכנולוגית.

      לגבי ראצנברגר- לצערי המוות של סנה לא קשור לרמת הפרסום והיחס למוות שלו, הוא לא היה "מספיק" מפורסם וחשוב וראינו גם לפניו אירועים של נהגים שנהרגו ולא זכו ליותר מדי התייחסות, ראה ריקארדו פאלטי שנהרג בתאונה ב-82' ולא זכה לפרסום גדול.

      הגב
      • אלכס דוקורסקי

        תודה רבה על התגובה.

        הגב
  • ברק

    אני אחרי בינג' של הדוקו בנטפליקס. עוד אוהד ענף, ועוד קורא בדה באזר

    הגב
    • דובי מילר

      ברק

      הדוקו של נטפליקס מעולה ועל פי השמועות כבר מצולמת עונה נוספת.

      הגב
      • סער

        מה שאהבתי במיוחד בסדרה זה שהיא מתעסקת בקבוצות הקטנות והבנוניות אלו שאני ונראה לי עוד אחרים לא שמים לב אליהן במהלך העונה. התחרות על מקום 4 קבוצתי למשל. נראה לי שעד שלא יקבעו "תקרת תקציב" אין סיכוי לראות קבוצה אחרת ממרצדס/ פרארי זוכה. זה גם קצת מוריד מהערכה להמילטון שזוכה למכונית וצוות מסייע ברמה הרבה יותר גבוהה.

        הגב
        • אוהד

          על תשכח שהמילטון כבר בעונה הראשונה שלו ניצח את אלונסו במכונית זהה ואלמלא חבלה של אלונסו כנראה היה זוכה באליפות ראשונה.

          הגב
        • דובי מילר

          סער
          התייחסתי לזה בפוסט הקודם שלי ותקרת תקציב לא תסייע כי קונצרן רכב ענקי כמו מרצדס או רנו תמיד ימצאו דרך להשתמש במשאבים שלהם לטובת זה.
          אנחנו לא רוצים לחתוך להם את הביצים אלא צריכים לעשות זאת בדרך נכונה.

          הגב
      • ברק

        התאהבתי בורסטאפן. מחזיק לו אצבעות

        הגב
        • דובי מילר

          ורסטאפן ובכלל הדור הצעיר הם המרענן החדש של האליפות ולמרות הביקורת הרבה עליו בנוגע לאגרסיביות יתר והתנהגות מסלול, אנחנו צריכים עוד כמוהו ולא נהגי-רובוט.

          הגב
  • גיא זהר

    מצוין. כמוך התחלתי להתעניין בפורמולה 1 בתחילת האייטיז (אז היה קשה מאוד לראות, בטח לא בלייב). ניקי לאודה (השרוף כמו הדוד שלי בנסיבות אחרות) ואלן פרוסט והמאבקים ביניהם הים מבחינתי דה בסט.

    הגב
    • דובי מילר

      ניקי לאודה "נעלם" לי מתחת לראדאר ולשמחתי שחזרתי את הקריירה שלו לאחר הצפייה בסרט rush.
      פרוסט נחשב מבחינתי כ"רע" כי הוא תמיד היה נגד סנה....לאחר הפרישה זה כבר הכל היה נראה אחרת.

      הגב
  • ניינר / ווריור

    לא אשכח את המירוץ האדיר בבראנדס 1985 אותו ראיתי בפאב בדרום אנגליה כשכולם יוצאים מדעתם בגלל האיש והשפם. לא אשכח ניצחון ענק של המשופם על בן קבוצתו פיקה בסילברסטון במירוץ מחשמל עם עקיפה מהסרטים. לא אשכח את המירוץ המקולל ההוא שפאקינג בורג בגלגל מנע מאבו מוסטאש אליפות שאין ראויה ממנה ולא אשכח כמובן את הרגע בו סופסוף אהובי נייג'ל מנסל זכה באליפות העולם והשפם היה לבן משמפניה

    הגב
    • דובי מילר

      נהדר.

      הגב
  • 7even

    נראה שאני הכי צעיר מבין חובבי הענף פה. ואני לא כזה צעיר...

    אני התאהבתי בפורמולה בתקופת הקרבות של האקינן-קולתהארד-שומאכר.
    נהנתי מהחוצפה של קולתהארד, מהרמה האדירה של האקינן וכן גם מהיופי המדהים של המכונית ההיא של מקלארן (ההיא עם ה West באמצע). אולי הכי יפה שיצא לי לראות אי פעם בסבב.

    מסכים עם מה שנכתב על רולנד ראצנברגר שנהרג יום לפני סנה.
    בכלל...סופהשבוע ההוא שפע החלטות שערורייתיות של מנהלי הסבב ובעלי הקבוצות. כשאחד אחרי השני נפצעו ונהרגו נהגים במהלך הימים, כמו זבובים ממש או חיילים בקרב קשה, והם? המשיכו כרגיל. לא נתנו לסימני האזהרה הבוהקים להפריע להם כל הדרך לבית הקברות.

    הגב
    • תום

      גם אני התאהבתי בימי האקינן-קולת'ארד-שומאכר (ומונטויה), או כפי שאני קורא להם - ימי המקלארן (והוויליאמס) המתפוצצות. גם אני נהייתי אוהד של מקלארן בגלל אותה מכונית יפייפיה (וכי התרגלתי לשנוא קבוצות באדום).

      הגב
      • 7even

        הכל היה טוב על הסוגריים האחרונים :)

        הגב
    • דובי מילר

      החוצפה של קולטארד..?
      בגלל עודף הג'נטלמניות שלו הוא ויתר על ניצחון לטובת האקינן, בן-קבוצתו.
      הוא נחמד חביב והדבר האחרון שניתן לומר עליו זה שהוא חוצפן.
      הוא באמת בחור חביב אבל מראש היה ברור שאלוף הוא לא יהיה.
      האקינן, עוד מהימים הראשונים שלו במקלארן הגיע לזכות באליפות ובמרוץ הראשון, כבן זוג של סנה, קבע זמן מהיר יותר ממנו במקצי הדרוג(אגב, האקינן החזיק בשיא הנצחונות לעונה בפורמולה-3 באנגליה).

      הגב
      • 7even

        כבר שכחת את המשולשת לפנים של שומי?

        הגב
  • ארדגן

    בלגיה 1999
    צרפת 1999

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *