געגועים לסבא אבי / גמר יורו 96 revisited

אני מפרסם מחדש את הסיפור על סבא אבי, קצת בגלל יום השואה והרבה בגלל שאני מתגעגע אליו.

פורסם לראשונה ב-02/07/2011

כשאתה קטן אין לך זיכרונות ראשונים. אנשים שהם חלק מהחיים שלך פשוט מופיעים, ואתה לא זוכר מתי ראית אותם פעם ראשונה. הנה, סבא אבי (ABI) לדוגמא, אבא של אבא שלי. אין לי מושג מתי הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו. אני יודע שזה היה קצת אחרי שנולדתי, אבל גם יכול להיות שזה היה אצלו בבית ברחוב הירוק כשהיינו רואים קאטץ' בחדאד בטלוויזיה הישנה שמעליה היו תלויים גובלנים כאלה שתיארו, כך הזיכרון הפריך שלו מספר לי, עולם של שטייטעלים[1] שאיננו עוד. סבא היה הולך למטבח ומביא לי ואחי עמית מקלות, שזה בעצם בייגלה מאורכים וקשים ומלוחים והיינו מתווכחים עם אפרים השכן בעלה של יפה, על היותו של וואן מן גנג מונגולי אמיתי.

בכל מקרה, מאז שאני זוכר את סבא, הוא לא שומע. אני חושב שהייתי בן 10 כששאלתי את אמא שלי אם סבא תמיד לא שמע, והיא סיפרה לי שכמה שנים קודם לכן הוא היה חולה בשפעת או אנגינה או גריפה או אחת מחלה כזו, ומאז הוא פשוט לא שמע. אבא התערב ואמר לי "תאמין לי, הוא שומע הכל. הוא פשוט אומר שלא, כי אין לו כח". אבא והוא נאבקו באופן מתמיד על סוגיית מכשיר השמיעה, סבא לא אהב אותו. גם אחרי ששמו לו את המכשיר, הוא פשוט לא שמע. חוץ מהפעמים שבהן הוא שמע.

בכלל סבא היה עקשן, אהב לעשות את הדברים בדרך שלו. הביצה בבוקר תמיד כמו שצריך, והמרק בצהריים מחומם לטמפרטורות בלתי אפשריות. כמה זמן לפני שנפטר, כשהוא כבר היה חולה, גיליתי מתחת לכרית שלו מצבור לא קטן בכלל של כדורי ואבן שהוא היה אמור לקחת כל יום לפני השינה, לפי מרשם. כששאלתי את אבא שלי, הוא אמר לי כבדרך אגב שסבא מתכנן להתאבד[2].

נעבור רגע אלי. יורו 96 היה הטורניר הגדול הראשון שאחרי טיול הבר מצווה שלי, שבו אבא שלי לקח אותי ואת עמית לטיול לבר מצווה שלי, ועמית התעקש שנלך לראות כדורגל. הפור נפל על טוטנהאם נגד נוטינגהאם, בגלל רוני רוזנטל שאכן שיחק באותו יום. כשחזרתי, כבר הייתי דלוק על כדורגל ברמה לא בריאה, שהביאה אותי לאיפה שאני היום. היורו הגיע בקיץ שאחריו, היה באנגליה, ושיחקו בו שחקנים נהדרים. והכי חשוב, שרינגהאם, שאותו ראיתי בטוטנהאם, שיחק בנבחרת אנגליה[3].

זה היה החופש הגדול ואת רוב המשחקים ראיתי בבית. אני עדיין זוכר את ה1:4 המדהים של אנגליה על הולנד, משחק מדהים (שרינגהאם ושירר עם צמד), שראיתי לבד עד מאוחר כשההורים הלכו לקונצרט, ואת הפנדלים בחצי גמר. אבל את הגמר, אני לא זוכר למה, יצא שראיתי אצל וליד סבא אבי. אני לא זוכר איפה היה עמית, אני לא זוכר איפה היה אבא, אני כן זוכר את עצמי יושב בכורסא של סבתא אידה, אולי פריט הישיבה הנוח ביותר מאז ומעולם[4].

את המשחק ראינו רק אני וסבא. הוא הביא לי מקלות, וישב לידי. הוא כרגיל לא שמע כלום. צ'כיה הייתה הפתעת הטורניר וגרמניה הייתה גרמניה. ואז צ'כיה קיבלה פנדל, וסבא התחיל לשמוע. בשידור החוזר ראינו שנינו שהפאול היה מחוץ לרחבה, אבל סבא התעקש. הסברתי לו שאי אפשר, וזה לא באמת פנדל, אבל הוא הסביר לי שזה כן. דווקא כשסבא התחיל לשמוע, ניהלנו דו שיח של חרשים. ואז אחרי ההילוך החוזר הרביעי הוא אמר לי: "זה פנדל, כי מגיע לגרמנים".

אני לא זוכר אם דיברנו במהלך המשחק אחר כך. זאת אומרת, סביר להניח שכן, אבל אני לא זוכר הרבה. אני זוכר את בירהוף שם את השער בסוף ואחר כך את גול הזהב, אני זוכר את הגרמנים זוכים ואת סבא מאוכזב, אולי מקלל. זיכרון זה דבר פריך. אבל משהו אחד למדתי במשחק הזה: לפעמים יש מגיע בכדורגל, כי יש מגיע בחיים.

סבא אבי חזר לא לשמוע. היה עדיף לו ככה, איזה מן עולם זה שהנכד שלך מנסה להסביר לך שדפקו את הגרמנים? מה הוא מבין. אני התאהבתי בכדורגל עד מעל הראש. בשנת 2001, כשהייתי בבסיס, התקשרו לספר לי שסבא נפטר. יש מצב שלמעלה הוא כבר שומע, אבל נראה לי שרק את מה שהוא רוצה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url


[1] סבא אבי לא היה בשטייטעל בחייו. הוא בכלל בא מוינה, וסיפר לי פעם שהוא מתגעגע לעשות סקי.

[2] בסופו של דבר סבא מת מוות טבעי, בגיל 87. לא כל דבר אפשר לעשות כמו שרוצים.

[3] מאד הצחיקו אותי השמות: טוטנהאם, נוטינגהאם, שרינגהאם, אבל עדיין בחרתי בארסנל.

[4] לכורסת הקסמים הזו היו שלושה שקעים: אחד לתחת שלי, אחד לתחת של אבא, ואחד לזה של סבתא אידה. והיא הייתה ישרה לגמרי.

ליגת שוקי ההון - המחלה ההולנדית ( פוסט של מתן גילור)
די כבר עם הצאן לטבח

33 Comments

ויכסלפיש 2 ביולי 2011

החופש הגדול נפל רק על הנוקאאוט החל מ-22 ביוני, הטורניר עצמו החל ב-8 ביוני. היה טורניר חלש בהשוואה ל-2000 ו-2008. ודפקנו שוב את האנגלים

ויכסלפיש 2 ביולי 2011

ראיינתי את זאב טנא בדצמבר ושאלתי אותו אם מה שנשאר כיום מהשנאה לגרמניה זו השנאה לנבחרת גרמניה, והוא ענה בחיוב

YB 2 ביולי 2011

סיפור יפה. אני ראיתי את הגמר (ומשחקים רבים באותו טורניר) בספורטס דיפו, ספורט בר נפלא בטורונטו, 2 ק"מ מביתה של דודתי, אצלה ביקרתי בטיול שלאחר הצבא. בגמר הלכתי עם דודי החורג, פרופ' לפסיכולוגיה, שלא מבין בכדורגל אבל מאוד אוהב ספורט (הוקי, ריצה, שייט וראפטורס) והוא גם התבאס מאוד כשבירהוף כבש. אבל הזכרון הכי יפה שלי מהטורניר הוא באחד המשחקים האחרים (אולי רבע גמר) כשפגשתי מהגר סקוטי מזדקן שחי עשרות שנים בטורונטו ומדי שנה נוסע לוויעדת אוהדי סלטיק בלאס וגאס. הוא אמר לי שמגיעים לשם מאות ואולי אלפי אנשים וששחקני סלטיק מהעבר תמיד מגיעים לבקר. אז הבנתי מהי סלטיק. שלוש שנים לאחר מכן זה גרם לי קצת פחות להתבאס שברקוביץ' עזב את הפרמייר ליג לכיוון סקוטלנד- אולי הדבר הכי רע שקרה לקריירה שלו (לא מבחינה כספית כמובן). כי ממווסטהאם הוא היה חייב לעבור למועדון על, והחלום שלי היה ליברפול. לעולם לא אסלח לקבוצה האהודה עלי שלא לקחה אז את איל (שחקן שגם היה עוזר לה מאוד). לעולם לא אסלח.

YB 2 ביולי 2011

סליחה, לספורט בר בטורונטו קוראים "ספורטס קפה". הספורטס דיפו הוא בבוסטון.

מתי 2 ביולי 2011

אמרתי כבר כמה פעמים שיש שלוש קבוצות שאני אוהד בעולם לפי הסדר הבא-נבחרת ישראל, מכבי חיפה וכל הקבוצות שמשחקות נגד גרמניה.

ישי 2 ביולי 2011

אוי 1996 הייתה עונה נוראה – הכול הלך הפוך: מכבי ת"א לקחה דאבל, ארסנל לקחה דאבל, מילאן זכתה באיטליה (אם אני לא טועה) וגרמניה לקחה יורו.
מה הפלא שנתניהו ניצח את פרס.

כוכב עליון 3 ביולי 2011

קנטונה דורש שתתנצל…

תומר חרוב 3 ביולי 2011

יופי של סיפור ואין מה להוסיף.

ויכסלפיש 3 ביולי 2011

ארסנל לא לקחה אליפות ב-96 אלא 98

אורי 3 ביולי 2011

בשבילי זה היה כבר הטורניר הגדול השני, אחרי שבכיתה ביסודי הסבירו לי מעל אלבום של מדבקות כמה רומריו גדול ותנועת העריסה של בבטו ב-94 (אגב, את הגמר ההוא ראיתי את אבי, אבל אני באמת לא זוכר שדיברנו… תכל'ס בגמר ההוא לא היה הרבה על מה). באותה אליפות נולד דור הזהב של צ'כיה שכל כך כאב לי שהם לא לקחו את 2004, ומעל כולם פאבל נדבד (למרות שבאליפות עצמה כולם זכרו את קארל פובורסקי).

נמרובסקי 3 ביולי 2011

סיפור מקסים!

רענני 3 ביולי 2011

@ישי – דווקא אני זוכר את הניצחון של נתניהו על פרס כאחד המתוקים ביותר. כולל מהפך של הדקה ה90. כל אחד וזכרונותיו הוא

אפריים 3 ביולי 2011

פרוסנר, מה גרם לזיכרון הזה לצוף פתאום?
יורו 96. רצף תמונות וזכרונות קסומים. משחק פתיחה. גאזה מפרק ת'סקוטים. אנגליה מפרקת את הולנד. רחש בוומבלי כשמקמנמן עם הכדור. קארל פובורסקי. פאבל נדבד שהיה אמור לחתום בהפועל פ"ת. הסורינאמים עפים בפנדלים. דאבור סוקר (או אולי שוקר?). משחקים בשעות נורמאליות. חם. בירהוף. באסה.
הסיפור עם סבא שלך הזכיר לי ששנתיים אחר-כך, כשכולנו שמחנו עם נבחרת קרואטיה כשניצחה את הגרמנים יימח שמם, סבא שלי (שגם הוא כבר בקושי שמע משהו…) אמר שהקרואטים היו לא פחות אכזריים אלינו במלחמה.
רוברט פרוסינצקי הפך לאויב.

בצה 3 ביולי 2011

משום מה חשבתי שאתה בן 50+, טעיתי :)

OR-N 3 ביולי 2011

גם אני זוכר טוב מאוד את הגמר ההוא.
זה היה יום הולדת 13 שלי, התאספנו כמה חבר'ה אצלי וראינו את המשחק (ועוד עשינו כל מני שטויות, לא זוכר כבר).ודווקא באותו יום נדפקה הטלוויזיה בסלון, אז ראינו אותו על mute…

matipool 3 ביולי 2011

עופר – את הגמר כבר הדחקתי לגמרי אחרי שברון הלב שבירהוף והגרמנים גרמו לי בחצי הגמר נגד אנגליה .
סוף סוף הייתה נבחרת אנגלית ראויה וטובה ללכת עד הסוף וגם החלום הזה נקטע לי .
הטורניר ההוא היה שייך עוד לתקופה של "כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים " ..

אביעד 3 ביולי 2011

מה שאני הכי זוכר מהטורניר הזה זה רגע אחד בחצי הגמר שנדמה לי היה כבר בהארכה – את דארן אנדרטון פורץ מימין ומעביר כדור רוחב מדוד ומושלם למרכז, כדור שרק צריך לגעת בשביל להכניס. ואז אני זוכר את גאזה מפספס את הכדור במאית השניה, רק כי הוא היה שמן מכדי לתת ספרינט וגלישה כמו שצריך.

גורביץ' 7 באפריל 2013

אלן שירר מסר לו, לא דארן אנדרטון. זוכר גם את הרגע הזה טוב, וזה היה בחצי השני של ההארכה

ירון ב. 3 ביולי 2011

טור אדיר. אני לא יכול להסביר איך, אבל במהלך הקריאה הרחתי ריחות ילדות מהבתים של הסבים והסבתות שלי. טור עם ריח.

יפתח 4 ביולי 2011

וואו איזה פוסט חשוב.
הייתי אז בן 9, זו הייתה המהלומה הגרמנית הראשונה שלי.
כמו כל ילד במדינה חונכתי וגדלתי לשנוא את הגרמנים וכמובן ששנאתי אותם וייחלתי לכישלונם, למרות שהם היו הקבוצה החזקה בטורניר. קיוותי שסוקר יגרום לסנסציה ברבע הגמר. האמנתי שגסקוין יצליח לגלוש בזמן לכדור ההוא ולנצח אותם בהארכה. שקעתי לדיכאון כשסאות'גייט החמיץ.
למרות שהייתי בן 9, הייתי מודע ליחסי הכוחות באירופה ולכן היה טבעי בעיניי שגרמניה תיקח את הגמר בהליכה. בטח מול כמה צ'כים אלמונים.
אני זוכר את תחילת המשחק. צ'כיה הובילה. ופתאום האמנתי שהאנדרדוגים הסימפטים האלה יכולים לקחת את אליפות אירופה. כל השחקנים האלה – שהיו מוכשרים מאוד אבל באו מעולם אחר שלא שומעים עליו, משרידי הגוש הקומוניסטי – עמדו לזכות באליפות אירופה.
ואז הגיע השיוויון המאוחר של בירהוף וזמן קצר בתוך הארכה שער הזהב שלו. זה היה רגע איטי להכאיב בו הכדור התפתל לתוך הרשת, כאילו ביקש שלא להכנס, אבל נידון להתגלגל פנימה.
קצת אכזרי לחוות את החוויה הגרמנית הראשונה שלך בתור שער זהב, אבל אין טובה מזו כדי ללמוד מי הם הגרמנים האלה, שמנצחים בסוף ולא משנה כמה אורך משחק כדורגל.

ירון 5 ביולי 2011

אח, איזה טורניר! נבחרת גרמנית אפורה (ואני אוהד שלהם) שזחלה לגמר ללא כל ציפיות תוך שהיא דופקת בדרך את האנגלים כמו שצריך.

גרתי אז בדירה שכורה בחיפה במסגרת צבא קבע וראיתי את רוב המשחקים עם שותף מהעבודה. אין כמו לראות את ציגה דופק את הצ'כים במשחק הראשון ואז ללכת לאכול כנאפה בואדי ניסנאס.

את הגמר ראיתי בבית ההורים (הבית שלי) בלי ציפיות, רק מה – בפעם הראשונה והאחרונה בחיי הימרתי בפול המשרדי לטובת הקבוצה שאני אוהד. גרפתי את הכסף כי הייתי היחיד :-)

הטורניר הגדול הראשון שלי היה ספרד 82. המשחק הגדול הראשון שלי –
גרמניה צרפת 3-3 בחצי הגמר. זכרונות שלא יידהו לעולם…

ברק 5 ביולי 2011

גם אצלי הטורניר הגדול הראשון היה ספרד 82.
הלכנו כל המשפחה לראות את המשחק הראשון של אנגליה בבית של מי שהיה החבר הכי טוב שלי מכיתה ב' (שזה מוזר, כי אחרת למשפחה שלי לא היה שום קשר עם המשפחה שלו). הזכרון היחיד שלי מהמשחק היה הפרצוף של בריאן רובסון, כנראה עומד ליד הכדור מוכן לפתוח את המשחק) ומן המית הערכה- אולי בגלל שרובסון היה השחקן היחיד שהפורום, שלא הורכב ממבינים גדולים בכדורגל, הכיר. מבדיקה באינטרנט הסתבר שהמשחק היה נגד צרפת – את זה לא זכרתי.

את המשחקים היותר מאוחרים, בעיקר השלושער של רוסי נגד ברזיל – אני כבר זוכר קצת יותר ברור

B. Goren 7 באפריל 2013

סבא שלי מצד אמא, עלה לארץ ב-1928 מפולין ובמשך כמה שנים היה שחקן בסקציית הכדורגל נס ציונה. מאז גם סבתא שלי אהבה כדורגל. מדי פעם בשבתות ישבנו ביחד לראות את מבט ספורט המיתולוגית עם ארבל ואורלי יניב. במונדיאלים של 1982, 1986 ו-1990 כבר צפינו ביחד במשחקים שלמים. הפרשנות שקיבלתי ממנה למה שקורה על המגרש, עלתה בעשרות מונים על כל פרשנות שניתן לשמוע היום בערוצי הספורט השונים. סבתא סימה הלכה לעולמה בגיל 84 בשנת 1992 בדיוק ביום בו נפטר מנחם בגין.

עמנואל פטי 7 באפריל 2013

סיפור מרגש, אבל התגובות האוטומטיות פה עושות איתו עוול

עופר פרוסנר 7 באפריל 2013

עמנואל – הערה במקום, העפתי את התגובות

עמנואל פטי 7 באפריל 2013

הוסרו..

שי 7 באפריל 2013

סיפור נוגע. אני מרגיש מין חיבור משונה אליו, למרות שכל הפרטים הקטנים והאלמנטים שונים אצלי.אני התחלתי לחבב את נבחרת גרמניה ב-2006 ואילך, בזכות השילוב בין משחק התקפי מאומץ לעבודה קבוצתית חכמה. ב-2011 כשהוריי היו בפראג הצעתי להם לקפוץ גם לדרזדן, והופתעתי לשמוע מאבא שלי שהוא לא ייכנס לגרמניה. מצחיק. הייתי בטוח שהוא לא אחד מכל האלה – הדור השני עם הסריטה הלא ברורה. אלה שלא מתגברים על העבר וחושבים שהימנעות ממרצדסים תעזור במשהו. בשלב קצת יותר מאוחר ראיתי תמונות מהחתונה של סבי וסבתי, שהתחתנו בגיל מאוחר בת"א. המבטים היו רציניים. סבתא שלי לא חייכה ביום חתונתה, הגרמנים לקחו את זה ממנה.
ואז הבנתי. ועכשיו אני יודע שסבתא שלי לא חייכה ביום חתונתה; שאבא שלי לא ידרוך על אדמת גרמניה וגם סולד מרכבים גרמניים, מסתבר – יש נושאים שפשוט לא עולים לדיון כשנולדים בקיבוץ); את כל זה, ואת העובדה שאני אוהד של נבחרת גרמניה.

XXX 8 באפריל 2013

סיפור נהדר.

amitpros 8 באפריל 2013

איפה הייתי?
בתל שריפה…ראינו ביחד עם החברה מהתותחנים :)

פרלה 8 באפריל 2013

הבת שלי זוהר, בת 6, המליצה לי לרשום משהו, תוך שהיא מנסה לדחות צחצוח ולישון.
אז כך, גם לה יש סבא אבי, ששמו נועד להזכיר את האב שכל אחד מהוריו השאיר בעפרה של פולין.
את סבא אבי שלנו דווקא אנחנו גררנו לכדורגל. והוא הפך לירוק על אף שבנערותו היה הפועליסט.
גם הטורניר הגדול הגדול הראשון שלי היה מונדיאל 82׳. את ברזיל מפסידה ראיתי בצער בחדר צדדי אצל בני הדודים תוך התעלמות מיום ההולדת של אחד מהם בסלון. אין מה לדבר, סדר העדיפויות שלי תמיד היה מסודר.
על המשחק שפספסתי בגראץ בגלל החתונה של אחותי, בהזדמנות אחרת. 

ran 9 באפריל 2013

יופי של סיפור.
וסתם הערונת – נראה לי שהתכוונת ל missing link ולא אל וואן מן גנג…:)

פאקו 9 באפריל 2013

מרגש. לא יודע איך פספסתי את הפוסט הזה.
ביורו 96 הייתי בארבעה משחקים, כולל אנגליה-הולנד המדהים בוומבלי. למזלנו, את השלבים המכריעים והדי משמימים של הטורניר הזה (שני חצאי גמר בפנדלים) כבר ראינו בבית.

דן 14 באפריל 2013

אדיר!

אני ראיתי את גמר יורו 96' בחושה בדהב (דרך אגב לא אירוה לא אמריקה ולא המזרח הרחוק סיני זה המקום הכי מדהים בעולם אבל זה לסיפור אחר)

בכל מקרה המשחק שודר בערוץ סעודי והיה שם בדואי שתפקידו היה להחזיק את האנטנה על מנת שהצופים יוכלו לצפות.

כל פעם שהוא לא יכל לעמוד בפיתוי וניסה לזוז כדי לצפות בעצמו נהיה שלג על המסך…. חחחחח..

למרות האיכות הירודה (של הצפייה כמובן- בנדבד ופובורסקי ובייבל וקאדלץ התאהבתי nמבט ראשון) זה הטורניר הכי זכור אצלי מכל היורואים והמונדיאלים.

Comments closed