זמן איכות

סיכום של ארבעה ימים אינטנסיביים בבלגרד. הפוסט הארוך ביותר שאי פעם כתבתי

אני עומד ביציע המערבי באיצטדיון הכוכב האדום, או כמו שהוא והקבוצה שמשחקת בו נקראים בסרבית, סרבנה זבזדה, ומסתכל ימינה. סקציית האולטראס של פרטיזן בלגרד, הגרובארי (חופרי הקברים או הקברנים בתרגום חופשי לעברית) החליטו שהם לא אוהבים משהו, ולכן הם צריכים לפתוח באש באופן מיידי. לא, אין להם נשקים חמים, אפשר להיות רגועים וגם רשימת האייקונים שעל הכרטיס מסבירה שאסור להכניס אקדחים או נשקים חמים אחרים או שאר ציורים מפחידים אחרים אל תוך האיצטדיון, אבל הם כן מבעירים אש.

BELGRAD1
אש. ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת.

עוד לפני המשחק, המשטרה הסרבית חמושה בחיזוק ממכבי האש ומכמה יחידות שנראות צבאיות עד למדים המנומרים והפרצוף המפחיד כשאתה מנסה לצלם אותם, הציפה כמות מים שהרגישה כמו מפלי האיגואסו בחלק של משטח הריצה שנמצא לפני היציע הדרומי באיצטדיון, בו שוכנים הגרובארי, כך שהם לא יוכלו להבעיר אש בחלק הזה וכל אבוקות שייזרקו לשם (ונזרקו לשם, כמובן) לא יתחילו שריפה.

גם את כיסאות הפלסטיק שבדרך כלל נמצאים ביציע הדרומי הוציאו אחר כבוד לפני המשחק, כדי שהגרובארי לא יוכלו להבעיר אותם. ובכן, הגרובארי החליטו להיות מלאי תושייה בדרכם (אולי ביקשו מכולם ביחד לשפשף ידיים) וככל הנראה, כמו שהסביר לי ראדיש הפולני שזו הפעם השלישית שלו בדרבי, החביאו אמל"ח וחומרי תבערה מבעוד מעוד בתוככי האיצטדיון. והאש כרגע הולכת ותופחת, ונכון שיש משחק – איך לעזאזל ממשיכים לשחק – אבל זו אש, אז אני מסתכל עליה, כי אני רגיל שמפסיקים לשחק. השופט עוצר שנייה, אבל מחליט להמשיך לעוד כמה דקות ואז הוא עוצר את המשחק לעשר דקות, כנראה בגלל שאש אחת הפכה, ברגע השיא ל-13 להבות שונות בכל רחבי היציע.

מכבי האש ממקודם, עטויים בגדי מגן שמתאימים יותר לחיילי יחס"פ, מביאים את תותח המים הכי גדול שהם יכלו למצוא, סופר טנקר של הכדורסל הסרבי נקרא לו, מעמידים אותו מול היציע של הגרובארי ומתחילים לחטוף מעט חזיזים לכיוונם, אבל מחזירים בזרם אדיר של מים שמכוון אל האש, שנמצאת בחלק מרכזי ולא מאוד נמוך ביציע. הגרובארי לא מוכנים לשמוע, ומקימים מחסום אנושי מלפני האש, כולם כבר יותר משעה נטולי חולצה, והאש אכן קטנה יותר במוקד הזה שלה, אבל עדיין יש 12 נוספות שבוערות ביציע. השופט מסתכל בשעון שלו, מסתכל ביציע, מתבונן באש ומחליט לחדש את המשחק. לא ברור למה, הרי הוא הפסיק את המשחק קודם בגלל אש, אבל אולי הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים, לא משהו מופרך, בכל זאת נראה שיש לו עבודה הרבה יותר מפחידה.

ראדיש מחייך ולא מפסיק לצלם את מה שקורה, וכל כמה שניות מתפוצץ באיצטדיון חזיז. בשלווה האירונית והפולנית שלו, הוא מספר לי שזה נחמד שהמשחק השתפר קצת, ומזכיר שבשנה שעברה באותו איצטדיון ממש, השחקנים של פרטיזן נאלצו להישאר במשך כל המחצית על הדשא בגלל שאוהדי רד סטאר זרקו חזיזים, נפצים, אבוקות ושאר מרעין בישין על האיזור ממנו היא אמורים השחקנים לרדת לחדר ההלבשה. "היום רגוע, אבל מתחיל להתעורר", הוא אומר לי, ואני מנסה להבין על מה לעזאזל הוא מדבר, כי החל מכמה דקות לפני תחילת המשחק ועד עכשיו, עמדתי וראיתי את תצוגת הפירוטכניקה (או בלשון המדוברת "פירו") המטורפת והמשוגעת ביותר שראיתי בחיי באיזה משחק כדורגל, והיו בחיי אי אילו משחקי כדורגל. אבל ראדיש, שמסתובב בכל אירופה באמת ורואה עוד הרבה יותר כדורגל ממני (בסוף השבוע בבלגרד, לעומת ארבעת המשחקים שלי הוא נכח בשבעה, וכשהוא ביקר בישראל הוא הצליח עוד יותר) אומר בפסקנות, ולי לא נותר אלא להאמין לו.

___

הדרבי של בלגרד נמצא כבר כמה שנים טובות בראש רשימת המשחקים שאני הכי רוצה לבקר בהם בעולם, במיוחד אחרי שב2009 במסגרת הטיול של אחרי התואר שבמסגרתו צפיתי ב-7 משחקים בכ-8 ימים מלאים (לא כולל ימי הטיסות),  כשהאחרון מביניהם היה האולד פירם דרבי בגלאזגו בין סלטיק לריינג'רס באיצטדיון אייברוקס. בראש הרשימה שלי של הדרבים המטורפים באירופה ניצבים שלושה – גלאזגו, גלאטסראיי ופנרבחצ'ה באיסטנבול והדרבי הנצחי של בלגרד.

אולי זה זמן טוב להסביר קצת עלי, ולמה זה נראה לי הכי טבעי להסתובב בעולם ולצפות במשחקים – אז אספר שיש לי תחביב שנקרא גראונד הופינג (Ground Hopping), שעניינו הוא הסתובבות בעולם וצפייה במשחקי כדורגל (וספורט באופן כללי). נכון לכתיבת שורות אלה ביקרתי ב-יותר מ-90 משחקים באיצטדיונים שונים ברחבי העולם (באיצטדיונים, בלי משחקים, ביקרתי בהרבה יותר),  ובתור אוהד מכבי חיפה שהאיצטדיון בו הוא ביקר הכי הרבה פעמים היה קרית אליעזר, הרי שאת המאה העגול אני מתכנן כבר תקופה ארוכה להקדיש לאיצטדיון החדש בחיפה.

בכל מקרה, כל חופשה כמעט בחו"ל וגם סופי שבוע אקראיים בארץ, אני משתדל להקדיש זמן למשחק כדורגל באיצטדיון, בין אם זה משחק ברמות הגבוהות ביותר (הדרבי של מילאנו, רבע גמר ליגת האלופות בין באיירן לברצלונה) ובין אם זה ברמות הנמוכות ביותר האפשריות, כאשר השיאים עד כה עומדים על ליגה תשיעית בצ'כיה, ליגה שביעית באנגליה וכמה וכמה משחקי ליגה ג' נוראיים במיוחד בישראל.

למה אני עושה את זה? ובכן, זה כיף גדול. באירופה כמובן מעורבים בעניין כמעט תמיד בירה טובה שאפשר לשטוף איתה את המשחק, ולעתים גם משהו טעים לאכול, ואז בכלל החגיגה מושלמת, אבל בגדול זה תמיד בשביל האנשים. פעמיים יצא לי להיות באירוע של EFW Oktoberfest, שבו נפגשים מספר חברים מרחבי אירופה לסוף שבוע של בירה, כדורגל ועוד בירה ועוד כדורגל ולפעמים גם נקניקיות. בפעם הראשונה זה היה בבודפשט, שם ראינו ארבעה משחקי כדורגל בשלושה ימים בשתי ארצות, ושנה מאוחר יותר הגענו לצ'כיה שם צפינו בשישה משחקים בשלושה ימים.

שם אגב פגשתי את ראדיש, שהגיע לישראל כמה חודשים אחר כך, וראה עשרה משחקים בארבעה ימים בישראל (אני הייתי הנהג שלו, הייתה אחת השבתות האינטנסיביות ביותר בחיי), ואחר כך נחקר במשך שלוש שעות על ידי הבנות הנחמדות בנתב"ג שלא האמינו לו לשנייה שהוא היה בכל המשחקים האלה ושזה מה שהוא עשה בישראל.

פה אפשר לראות את ראדיש, מציץ משמאל.
פה אפשר לראות את ראדיש, מציץ משמאל.

בכל מקרה, הדרבי של בלגרד נחשב בקהילה לאחד מהמשחקים החמים ביותר בכל מה שקשור לאווירה וכבר כמה שנים שרציתי ללכת והשנה יצא שהמשחק הראשון יוצא על סוףהשבוע של היומולדת שלי. כשסיפרתי על זה לאישה שאיתי, וזו שהצעתי לה נישואין פחות מחודש לפני כן, לא שיערתי שיום אחד, בעוד על האסלה, אקבל הודעה לטלפון שלי שיש לי כרטיס טיסה לבלגרד. לבד. לארבעה ימים נפלאים.

היו לי שבועיים וחצי ולכן ניגשתי לארוז.

__

מבט קצר אל הלו"ז שלי הראה לי שמדובר בסוף שבוע ספורטיבי, במיוחד בגלל שאני מבלה אותו בלי האישה: ביום שישי האיר את פני מפגש היורוליג בבית של מכבי תל אביב, בין הכוכב האדום בלגרד לפנאתנייקוס, ביום שבת הדרבי, וביום ראשון תכננתי ללכת לעוד משחק או שניים. זו גם הייתה פעם ראשונה שטסתי עם חברת התעופה הסרבית, שבדיוק שינתה את שמה אחרי שנקנתה באופן חלקי על ידי חברת התעופה של איחוד האמירויות הערביות, ושמחתי לגלות שלא רק שיש טיסה ישירה לבלגרד אלא גם שהיו רק 17 נוסעים על הטיסה (בחזור היו 31, שיפור של כמעט 100 אחוז).

יש כמה דברים מוזרים בבלגרד, או מוזרים לעין שלא מכירה. למשל, כל אחד בוחר לעצמו אם בא לו להשתמש באותיות קיריליות או לטיניות, ובבית ספר, כך סיפר לי בויאן שממנו השכרתי את הדירונת הקטנה בה התגוררתי, לומדים ביחד את שניהם: "אני לא שם לב מה אני קורא, זה אותו דבר בשבילי". אותה דירה נמצאת באחד הרחובות המקבילים לשדרה ראשית וגדולה בעיר, קראליה מילנה (המלך מילן), ובויאן מספר איך לפני 14 שנה, בהפצצות של נאטו, הוא עלה על גג הבניין וראה טומאהוק נכנס במפקדה של הצבא. המפקדה עוד קיימת, במרכז העיר, בניין הרוס לחלוטין. "כל החלונות בבניין שלי נשברו מההדף. אמא שלי רצתה להרוג אותי".

Building

הוא אוהד של פרטיזן, ואבא שלו שיחק בפרטיזן כשהיה צעיר. כל סרבי (ויש 9 מיליון במדינה בערך), הוא מספר לי, גם אם אוהד קבוצה אחרת, מחזיק באהדה לאחת משתי הגדולות. הוא שואל אותי על כל השחקנים של מכבי, מספר לי (לשמחתי) שכולם בסרביה שונאים את פניני אחרי העונה שלו בסרביה ושאוהדי הכוכב האדום מתכננים משהו מיוחד מאוד לצהובים, בגלל שלט שהונף ביד אליהו.

קבענו שניפגש שוב לפני שאני עוזב את העיר, ועכשיו, אני בדרך לפיוניר ואין לי מושג למה לצפות, בעיקר כי אני קצת לחוץ: הדובר של קבוצת הכדורסל, יובו קראנוביץ' אמר לי שהכל יהיה בסדר שבוע לפני אבל מאז הוא לא ממש עונה למיילים שלי, ואני עדיין לא יודע את מה שאבין כשאעזוב את העיר, שבלגרד היא מקום כזה, שבו הכל בסוף יהיה בסדר, עם דגש על בסוף. הם לוקחים את הזמן.

בדרך לאולם, שוטרי יס"מ מפחידים מבקשים לראות כרטיס בכל פעם שעוברים לידם, ומדובר בארבע פעמים שונות. אי אפשר להתקרב לאולם בלי כרטיס, וכל מה שהוצא נמכר תוך שעה כמה ימים לפני המשחק. אני משתמש במילת הקסם PRESS, והם נותנים לי לעבור בלי לבדוק אותי אפילו. קשה עד בלתי אפשר להתרשם מפיוניר בחושך, אבל להגיד עליו שהוא מרגיש מיושן מבחוץ, יעשה איתו צדק. איש מבוגר מחזיק את כל מי שאמור להיכנס בכניסת עיתונאים בצד, שולח אותו לשתי בחורות חמודות שמחזיקות ברשימה. השם שלי שם. אני מקבל תג, ונשלח במסדרון הנמוך אל האולם.

וכשאני נכנס, אני די בשוק.

pionir

7500 צופים (רשמית, טנטטיבית, כך לפי אתר היורוליג) עושים רעש. ולשמחתי, אני צריך לעבור מסביב לפרקט כדי למצוא מקום שבו אני אוכל לשבת, כי כמובן שאין לי מקום מסומן שאני יודע עליו, וכמעט אף אחד לא מדבר אנגלית, אבל המראה די מדהים. צריך לתת פרס למי שעשה את האולם הזה: שני היציעים שלאורך המגרש גבוהים גבוהים גבוהים, וזה מרגיש כאילו הם אף פעם לא באמת נגמרים, והיציעים הזמניים שמאחורי הסל (זמני במובן של קבוע רק מעץ או על גלגלים), משלימים אותם, והכל מפוצץ בטירוף. באמת שאין מקום לזוז, כמו סרדינים.

וכמה רעש הם עושים. וואו. מסתבר שאוהדי זבזדה שונאים את פנאתנייקוס, בגלל שפעם בזמן משחק כדורגל בין שתי הקבוצות (משהו כמו 30 שנה פלוס מינוס) אוהדי אולימפיאקוס באו לעודד יחד איתם. כשהמשחק מתחיל, אני מרגיש את הרעש בתוך הגוף שלי מרוב שהוא חזק. כל הקהל הזה קופץ במשך דקות ארוכות, ואני רושם לעצמי שאם הייתי שחקן של הכוכב האדום, כנראה שהייתי ממש ממש מפחד להפסיד.

את המחצית הראשונה הם מסיימים ביתרון 15, ואין לזה שם קשר לכדורסל. אני יכול לראות את הפרצופים של השחקנים של פאו ואפילו דיאמנטידיס הגדול נראה מאוד מתוסכל. הקהל הזה שווה בין 20 ל-25 נקודות למשחק. אף אחד אפילו לא חושב לזוז מהמקום שלו, ואני מבסוט על סנדביץ' ששמרתי בתיק, כי אני מת מרעב. על המגרש עולים ילדים לשחק, מול אולם מלא. טעם של פעם כמו בהיכל הספורט ברוממה.

 את הרבע השלישי פנאתנייקוס מתחילה קצת אחרת, כאילו ירו אותה מלוע של תותח, ובין תחילתו לסופו היא מצליחה לצמצם להפרש של שמונה, אבל המשחק קצת פחות מעניין מהקהל שמתחיל לשיר שירים של אולימפיאקוס.

אני מנסה להבחין בניצוץ קל של חרדה בעיניים של היוונים, אבל כלום. כנראה שאם לא זורקים עליהם דרכמות (והשמועות אומרות שכשביוון עברו ליורו הגיעו מאות מכוניות מבלגרד לאסוף את המטבעות הישנים כדי שיהיה מה לזרוק על המגרש) הם לא מפחדים, ובאמת הם אפילו מצליחים לעלות ליתרון, והמשחק נראה שלהם, עד ששלשה כמה שניות לסיום משווה את המשחק עבור הסרבים, ונותנת את האת לחגיגות מטורפות ביציעים. הכוכב האדום תפסיד את המשחק בהארכה, אבל הדלייה (הצוענים-נוודים), האולטראס של רד סטאר, נשארים ביציע זמן ארוך אחרי המשחק, כדי למחוא כפיים לשחקנים, שמוחאים להם בחזרה. שנייה אחרי הסיום לעומת זאת, אין נפש יוונית אחת על הפרקט. הם כנראה יודעים למה.

pionir3

אני נפגש עם ראדיש, שהיה באולם, ואיתו גם דושאן וטיהומר, שני צלמי עיתונות סרבים שעוסקים בעיקר בספורט, ואנחנו הולכים לשתות כמה בירות באיזה בר, לחגוג את מה שנשאר מיום ההולדת שלי. אנחנו מדברים על ספורט: דושאן אומר שהדרבי מחר יהיה לא משהו, לא יותר מ-25 אלף איש וטיהומיר מסביר לי קצת על זה שיש ביקורת גדולה בסרביה שבוסניה הקטנה עלתה למונדיאל והם לא. בכלל, הסרבים, שהיו השריד האחרון בעצם ממה שנשאר מיוגוסלביה נמצאים בתקופה כזו שהם מתפרקים מכל הנכסים שלהם, גם הגאוגרפים וגם הכלכליים: חוץ מחברת התעופה, גם חברת האנרגיה הממשלתית נקנתה על ידי גזפרום, ושר האוצר שם, בחור בן 29 בשם לזר קרסטיץ', מקווה לא לסיים כמו יאיר לפיד. עם משכורת ממוצעת בבלגרד של 400 יורו, שנחשבת לגבוהה לעומת שאר חלקי המדינה, ואחוז אבטלה עצום, יש לסרבים הרבה בעיות להתמודד איתן – אבל אני בדיוק נרדם אחרי שאכלתי פלסקביצה, מן המבורגר גדול וחריף מכל מיני סוגי בשר, והופ אנחנו כבר בשבת, בדרבי.

__

הדבר הראשון שאתה רואה בבוקר של הדרבי בבלגרד, זה שוטרים. האמת, אתה רואה אותם גם בלילה שלפני, בכניסה למלון כלשהוא שכנראה פנאתנייקוס משתכנת בו והיא עוד לא יצאה לפיוניר, אבל בבוקר של הדרבי זה הרבה יותר מוזר, כי הם נמצאים בכיכר הרפובליקה, שנמצאת יותר מ-4 קילומטרים מהאיצטדיון. זה אולי נראה לכם מעט, ארבעה קילומטרים, אבל במונחים של בלגרד זה לא מעט, במיוחד כשמדובר בירידה רצינית.

המון המון שוטרים בכל מקום, ובבולבאר אוסלובודניה, הדרך הראשית שמקשרת, הם עומדים על כל מדרכה, כל כמה עשרות מטרים. ואלה לא שוטרים רגילים כמו שאתם מכירים מאיזה סרט הוליוודי עם דונאטס וכרס, כאן אנחנו מדברים על רובוקופים, עם מגן פרספקס עצבני ומדי אולטרה יס"מ והבני זונות מפחידים – אתה יכול לעבור לידם אולי, ואני שאלתי שאלה, אבל אל תתעסק איתם.

אני לוקח אוטובוס ויורד במקום שאין לי מושג איפה הוא, כמה תחנות אחרי האיצטדיון, ונכנס לאיזו מסעדונת קטנה ומבקש צ'באפ. בטלוויזיה משדרים כדורגל (בכל מקום כמעט בבלגרד יש טלוויזיה והיא משדרת כדורגל) – צ'לסי נגד ניוקאסל. הרבה סרבים אוהדים את ניוקאסל, פשוט כי הם אוהדים את פרטיזן. אני אוכל את הצ'באפ בפיתה ענקית עם צ'יפס ושותה איזה משקה טעים שמגיע בכוס ונקרא רוזה, שילוב של כל מיני פירות אדומים אני חושב, ואני מלא ומחליט לעשות את הדרך ברגל אל המגרש, כשיש עוד שעתיים כמעט להתחלת המשחק.

כאן המקום להגיד שבלגרד יכולה להטעות. אם, כמוני, כמעט כל מה שאתם יודעים עליה קשור לספורט ולאוהדים המשוגעים (ואולי למלחמת האזרחים) אז אתם מצפים לחבורה של אנשים קצת לא בסדר, עם תשוקה קצת מוגזמת לדברים. אבל האמת היא אחרת לגמרי – זאת אומרת, הסרבים הם חבורה של אנשים סופר נחמדים (בויאן מספר על אורחת שלו ששכחה את הכרטיס שלה בכספומט ומישהו רץ אחריה 30 מטר ברחוב כדי להחזיר לה אותו), סופר מחויכים ואם רק תגיד להם חוואלה (תודה) אחרי שתדבר איתם, הם יעופו עליך שחבל על הזמן.

קילומטר מהמגרש אסור למכור אלכוהול. ואולי טוב שכך, כי אם איזה אידיוט יעשה שטויות כשהוא שיכור השוטרים האלה יכולים בקלות להרוג אותו – אבל האמת היא שלפני המשחק לא רואים הרבה בלגאן. ההשערה בעיר, זה שכמות השוטרים הובאה מכל רחבי סרביה (זה מה שהמקומיים חושדים), והם יודעים כנראה למה – כמו שכתבתי בהתחלה. אבל עד אז דברים מתנהלים יחסית באופן רגוע – אני מגיע לאיצטדיון, ושם עדיין מוכרים כרטיסים בקופה.

police

שווה להתעכב על הענין הזה: מדובר במשחק הכי גדול במדינה, שמושך אליו עשרות אלפי צופים. ועדיין, הטלוויזיה וההתאחדות הסרבית חיכו עם קביעת מועד למשחק ופרסמו שהוא יהיה ביום שבת ב18:00 פחות משבוע לפני, ואת הכרטיסים החלו למכור ביום שלישי בבוקר באינטרנט. גם המחירים, בין 350 ל-1000 דינר (14 ל-40 שקלים) מגוחכים, והתחושה הכללית מהמשחק היא קצת כמו פעם – לפני שהיית צריך להירשם ולהיות חבר מועדון ולזכות בהגרלות ולשלם לספסר סכום עתק (כמשחק בין איאקס לברצלונה במחזור החמישי של ליגת האלופות – מוצע במחיר ממוצע של 150 יורו על ידי ספסרים. אני אהיה בו אחרי סגירת הכתבה, אבל משהו מבטיח לי שהאווירה לא תהיה אותו הדבר).

אני מתחיל ללכת מסביב לאיצטדיון המיושן של רד סטאר, שנקרא "מרקאנה" כמחווה לאיצטדיון הברזילאי, מזהה כר דשא בה ניתן להשתין ומסתכל מהמקום בו אני נמצא על אוהדי פרטיזן שמגיעים לאיצטדיון. מלווים בשוטרים, שרים ושמחים, ואין לי מושג לגבי הבלגאן שיגיע לא הרבה אחר כך. בינתיים צנחן עם מדי רד סטאר ומצנח אדום צונח אל תוך האיצטדיון, ואני מתחיל לשמוע קצת רעש מבפנים.

"אל תדאג בקשר למקומות מסומנים, לאף אחד לא אכפת" הסביר לי ראדיש כשהתכתבנו בפייסבוק לפני המשחק, ואני מתיישב לידו וליד עוד שני פולנים, שמתסבר שעובדים במגזין האולטראס הגדול ביותר בפולין. "הם היו בדרבי של סראייבו ביום רביעי, ומפה הם נוסעים לדרבי של מוסטר", הוא מסביר לי. אני מתיישב לידו, ומצלם קצת, מנסה לספוג אווירה. שעה לפני המשחק בערך, וביציעים יש 15 אלף צופים. סרבי מבוגר עם כרטיס מנוי מבקש ממני לקום, וגם הפולנים האחרים יורדים למטה כדי לנסות ולהשיג תמונות טובות יותר. ראדיש ואני נשארים, ואני שם לב שאף אחד לא מתאמן לפני פתיחת המשחק – מסתבר שכדי למנוע בלגאנים מיותרים, השחקנים מתאמנים על מגרש האימונים הצמוד לאיצטדיון, ועולים רק למשחק.

__

קצת לפני שהמשחק מתחיל, אני רואה שמלא, חוץ החלקים שהמשטרה הפקיעה לטובת עצמה ולטובת הביטחון האישי של האוהדים. 40,500 צופים, חלקם קנו כרטיסים ביום של המשחק כאמור, מפוצצים את היציעים ונותנים תפאורה מהממת. האוהדים של פרטיזן מחולקים לשני חלקים – בשער הדרומי נמצאים הגרובארי, ואילו יותר לכיוון המזרחי, עם הפרדה של גוש ביציע, נמצאים הזברניני (האסורים). מסתבר שיש סכסוך בין שני ארגוני האוהדים האלה, משהו כמו השחקן ה12 ואולטראס מכבי – רק בפער גדול יותר שכולל כבר כמה הרוגים וכמות יפה של פצועים.

קצת לפני המשחק ועם תחילתו, שני היציעים האלה מתחילים להתחרות אחד בשני, וזורקים אבוקות מאחד לשני. המראה מהפנט, במיוחד מהיציע המערבי אליו קניתי במיוחד כרטיס כדי שאוכל לצפות בשלושת קבוצות האוהדים בצורה מיטבית. שורה ארוכה של אבוקות עפות באוויר, ואפשר לראות את התנועה של האוהדים זזה מהן. השוטרים אגב, לא נוקפים אצבע בכל מה שקשור לאבוקות – זה לא נראה שזה מעניין אותם יותר מדי.

כשהקבוצות עולות, כל אוהדי רד סטאר מנפנפים בדגלים – יציע עצום מאחורי השער, מפוצץ כולו באנשים זה תמיד מראה מדהים, במיוחד כשהוא עסוק כולו בלהרשים. בפעם השנייה תוך פחות מ-24 שעות, אני אומר לעצמי שהייתי מת מפחד להפסיד משחק כזה, עם אוהדים כאלה מאחוריי.

Red star

אני קולט, כמעט 50 שניות באיחור, שהמשחק כבר התחיל, כל כך שקוע הייתי בפירוטכניקה. הכדורגל גרוע מאוד, אבל הוא פחות משנה לאוהד המבקר כמוני, שכל שנייה עסוק במשהו אחר שקורה מסביבו. זיקוקי דינור עפים מהיציע הצפוני, חזיזים כל כמה שניות מתפוצצים בבום אדיר, אבוקות ותפאורה ושלטים ענקיים, הכל כמו שום דבר שראית או הרגשת בחיים שלך, ואתה שואל את עצמך רק דבר אחד: "מעניין מה יקרה כשיבקיעו פה שער".

בדקה ה-18 אני מקבל תשובה לשאלה שלי: כדור חופשי מורם לרחבה של פרטיזן, וטעות נוראית של אחד משחקני ההגנה מסתיימת בשער עצמי וחגיגה די מטורפת ביציעים – באותה השנייה מדליקים אנשי הדלייה עשרות אבוקות ומתפוצצים עשרות חזיזים, ושירה אדירה מתחילה בשלושתרבעי מהאצטדיון, שירה שמזכירה את זו ששמעתי אתמול בפיוניר.

כמויות האמל"ח הבלתי נתפסות בהן משתמשים האוהדים הסרבים במהלך המשחק, גורמות לכך שלמרות שאין הרבה מעשנים באופן מפתיע, הרי שהמגרש אפוף באופן תמידי בעננת עשן שגורמת להכל להרגיש קצת כמו בסבנטיז – מסלול הריצה, האיטיות של השחקנים והקהל המטורף מצטרפים לגורמים לתחושה הזו. והתחושה הזו תורמת באופן כללי למה שקורה בדרבי של בלגרד, וקצת מסמלת את היחס בין הדרבי לעיר.

Partizan

אחרי השער המשיכו שתי הקבוצות להילחם אחת בשנייה, כולל עצירת המשחקת עליה כתבתי בהתחלה, וכולל כמויות של אנשים שיצאו לפני הסוף ביציע המערבי בו אנחנו ישבנו, שהיה מורכב מאוהדי הכוכב האדום כאמור, אבל לאף אחת מהן לא הגיע להבקיע. זה משחק עם דיסוננס עצום בין מה שקורה על המגרש למה שקורה ביציעים, המלחמות עם השוטרים האוהדים הפנאטים (כמו שננאד, שאפגוש ביום ראשון במשחק ליגה שלישית, יסביר לי: "יש פה אנשים שהמקצוע שלהם הוא להיות אוהדים"), והטירוף הכללי. בסוף המשחק, למרות שהפסידו, הגרובארי מוחא כפיים לשחקנים שלו, והם נשארים דקות ארוכות לשיר ביחד. גם הדלייה מוחא כפיים לגרובארי, ככל הנראה על המלחמה שלו בשוטרים בזמן השריפות. הזברניני לעומת זאת, תקועים ביציע במשך כ-45 דקות, וכנראה שזה לטובתם. כשאני יוצא מהמגרש, אני מתקשה להאמין למה שחוויתי בשעות האחרונות, מנסה להיזכר איך הרגשתי בכל מיני רגעים.

__

תראו, בכדורגל אתה רוב הזמן מחכה שמשהו יקרה, בדרך כלל המשהו הזה זה שער. וגם זה לא תמיד קורה, ואתה תמיד מחכה ומחכה. כשהוא ברמות הגבוהות שלו הוא נפלא, אבל כמה פעמים כבר יצא לנו ליהנות ממנו ברמות הגבוהות שלו? וגם אז, אנחנו לא רוצים שהוא יהיה סינטטי, אנחנו רוצים להרגיש.

את הדרבי של בלגרד מרגישים. בתוך הבטן, באוזניים, בפה המיובש, בעיניים שמנסות להבין מאיפה כל העשן הזה. הוא חוויה מולטי חושית. זה לא שהייתי במשחק כדורגל, הייתי בדרבי של בלגרד.ישב לידי ילד בן 5 עם אבא שלו, ניקולה קראו לו. זה היה משחק הכדורגל הראשון בחיים שלו, וניסיתי להבין איך הוא ממשיך מכאן עכשיו – אם זו חוויית הכדורגל הראשונה שהיית בה, מה עוד נשאר? (למרות שיש סיכוי שהוא ירצה להיות מכבה אש כשיהיה גדול, הם בכל זאת עשו עבודה שם).

Nicola

והקלישאה אומרת, שחוזרים להיות ילדים בכדורגל. אז לא בכל משחק, לא כל שבוע כשאני בקרית אליעזר או באשדוד או במושבה או השם ישמור עלי באיצטדיון רמת גן, אני חוזר להיות ילד. יש בהליכה לכדורגל מימד סיזיפי מסוים, הוא בדרך כלל לא כיף, לא הנאה. אני אוהב את זה, זה חלק ממני, אבל זו לא הנאה.

אבל המשחק הזה, הדרבי הנצחי כמו שהם אוהבים לקרוא לו, הוא משהו מנותק כל כך מההקשר, שאי אפשר בכלל להתייחס אליו במונחים רגילים. חבר שלי אסף שלונסקי, אמר לי שזה המשחק הכי מרגש באירופה. אז נכון שלא הייתי בטורקיה עדיין, וגם בסופר קלאסיקו (בוקה – ריבר, כן, שלא יהיו בלבולים), לא הייתי. אבל קשה לי להאמין שיהיה משהו מרגש יותר מהתופעה של בלגרד.

__

אחרי המשחק אנחנו שומעים על קטטה איפה שהוא, וקצת אחר כך גם על אוהד שנדקר, אבל אי ידיעת סרבית עוזרת לך מאוד להיות מנותק. בסקנדרילה, האזור הבוהמייני של בלגרד, במסעדת שלושת הכובעים, האנשים שותים ואוכלים, הנגנים מנגנים וכולם שמחים. 4 קילומטר, עשר דקות נסיעה, עולם אחר. בלגרד ממשיכה ברגוע, לפחות על לדרבי הבא. אני מקווה שאצליח לקום מחר למשחק הראשון, כל הדרך בזמון הרחוקה.

_

זמון היא אחת מהערים שמרכיבות את בלגרד, אבל אם תשאלו את האנשים שגרים שם איפה הם גרים, הם יגידו זמון, לא בלגרד. "אני מזמון". יש 17 ערים שונות כאלה, וזמון היא אחת הגדולות מהן, ויש בה כמה קבוצות כדורגל שהמפורסמת מכולן היא אף. קיי. המשחקת בצבעים כחולים וירוקים במגרש נאה שמכיל 13 אלף מקומות.

האוטובוס מקרקש ומקרקש, ונוסע במשך המון המון זמן עד שהנהג אומר לי "רד כאן ולך אחורה". אני יורד והולך אחורה, ושואל כל כמה דקות אנשים איפה האיצטדיון והם מצביעים עליו, וגם יש שלטים אבל אני לא רואה כלום. הסיבה אגב, היא שבזמון אין עמודי תאורה, ולכן אי אפשר לזהות את המגרש – אז ככה שפתאום יש קיר ושם יש גם כניסה ואני קונה כרטיס מהשולחן הרעוע (הקופה הסרבית) והאיש שבודק אותי שואל אותי מאיפה אני. כשאני אומר לו שמישראל, הוא מספר לי שיש להם היום המון אנשים מכל מיני מקומות – ואף פעם זה לא קורה.

אני מחייך אליו ונכנס, הולך ישר ימינה אל עבר על הבר/מסעדה – ופוגש חברים שישבתי איתם אתמול בבר, יינס, יינס, טורסטן ורולנד. בינתיים אני מפספס שער, וזה 0:1, אבל אני רוצה יותר להתארגן על בירה ועל צעיף של הקבוצה המקומית.

האולטראס של זמון
האולטראס של זמון

אני לא חושב שציינתי את זה עד כאן, אבל זמון היא קבוצה מהליגה השלישית בבלגרד. ראדיש אמר שיש לה אוהדים לא רעים, אבל שכח לספר לי שהוא ראה אותם במשחק הבית האחרון של העונה. אני לעומת זאת, הגעתי לשם בסתם משחק, ובקושי היו אוהדים – חוץ מחבורה מצחיקה של אולטראס מאחורי השער שעשו קצת רעש.

המשחק היה, כרגיל בסרביה וכרגיל בליגה השלישית איפה שלא יהיה, די גרוע, אבל לפחות היו שערים (הוא נגמר 2:4), והוא באמת היה משעמם. חיכיתי יותר למשחק הבא, כי הוא היה אמור להיות משהו שעוד לא ראיתי, ואפילו גראונדהופרים ותיקים ממני ציפו לו מאוד – האיצטדיון של ווז'דובאץ.

גם הבחור הזה השתעמם מהמשחק של זמון
גם הבחור הזה השתעמם מהמשחק של זמון

לפני כמה שנים רצה יזם נדל"ן לקנות את האיצטדיון של ווז'דובאץ' כדי להקים עליו קניון. הקבוצה הסכימה למכור לו בתנאי שהוא יספק לה מגרש חלופי (ואם אני לא לגמרי צודק בסיפור הזה, תסלחו לי) והיזם הסכים: הוא בנה את הקניון ומעליו, על הגג ממש, הוא בנה את האיצטדיון, קומפלט עם ארבעה יציעים קטנים ומקורים וכר דשא סינטטי.

קומה ראשונה -H&M. קומה שלישית - איצטדיון כדורגל
קומה ראשונה -H&M. קומה שלישית – איצטדיון כדורגל

המשחק שהיינו בו, מול נובי פזאר (הליגה העליונה בסרביה, אותה אחת כמו בדרבי) היה הרביעי בלבד שהתקיים באיצטדיון, וכל מה שקשור אליו הוא באמת מוזר ולא טבעי. קודם כל, הוא על קניון. באופן הכי מילולי שיכול להיות, על הגג של קניון. דבר שני, למרות שהוא חדש מאוד כאמור, עדיין הצליחו היזמים לבנות את היציעים עם ראות מחורבנת בצורה בלתי רגילה – קווי הראייה (sightlines) הם גרועים להפליא, כולל מקומות ביציע המרכזי שאי אפשר לראות מהם יותר מחצי מהמגרש.

גם הכניסה, אליה מגיעים דרך מגרש החנייה של הקניון ועולים ברגל כמה וכמה קומות, גורמת למחשבות בנוגע לפינוי בגלל אש, דבר שחשבתי עליו ישר במיוחד אחרי שזוכרים את הלהבות מהדרבי של בלגרד יום קודם לכן, אבל מסתבר שלא ממש אכפת להם שם בבלגרד מעניינים כמו בטיחות.

עכשיו שתי הקבוצות האלה הן לא קבוצות גדולות – אבל כמובן שהיו להן אולטראס, כמובן שאלה של ווז'דובאץ' (המכונים "אינוולידים") פיצצו חזיז על שחקן של פזאר שהתאמן מתחתם, וכמובן שיש מתחים – העיר ממנה מגיעה האורחת היא בעלת אוכלוסיה מוסלמית בעיקר, ונרשמו הרבה מאוד מדים של קבוצות טורקיות בשורות האוהדים שלה, שהופיעו במגרש חמש דקות לאחר הפתיחה ועזבו בפתאומיות בערך עשר דקות לפני סיום המשחק בבת אחת, והחמיצו את הניצחון של קבוצתם.

novi pazar2

Vozdovac3

הביתיים צעקו קריאות קצובות של "סרביה, סרביה", ולמרות הכמות הקטנה שלהם, ולמרות השלט הגאוני שאתם יכולים לראות למעלה, הם הפסידו כאמור. ונגליס, גראונדהופר יווני מסלוניקי ואחד האנשים הכי מופרכים שיצא לי לפגוש בחיים שלי – שבר שיא אישי של מופרכות עצמית – והצליח לחטוף מכות מאוהדי רד סטאר, במשחק בו הם בכלל לא שיחקו.

__

איך אפשר לסכם את בלגרד? ובכן, אי אפשר. והאמת היא שאני גם לא רוצה. אני כן רוצה לחזור אליה בעתיד, אני כן רוצה לראות עוד דרבי נצחי ואני כן רוצה לבקר בעוד חלקים ביוגוסלביה לשעבר. אבל אם יש משהו שכן למדתי מהעיר המדהימה הזו, היא שאפשר להיות גם מלאי תשוקה וגם קול לגמרי, גם פנאט מטורף וגם באיזי לחלוטין – בעת ובעונה אחת.

בלגרד – עוד ניפגש.

יומן אליפות של הניינרס (12): שובו של עץ הסרטן
דו"ח משחק האל (עמיחי)

34 Comments

פרלה 2 בדצמבר 2013

לא סתם חיכינו.
יופי של פוסט.
גורם לכל אוהד כדורגל לרצות חוויה כזו.

בני תבורי 2 בדצמבר 2013

אה יופי פרוס, עכשיו לא תכתוב שבועיים כי אתה עייף? פוסט אדיר! מקנא בך.

מתן גילור 2 בדצמבר 2013

מעולה! ממש-ממש מעולה!
אני סיכמתי את המסע לאלקמאר, אבל זה קצת יותר קצר :)
http://bit.ly/IwlAr6

גיא זהר 2 בדצמבר 2013

מעולה. געגועים לסרביה ולמדינות הסובבות אותה.

תומר חרוב 2 בדצמבר 2013

טוב, אז כשאתה חוזר לבלגרד, תגיד לי…

גורדיטו 2 בדצמבר 2013

אני אמור להתחיל לעבוד על משהו בבלגרד, ולבלות בנסיעות תכופות לשם. הסיפור שלך עשה לי חשק אדיר, אבל גם העלה קצת חששות.
מה רמת הסכנה לאוהד התייר שם?
האם כדאי שיהיה מישהו מקומי לידך?

עופר פרוסנר 2 בדצמבר 2013

היי גורדיטו

בלגרד היא אחת הערים הבטוחות ממה שאני חוויתי. כל עוד אתה שומר על בגדים נייטרליים, ויושב ביציעים המרכזיים והיקרים (כאמור, יקר זה עניין יחסי) לא צריכה להיות לך בעיה. אם אתה הולך לשבת ביציעים של אולטראס – תשתדל לשים לב ולדבר עם מישהו מקומי ולשאול אותו לגבי איזה ריב יש בין איזה קבוצות אוהדים – המקומיים מאוד מאוד נחמדים, ומאוד ששים לעזור.
רק חשוב לציין – הכדורגל עצמו – מחורבן להפליא. אווירה יש כמעט רק בדרבי.
אגב, אם זה מעניין אותך ואם לא – הנשים הסרביות הן בין היפות שראיתי. וחיי הלילה שם די מטורפים. בכל מקרה, אם אתה צריך עוזר לבלגרד – אני מוכן לבוא גם ל"נסיעות תכופות" – זו עיר פשוט נפלאה וכיפית – אוכל מצוין, אלכוהול טעים והכל בזול.

גורדיטו 3 בדצמבר 2013

מעניין, מעניין, ומכיוון שיצא לי להיות בבוסניה (יותר נכון ברפובליקת סרפסקה) בעבודה דומה לפני שנתיים בערך, אז אני גם יודע :)
נראה לי רעיון טוב לשבת ביציעים ה"יקרים", ובעניין העוזר, כשזה יעבור מן הכח אל הפועל, אני יודע איפה למצוא אותך…

שפינוזה 2 בדצמבר 2013

ביג ביג לייק :-)

תולעת 2 בדצמבר 2013

אדיר.

red sox 2 בדצמבר 2013

כיף לפתוח איתך את הבוקר.

אם חושבים על זה רגע בצורה קרה ולא רומנטית, אצטדיוני כדורגל קטנים על גגות של חניונים ומרכזי קניות הם רעיון לא רע בכלל שיכול לפנות שטחים עצומים לבניה או לכל שימוש עירוני אחר. נכון, זה לא הדבר הכי רומנטי ואותנטי בעולם לראות קבוצה קטנה מליגה נמוכה משחקת באצטדיון שכל דבר בו, מהיציעים ועד כר הדא, אומר סינטטיות, אבל יש לזה יתרונות ברורים. אפילו מבחינת השקעה כספית זה יחזיר את עצמו בגלל שהשטח שיתפנה שווה הון.

זה מזכיר לי משפט מפורסם של ג'ורג' קרלין שאני מסכים איתו לחלוטין – אם תאסור על בניית מגרשי גולף ובתי קברות תוכל לפתור את כל בעיות הנדל"ן של העולם.

מצד שני, למה לא פשוט לבנות שכונות מגורים על הגג?

תומר חרוב 3 בדצמבר 2013

לא רע, אני מציע לבנות אצטדיון לבית"ר-שמשון על הגג של פרויקט גינדי בקרליבך.

שרון לוינסון 2 בדצמבר 2013

משחקים אחרים שכדאי לך לבקר שם:
דורטמונד-שאלקה {עדיף להגיע שבוע לפני המשחק לעיר שבה יתקיים המשחק} , דרבי קרקוב , ויסלה-לגיה , אולימפיאקוס-פנאתינייקוס.

משיח 2 בדצמבר 2013

מרשים וכתוב נהדר

אפריים 2 בדצמבר 2013

כמה מ"מים-
מרגש. מוגש נפלא. מקנא.
מוסטאר (למה לא נסעת לדרבי שם?! אמור להיות יותר טעון אפילו מזה של בלגראד בגלל היריבות הדתית-פוליטית-היסטורית).

אריאל גרייזס 2 בדצמבר 2013

פשוט נהדר. מקווה שלא נצטרך לחכות חודש לחוויות מאמסטרדם

diamond14 2 בדצמבר 2013

טיול מרגש ואחלה פוסט
קראתי לאחרונה סיקור נוסף של אותו דרבי בו ביקרת. הוא תיאר תחושות דומות וגם הוסיף סיפור פיקנטי – צנחנים עם דגלי הכוכב האדום שנחתו על כר הדשא 3 שעות לפני השריקה, והלכו להתגרות באוהדי פרטיזן
יש שם תמונות שלהם וגם אחלה תמונת מהאיצטדיון

http://supportersnotcustomers.com/2013/11/04/welcome-to-hellgrade/

אביב 2 בדצמבר 2013

מעולה. מצפה בקוצר רוח לפוסט משותף עם סיני!

אלון רייכמן 2 בדצמבר 2013

עופר, קראתי בנשימה אחת. תענוג.
עכשיו בא לי לנסוע לשם. אין על האווירה בפיוניר.

יואב דובינסקי 2 בדצמבר 2013

מעולה.
הדרבי הכי הארדקור שהייתי בו היה הדרבי של אתונה. הוא החל באיחור של שעה כי אוהדי אולימפיאקוס לא נתנו לאוטובוס של פנאתינייקוס להתקרב לאצטדיון וכמובן כלל מופע פירוטכניקה במעמד צד אחד.

אמיר 2 בדצמבר 2013

מעולה! נדרש קצת וידאו להשלמת הדברים והאווירה

צור שפי 2 בדצמבר 2013

פוסט יוצא מהכלל, הדרבי של בלגרד נכנס אצלי בזה הרגע לרשימה של "דברים שאתה צריך לעשות לפני שאתה מת" ואיצטדיון על גג של קניון זו סטיה מקורית במיוחד. תגיד להם שיקראו לו Azrieli Stadium.

רון 2 בדצמבר 2013

הי עופר,
כיף לקרוא כמו תמיד!
אני מתכנן להגיע למשחק של באיירן מינכן מול שאלקה ב1.3 במינכן, האם בתור גראנד הופר יש לך קישור או טיפ איך להשיג כרטיסים? באינטרנט המחירים יקרים (סביב ה188 יורו) יש לך המלצות על אוכל או בכלל באצטדיון?

למישהו אחר??
תודה

bb 2 בדצמבר 2013

בviagogo בדרך כלל יש מחירים סבירים. המכירה מתחילה פחות או יותר כחודש לפני המשחק.

רון 2 בדצמבר 2013

תודה רבה ביביהו

עוד אופיר אחד 2 בדצמבר 2013

פרוסנר, פוסט מעולה! הדרבי של בלגראד נמצא ברשימת "המשחקים שאני צריך להיות בהם" שלי, ואחרי הפוסט שלך הוא התקדם כמה מקומות ברשימה הזאת.

עידו האדום 2 בדצמבר 2013

כתבה נחמדה, כושר מפתיע לטובה מאוהד ירוק.
מקוה שלא החמצת את הדרבי האחרון בחיפה.

bb 2 בדצמבר 2013

נהדר!
הפנטזיה שלי היא חופשה ארוכה באירופה שבמהלכה "אקפוץ" ממשחק למשחק ברחבי היבשת. מליגת האלופות ועד הליגה השנייה בליטא. יום אחד…

מורקי 3 בדצמבר 2013

פרוסנר, תראה מה קורה, אני כותבת לך בבלוג על כדורגל. אני וכדורגל (?!). וזה כי אני רוצה שמי שעוד לא הבין ידע שאתה טוב בלהבין אנשים וטוב עם אנשים ואז אתה גם כותב עליהם כל כך יפה. וגם כשאתה כותב על כדורגל, או על הצבא, או על טלוויזיה- אתה כותב על אנשים, ולכן נהנתי לקרוא מה שכתבת אפילו שזה על כדורגל.
מעריצה ותיקה.

dtnsgl 3 בדצמבר 2013

מעולה!

ושמח שהפנמת שמכבי יש רק אחת:
"משהו כמו השחקן ה12 ואולטראס מכבי"

אביב 4 בדצמבר 2013

מה הקשר? זה השם של הארגון. יש שניים וחצי ארגונים של מכבי חיפה ואף אחד מהם לא נקרא "אולטראס מכבי"

edgecator 3 בדצמבר 2013

מרתק!

יואב בורוביץ' 4 בדצמבר 2013

פוסט מצוין (קראתי הכל והייתי יכול להמשיך עוד בכיף).
רק מילה על הדרבי של איסטנבול. יצא לי להיות בו שלושה או ארבעה ימים לפני גמר הצ'מפיונס ב-2005. למרות שאני אוהד ליברפול יותר נהניתי בפנר-גלא (פנר ניצחה 1- 0 וזכתה באליפות) מאשר בגמר הצ'מפיונס האגדי. למה? בגלל האווירה.

Comments closed