הצופים צועדים על קיבתם

כשצפייה במשחק הופכת לחוויה קולינרית

בתמונה: הצהרה פוליטית

1. ביום שבת עמדתי עם אוהדי הפועל תל אביב באיצטדיון ווינטר, כשפתאום אחד האדומים לידי שם לב שהזבן בקיוסק שבאיצטדיון התמקם מאחורינו, והציע את מרכולתו בשיטה הידועה של שתיים בעשר. חברי הטוב א"ש שעמד לידי, בדק ושם לב שמדובר בשתי לחמניות עם נקניקייה בעשרה שקלים, ושלח אותי לקנות. הדבר גרם לי לחשוב על חשיבותו של האוכל באיצטדיון. בגלל שעכשיו פסח, חג שכל אספקט שלו קשור במזון שאותו אנחנו מכניסים לפה, מתי אנחנו אמורים לאכול אותו, למה אנחנו אוכלים אותו, איך אנחנו אמורים לשבת כשאנחנו אוכלים אותו, ולמה לא אוכלים את מה שלא אוכלים. חשבתי שיהיה נחמד לכתוב קצת על אוכל באיצטדיון, עם דגש על קבוצת הספורט שמציעה את האוכל הכי טוב בארצות הברית.

2. אחד מתפקידי ניהול הספורט המגניבים ביותר לדעתו של כותב שורות אלה, הוא תפקיד האחראי על קידום מכירות במשחקי מיינורס. על מנת להביא צופים למשחקים בליגה שלא באמת קובעת כלום, ובמיוחד שחלק גדול מהמשחקים שבה חסרי חשיבות, הגו בליגות הבייסבול הנמוכות (וגם במייג'ורס) מיני מבצעים שונים שיגרמו לצופים להגיע. קוראים לזה Promotions.

3. כך, במשחק בייסבול שנכחתי בו ביאנקי סטאדיום הישן שנערך לקראת סוף אוגוסט, חילקו לילדים תיקים לבית ספר עם הסמל של היאנקיז. מבצעים יכולים לכלול משולש פיצה חינם על כל הום ראן, משחק מיוחד בתלבושת ישנה של הקבוצה (throwback Jersey) , או, מבצעים המוניים להשמדת תקליטי דיסקו. האפשרויות הן בלתי נגמרות.

4. עוד דבר שעשו במיינורס כדי להביא אנשים, הוא שידרוג חווית האיצטדיון עד לדרגה הגבוהה ביותר. הגייטוואי גריזליס למשל, קבוצה מליגת בייסבול עצמאית שמשחקת בפרבר של סט. לאיס, מציעים לצופים שלהם סוויטות שונות ומשונות שמהן אפשר לראות את המשחק, יציע דשא מיוחד כמו שהיה פעם באיצטדיון קרית חיים ואפילו איזור ספציפי לפיקניקים, מציעה הקבוצה לשכור את הג'קוזי של האיצטדיון (ממוקם ליד הבליצ'רס), ולהזמין עד עשרים חברים למסיבה בזמן המשחק. ובגלל שבאמריקה אנשים אוהבים לאכול, מתעקשים כל שנה אנשי הקבוצה להשתגע עם משהו חדש שאותו אנשים ירצו לטעום.

הסמל של הגייטוואי גריזליס

5. כך, הציגו הגריזליס בשנים האחרונות מנות עם שמות כמו: THE BEAST (המבורגר מ-5 פאונד בשר בלאק אנגוס, כמובן עם בייקון וגבינה), "הפרעצעל הכי טוב בבייסבול" (פרעצעל ענק במרינדה של רוטב כנפיים חריפות שעליו מוגשת גבינת מוצרלה מותכת), סליידרים בשמן עמוק (שני המבורגרים קטנים של ווייט קאסל, אותם טובלים בסוג של טמפורה ומטגנים בשמן עמוק), וההוט-דוג הטוב ביותר בבייסבול, שהתחיל את המסורת (חמישית פאונד של נקניקיה מבלאק אנגוס באורך 8 אינץ', עם תוספת של שתי פרוסות בייקון, אונקיה (קצת יותר מ-28 גרם) של בצלים מוקפצים, אונקיה של כרוב חמוץ ואונקיה של רוטב גבינת צ'דר. אם אתם מגיעים לאיזור בין ה-11 ל-13 ביולי, יש לכם גם אופציה לטעום את הטווינקי דוג – טווינקי בטיגון עמוק אותו חותכים באמצע, ובתוכו שמים נקניקיה שגם אותה טיגנו טיגון עמוק.

6. אבל גולת הכותרת, ופריט המזון שזכה להכי הרבה יחסי ציבור, היה הגריזלי בורגר, שעד מהרה שינה את שמו להמבורגר הכי טוב בבייסבול. מדובר בבייקון צ'יזבורגר המוגש (הגבינה היא צ'דר עם טעם חזק אגב), במקום בלחמניה רגילה, בין שתי פרוסות של דונאט (מסוג אוריג'ינל גלייזד, תוצרת קריספי קרים). אמנם לא יצירה מקורית של הגריזליס, הגריזלי בורגר הפך להיות ליותר מסתם פריט אוכל. באיצטדיון מוכרים כל ערב בין 100 ל-200 יחידות שלו, והאנשים שקונים אותו טוענים שהם עושים זאת לא רק כי הוא טעים, אלא כי אכילה שלו היא סוג של הצהרה פוליטית, נגד כל הטרנד הבריאותי ששוטף את אמריקה. הם אומרים: "אנחנו שמנים כי אנחנו רוצים להיות שמנים וכי זה טעים".

7. סצנת האוכל באיצטדיוני ארצות הברית ענפה. יחד עם רשתות האוכל המהיר אותן ניתן למצוא שם, משתדלים במתקני הספורט לשמר את הגאווה המקומית, כשאחת מהדרכים היא על ידי אוכל. כך, בפיטסבורג ניתן למצוא במגרשי הפוטבול, הבייסבול וההוקי סניפים של רשת הסנדביצ'ים המקומית "האחים פרימאנטי", שנחשבת לאחד מהסמלים של העיר. בסיטיפילד של המטס נפתח הסניף השני בלבד של שייק שאק, המבורגריה ניו יורקית הנחשבת לטובה בעיר בשנים האחרונות ובמגרשים רבים ניתן למצוא מנות מהמומחיות המקומית, בין אם מדובר בברביקיו בטנסי, ובין אם מדובר בדיפ דיש פיצה בשיקגו.

8. בארץ, חוץ מבמקום אחד (איצטדיון סלה באשקלון בו אפשר לאכול בורקס עם שוקולד), אין מקום אחד שבו אפשר לאכול אוכל מיוחד. גם בהיכל נוקיה, מתקן הספורט הטוב ביותר בארץ, אין משהו ייחודי מהבחינה הקולינרית, אותו מתאפשר לקהל הרחב לאכול. רוב האוכל כאן קשור דווקא למקומות הקרובים לאיצטדיון. בחיפה, יודע כל עולל, ממוקמות מספר שווארמות קרוב לקרית אליעזר (החביבה עלי היא במבינו) שנחשבות ל"מה שאוכלים אחרי משחק" וליד בלומפילד נוהגים האוהדים לאכול ב"נשיקה צרפתית". שאר האיצטדיונים לא מצטיינים בתחום, ולרוב, אם כבר, יש לכל אחד מהם את המקום בו אוכלים בדרך אליו או ממנו.

9. לסיום, אנקדוטה: במחצית משחק צ'מפיונס ליג בספרד, בויסנטה קלדרון, שמתי לב פתאום שכל מי שיושב מסביב לי הוציא בבת אחת סנדביץ' בבגט ארוך שמאוחר יותר למדתי שנקרא "בוקדייו", וכולם התחילו לאכול אותו בנימוס מופתי. קשה לי להסביר למה זה השאיר עלי כזה רושם, אבל זה היה רגע שבו למדתי  עוד משהו על הטקסיות של הכדורגל בספרד. ואתם, קוראים וקוראות יקרים, מה דעתכם על כל הנושא של אוכל באיצטדיונים? איפה אתם הכי אוהבים לאכול בדרך למגרש, איפה מחוצה לו, והאם יש לכם זיכרון מיוחד שמקשר בין אוכל וספורט?

ממש לפני המלחמה
ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל

42 Comments

אורי הברווז 18 באפריל 2011

בין השנים 2007-2009, איצטדיון קווסט וסייפקו (הבית של הסיאטל סיהוקס פוטבול וסיאטל מרינרס בייסבול, בהתאמה), הגישו אך ורק משקאות מבית היוצר של ג'ונס סודה, מפעל מקומי שמיצר משקאות מוגזים מקנה סוכר טבעי ובטעמים יוצאי דופן. אלה היו האצטדיונים היחידים באמריקה שלא הגישו משקאות מבית קוקה קולה או פפסי. החוזה שרד רק שנתיים וקוקה קולה חזרה לככב לחושה שנחתם עד 2015.
חבל.

עופר פרוסנר 21 באפריל 2011

אגב קוקה קולה – שלטי הפרסום של החברה באיצטדיון הבונבוניירה של בוקה ג'וניורס צבועים בשחור ולבן, ולא באדום, כי זה הצבע של ריבר.

אריאל 18 באפריל 2011

הקטע עם הסנדוויץ' בספרד הרג אותי גם כן. כשהיינו בקמפ נואו, קנינו כזה סנדוויץ' לפני המשחק ובתמימות אכלנו אותו. ואז הגיע המחצית וכולם שלפו את הסנדוויץ' שלהם והתחילו לאכול ואז הבנו למה כולם מסתכלים עלינו כאילו אנחנו חייזרים.
כשחושבים על זה, זה די חכם – ככה אתה לא צריך להדחף עם כולם בתור במחצית לקנות סנדוויץ', אלא יש לך את זה מוכן. השאלה היא איך אתה מסוגל להתאפק 45 דקות.

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 18 באפריל 2011

כבר דשנו בנושא במבינו הישן והטוב בכדורגל, מצה את פופולו מיד אחרי רוממה.

שירה 18 באפריל 2011

נהניתי מהטקסט, חוץ מאזכורן של נקניקיות האצטדיונים. "נקניקיית מוות" אני קוראת לגועל-נפש-בלחמנייה הזה על שום ריחו, שנדבר גם לאוכלהו, ומזכיר לא פחות מאת המוות בכבודו ובעצמו. בתיאבון!

באפט 18 באפריל 2011

תיקון קטן , שייק שאק – יש כבר ארבעה סניפים במנהטן, ופותחים עוד אחד בבאטרי פארק. לא ידעתי על הסניף בסיטי פילד אבל עכשיו אני הולך למשחקים. זה באמת הבורגר מספר אחד בעיר, ומי שרוצה לראות תור של אמריקאים יכול לבוא בימי אביב כמו היום למדיסון סקואר, יש שם תור של בין שעה וחצי לשעתיים בשביל לקנות המבורגר בשייק שאק, בו בזמן שבמרחק של 5 דקות נסיעה בסאבווי יש סניפים בלי תור.

ניר 19 באפריל 2011

איזה מהסניפים בלי תור? לגבי אפר ווסט/איסט, אני יכול לאשר ששניהם כמעט תמיד עם תור (אלא אם אתה פשוט מתאפק עד שנגמרת שעת ארוחת הצהריים של האמריקנים). הבורגר עצמו לטעמי פחות טוב מזה שבבורגר ג'וינט (אם כי שם עוד יותר תור ובעיקר יותר תיירים, שעושים אותו פחות זריז מזה של השאק)

אגב היום קראתי שבסיטי מפסיקים למכור בירה של ברוקלין ברוארי, ענין שהתקבל באופן שלילי ביותר בעתונות הניו יורקית.

אורי הברווז 19 באפריל 2011

השייקשאק בשדרה השמינית ובמדיסון סקוור פארק גם תמיד מפוצצים. המבורגר טוב אבל באמת באמת לא שווה את ההייפ סביבו (סטייל אין-אן-אאוט בקליפורניה) – פשוט אובר-פטריוטיות בזירת קרב הבורגרים.. עברתי ליד הסניף שבשדרה השמינית לא מזמן ושתי נשים יצאו משם, כשאחת אומרת לשניה: ״היינו פשוט צריכות ללכת למקדונלדס״ מה ששיעשע אותי.. ובכל זאת, הרעיון לשים את זה בסיטי הוא גאוני, ולו רק מטעמי אותה אובר-פטריוטיות.
ייאמר לזכות היאנקיס (וזה הדבר היחיד שאני אומר בזכותם), שהאוכל ביאנקי סטדיום הוא גם מעולה. 

הופ 19 באפריל 2011

מעניין ומעורר תיאבון (נראה לי. כרגע אני מפוצץ מהסדר).
לא החלטתי אם אני מרחם על האמריקאים על המאכלים מלאי השומן ונטולי הבריאות שהזכרת, או מקנא בהם מאותה הסיבה בדיוק.
גם אצלי הזיכרון שקושר בין אוכל וספורט הוא מפופולו האגדתית.

הופ 19 באפריל 2011

(כתבתי "אגדתית"? אגדית כמובן. בליים איט און דה יין)

דניאל 19 באפריל 2011

שתי קסאטות בחמש אחרי משחק של הפועל בבלומפילד.
זה הזכרון הקולינארי שלי מספורט. ןאיך זה שתמיד יוצא שמתחילים לאכול קסאטה מהשוקו?!
היום יש את ההמבורגר המזעזע בהדר יוסף שהוא מגעיל וטעים כאחד.

מתי 19 באפריל 2011

*אכלתי פעם בייגלה עם נמלים באשדוד, נחשב?
**במבינו באמת הכי טוב שיש בעולם במיוחד השווארמה המשופרת והכרוביות הצהובות.
*** באצטדיון ה-gsp בקפריסין במשחק נגד אולימפיאקוס, רוקנו לי בכניסה את הכיסים ממטבעות כדי שלא אזרוק למגרש. היו לי שם לפחות 20 לירות קפריסאיות (בערך 160 שקלים). טוב שהיה לי כרטיס חזרה ושהאוהדים של אולימפיאקוס זרקו עלינו אבוקות כי גם את המצית לקחו לי וככה יכולתי להדליק סיגריה.
במחצית לקחתי שטר של 50 לירות קפריסאיות (כ-400 שקל) והלכתי לקנות משהו לאכול ולשתות.הייתי די סקפטי ש50 לירות יספיקו לי כי זה בערך המחיר של פחית שתיה בקפריסין ואני יודע מהארץ שאיך שנכנסים למגרש פתאום הכל עולה פי שניים. אמרתי לעצמי שאם זה לא יספיק אני במקרה הכי גרוע אמשכן את הכרטיס טיסה ואם גם זה לא יספיק אני ארים עוד אבוקה שאוהדי אולימפיאקוס יזרקו לכיוונינו ואשרוף להם את המזנון (ואחר כך אדליק סיגריה) הופתעתי לבסוף לגלות שכוס שתיה גדולה במיוחד ובייגלה (פראעצל אפשר לקרוא לזה) ענק בצורת רשת וטעים באופן מעורר הערכה עלה רק לירה קפריסאית אחת (כ-8 שקלים) ואת כל העודף נתנו לי במטבעות שכנראה לקחו מהארגז שבכניסה לאצטדיון.

אלון 19 באפריל 2011

אדם שטוען שבמבינו זו שווארמה טובה, זה אדם שאי אפשר לסמוך עליו (באמת, שווארמה נוראית).

בקיצור, רק ג'יבלי (ואם סגור אז האחים).

עופר פרוסנר 21 באפריל 2011

אלון – במבינו, ותן לי אותה משופרת. אבל אני מוכן לקבל אנשים שאוהבים שווארמות אחרות. לאחרונה יצא לי לאכול בחאזן (פורד כמובן). טעימה אבל הייפ לא מוצדק בעיני. השאלה שנשאלת, היא איפה העמבה ואיפה הטחינה הכי טובות?

נועם אשל 24 באפריל 2011

מברוק עפר, אחלה פוסט, בא לי ללכת לראות משחק רק בשביל לאכול משהו במחצית…

אני חייב להזכיר את האוכל באצטדיון דוחא- יש שם מנה מעולה שלפי דעתי מתכתבת עם טרנד האוכל הבריאותי מניו יורק:)

אתה יכול לקנות שם קופסת פלסטיק די גדולה מלאה בפולים וחומוסים חמים שהבחור שולף מתוך סיר ענק, הוא זורק לך מלמעלה לימונים כבושים ומעל הכל מפזר אבקה לא ברורה שמריחה כמו כמון או משהו כזה, לאכול את הדבר הזה בקור של סכנין זה פשוט תענוג…

בסופו של דבר לא הצלחתי לסיים את כל המנה הזאת במשך משחק ארוך ומשעמם, מה שאומר שהכמות שם נדיבה מאוד, אגב, כל העסק עולה חמישה שקלים ועם עוד 5 שקלים אתה מקבל גם כוס קפה שחור אסלי שנמזג מתוך קנקן ענק, אורגינל.

וגולת הכותרת היא כמובן השווארמה אחרי המשחק ברחוב הראשי של העיר.
חבל רק שצריך לנסוע עד לשם כדי להנות מכל הדברים האלו…

עופר פרוסנר 24 באפריל 2011

נועם, כיף לראות אותך פה. והתגובה מאלפת, אני בכלל לא ידעתי שיש את האופציה הזו. אתה מקבל גם פיתות עם זה? ובאיזה מזנון זה נמצא? ביציע הראשי?

בני תבורי 19 באפריל 2011

פוסט משובח, מהטעימים שהיו כאן. יחד עם הפיש אנד צ'יפס ב AMI בכרייסטצ'רץ', נפקד ברשימה מקומו של המבורגר פופה האגדי ליד בלומפילד.
עכשיו אני רץ לאכול משהו…

עמית 20 באפריל 2011

פופה המעולה סגור כבר איזה שנתיים..

בלינדר 20 באפריל 2011

פופה אוברייטד אחושילינג

בלינדר 21 באפריל 2011

הבת ימי השתלט עלי לכמה רגעים

תום 19 באפריל 2011

אני תמיד אני מביא אוכל מהבית אז אין לי סיפור מעניין.

לאמריקאים פה, יש הגבלה על כמות הבירה שאתה יכול לקנות בזמן משחק?

אריאל 19 באפריל 2011

לא, אבל במשחקי בייסבול, למשל, מפסיקים למכור בירה באיזור האינינג השביעי-שמיני. ועם מחירי הבירה באיצטדיונים, יש גבול לכמה אפשר לשתות בכל מקרה

תושב חוזר 19 באפריל 2011

פוטבול ונבא מפסיקים למכור בסוף הרבע השלישי.
והמחירים המזעזעים דואגים לכך שלא יגזימו, כמו שאריאל אמר.
החוויות הקולינאריות שלי מיציעי אמריקה היו די מאכזבות, חוץ מפעם אחת שמצאתי עצמי באחת מתאי המליאנים שם הופצצנו בקייטרינג שכלל סושי משובח, אלכוהול שווה ועוד.

אופיר ל. 19 באפריל 2011

אצטדיון "סנטנאריו" במונטווידאו, קור אימים, גשם שוטף, מאה צופים במשחק גרוע של פניארול נגד דפורטיבו קולוניה, ואז מגיע מוכר עם צ'ורוס חמים ומתוקים שהיה שווה להגיע למשחק רק בשבילם.

כדורגל ואוכל הם שתי האהבות הגדולות שלי ואין כמו לשלב ביניהם. עופר, כל הכבוד על הפוסט הזה, ובכלל על הבלוג שלך שמראה את חשיבות ההליכה למשחקים, משהו שקצת נשכח בכדורגל המודרני עם אוהדי ההצלחות שלו.

באצטדיונים בגרמניה מעצבן במיוחד לקנות אוכל, כי צריך לפני זה לקנות כרטיס מיוחד שרק איתו אפשר לשלם. זה יוצר תורים כפולים ענקיים – תור אחד לקניה ומילוי בכסף של הכרטיס, ותור אחר לקניית האוכל, כשהכרטיס תמיד עושה בעיות ואף אחד לא יודע כמה כסף נשאר לו. המצב גרוע במיוחד בהאנובר, שם צריך לשלם עשרה יורו בתמורה לכרטיס בשווי שבעה יורו…

האוכל הגרוע ביותר שאכלתי היה באצטדיון של איאקס (שגם בו יש את ה"ארנה קארד" המעצבן). כשהצעתי קצת צ'יפס לבחור הידידותי שישב לידי, הוא הסתכל עליי במבט מזועזע ואמר לי: "הם לא באמת טעימים לך, נכון?"

THE BEAST, וואוו, זה נשמע כמו משהו שהייתי שמח לאכול!

תושב חוזר 19 באפריל 2011

הכרטיסים זה הנבזות הכי גדולה, כי תמיד נשאר כסף לא מנוצל על הכרטיס. מקבילה מתוחכמת ל"לתת מסטיקים במקום עודף" של החנווני במכולת השכונתית

עופר פרוסנר 21 באפריל 2011

אופיר, בכיף.
שמע, אוכל של כדורגל זו חוויה שלצערי קיימת כמעט רק בחו"ל. הריח של הצ'וריסוס שמלווה את התור לכניסה למונומנטל של ריבר פלייט, לאכול פיי בלי לדעת מה יש בו באנגליה, וכמובן בירה בירה ועוד פעם בירה. אבל בבייסבול, הם חושבים אוכל. שמע, אתה יודע שהתחילו למכור כרטיסי all you can eat בקבוצות מסוימות? אין, החבר'ה האלה יודעים מה הם עושים.

יואב 19 באפריל 2011

דוכני הנקניקיות וההמבורגרים הממוקמים מחוץ לכל איצטדיון באנגליה הם חלק בלתי נפרד מחווית יום המשחק.  

סלוניקאי 19 באפריל 2011

אכן המצב בארץ קשה. ברוב המגרשים אפילו בקבוק מים אי-אפשר לקנות, אלא רק כוס קולה בלי גזים.
מי יודע, אולי לקראת פתיחת האצטדיון החדש בפתח תקווה, הלוזונים יסגרו חוזה אימוץ רב-שנתי על הפעלת המזנון עם פלאפל גוזל הסמוך והפלאי. אני הראשון שיעשה מנוי.

בני תבורי 20 באפריל 2011

סלוניקאי,
אני כבר עשיתי…

עופר פרוסנר 21 באפריל 2011

יש רק בעיה אחת: אי אפשר להישאר ערים למשחק כדורגל שלם אחרי חצי כיכר לחם כזו. יכול להיות שצריך להסתפק בפיתה.

תושב חוזר 19 באפריל 2011

כמובן צריך להזכיר שהסצינה הקולינארית המרכזית באמריקה היא בחניון ליד המשחק. ברביקיו כמו שראיתי בטיילגייטינג של אוהדי הלונגהורנס בטקסס לפני משחק בית לא ראיתי מימי

שבי כהן 20 באפריל 2011

אחרי ששדדו אותנו הערב בבלומפילד הלך לי כל התיאבון…

ועדיין – 2 נקניקיות בעשר באיצטדיון ?!?!? what the fuck ?!?!?!

רפאל 20 באפריל 2011

אבא זוכר משחק בו סנדי קופאקס עשה סטרייק אאוט ל 18 קאבס בריגלי פילד של שיקאגו. הוא גם זוכר את הסנדוויצ'ים עם המצות שלקח איתו למשחק.

פרלה 20 באפריל 2011

כשהתחלתי לקרוא רציתי להזהיר שלא תגמור כמו שגיא כהן שמבקר מזון וכדורגל ואת כל השאר.
אני מקווה שתתן ייעוץ בתחום הקולינרי לקראת פתיחת הארינה ע"ש סמי עופר.
בGSP אכלנו פיצות מול אולימפיאקוס. כעבור שבוע מול לברקוזן כשהיינו בדרך לאותו אצטדיון אחי אמר שהוא נורא רעב. אמרתי לו שנאכל פיצה באצטדיון והוא היה בטוח שאני עובד עליו. הוא לא זכר את הפיצות בגלל שהיה פשוט שיכור בזמן המשחק מול אולימפיאקוס (שהיה אולי הטוב במשחקינו אי פעם).
בזלצבורג שתינו בירות לפני, ותוך כדי. רק במחצית גילינו שהן נטולות אלכוהול.

רובי פאולר האמיתית 20 באפריל 2011

ברון תקשורת בריטי הזמין אותי לתא שלו בסטמפורד ברידג' לפני עונותיים. שני תאים מהתא של רומן, שזה כמו לשבת ליד המלכה בתאטרון המלכותי. ישבנו רק שנינו בתא, ולא פחות משמונה מלצרים שרתו אותנו. האוכל היה פנטסטי, התחיל בפירות ים עם דגש מיוחד על אויסטרים טריים שאלוהים יודע מאיפה הטיסו אותם, יין תואם, ולאחר מכן כמות כזאת של מנות בשריות, שאין לי הכוחות לשחזר. כל הזמן הזה המארח שלי הפליא לספר שאברמוביץ' לא רק שינה את הקבוצה, אלא חשוב מזה, שינה טוטאלית את המפה הקולינרית בתאי העשירים באצטרדיונים של לונדון.  בשניה שהחל המשחק הגיע עוד מלצר והוריד את התריסים בתא, והמארח הציע שנראה את המשחק בשידור בפלסמה כי באנגליה אסור להראות בטלויזיה את מה שקורה בתאים בזמן המשחק בגלל האלכוהול, אז חייבים להוריד תריס. אני מצאתי את הרעיון הזה כדקדנט תרבותי רקבוני במיטבו. שמונים אלף פאונד לעונה על תא כבוד, ובסוף אתה רואה את המשחק בפלסמה בחדר סגור. אלוהים ישמרני. אמרתי לעצמי "רובי, תראה לאן הגעת מיציע ג', הלך עלייך!" לקחתי שמיכה ויצאתי לראות את המשחק (המשמים אגב, אחד האחרונים של סקולארי) במרפסת. בדרך למלון כבר ידעתי שהשווארמה בחזן, לא בבמבינו, היתה יותר טעימה מהאויסטרים בסטמפורד בברידג', בעיקר באליפויות הראשונות כשהייתי ילדה ואבא שלי עוד היה בחיים.

(וחוצמיזה פרוסנר אתה מביא לנו מלא כבוד בבלוג, אבל באופן אישי אני מעדיפה להשאיר את שם התואר "מכבי" לשימון מזרחי ולהשאר לנצח עם "חיפה" עם פתח על הח'.  

ניר 20 באפריל 2011

כל אורדון יודע שאין על הסביח של עובד

בני תבורי 20 באפריל 2011

ניר,
עובד קצת כבד, לא? וזה שבפרישמן נותן לו פייט רציני.

עופר פרוסנר 21 באפריל 2011

אכן, פרישמן הוא הסביח המושלם, במיוחד עם גבינה. אגב עובד – פתח שירותי משלוחים כשהדמי משלוח עומדים על 25 שקל.

בלינדר 21 באפריל 2011

המחירים באולמות כאן לא שפויים. 5-6 דולר על מים וסודה במדיסון סקוור גארדן זה לא מוגזם?

זה תמיד מרגיש לי יותר מיוחד ללכת לגארדן אבל תאכלס בפרודנשיאל סנטר בניוארק הרבה יותר כיף לראות משחק והאווירה יותר שמחה. הכי פופולרי פה הם נתחי עוף עם צ'יפס ב8 וחצי דולר אבל יש גם בשר על הגריל, סנדוויצ'ים בריאים יותר וכמובן מלא דוכני נקניקיות (ועוגיות). אישית אני לא מבין מה ההתלהבות מהנקניקיות. בגארדן אפשר להשיג גם סושי אבל זה נראה לי הכי לא מתאים למשחק. אם כבר רואים משחק בניוארק אז הפרודנשיאל סנטר נמצא באזור הפורטוגזי של העיר ויש מלא מסעדות איבריות שמתרכזות בפירות ים ובשר איכותי.
בניו יורק, בשדרה השמינית, כמה בלוקים מהגארדן, ברחוב 36-37 יש מקום של פיצה בדולר. אי אפשר להפסיד עם פיצה בדולר.

בדרך למשחקים או הופעות ברוז גארדן בפורטלנד הייתי עוצר במקורמיק ושמיק בזמן ההאפי האור וקונה המבורגר ענק ב2 וחצי דולר (ומדובר במסעדה על רמה). הסניף הקרוב לגארדן נסגר אבל יש כמה סניפים אחרים. ומי שבאמת נוסע למשחק בפורטלנד חייב לעבור בוודו דונאטס שפתוחים 24 שעות ביממה ונמצאים תחנת רכבת קלה אחת מהאולם.

עופר פרוסנר 21 באפריל 2011

אחלה תגובה בלינדר. עשית לי ים חשק ללכת לאכול באיזה משחק NBA.
אוף טופיק: מה הדיבור של הקהל על העזיבה הקרבה ובאה של הנטס? ז"א, איך הייתה העונה הזו מבחינת הקהל, שידע שהקבוצה כבר לא תהיה ניו ג'רזי?

חלפס 21 באפריל 2011

פשטידת בשר ב MCG במשחק פוטבול אוסטרלי.

ירון 22 באפריל 2011

לי יש סיפור כפול מיומיים של כדורגל אנגלי.
הראשון הוא פוקה פאי (או פיוקה פאי, לך תדע) שאכלתי ביציעים של קנילוורת' רואד, במהלך דרבי סוער וגשום בין לוטון טאון לקריסטל פאלאס. הריחות ביציע פשוט לא אפשרו להתעלם, היה קר, הייתי רעב, ולמרות הטקסטורה הלא מחמיאה היה חביב ולא מזיק לבטן.

למחרת ראינו את היונייטד חוזרים ומנצחים את ווסטהאם של בניון.
שם היו פאיס יותר רציניים אבל לא היינו בקטע, אז קינחנו בארוחת
ערב מהודרת במסעדת ה"גאוצ'ו רום" שהייתה יקרה להפליא אבל טעימה מאוד. אני יודע שזה לא קשור לכדורגל, אבל זו הפעם היחידה שאכלתי פירה יוקה והיה טעים ברמות….

Comments closed