הורג אותם ברכות (פוסט מאת עמית לוי)

.
.

.
.

.

.

.

.

.

לרגע לא רציתי שזה ייגמר. שכמו בסצנה ההיא מ"קיל ביל", כל השחקנים של הפועל תל אביב יקיפו אותו והוא, בחליפה צהובה ומחמיאה, יסתכל להם עמוק אל תוך הלבן של העיניים ופנימה לנבכי נשמתם, ובשנייה שיבחר יפצח בריקוד מטורף וישלוף כרטיסים כאילו חייו תלויים בזה. עוד כמה צהובים תוך כדי ריחוף אקרובטי, כמה אדומים אגב ריצה קלילה על הגדרות של בלומפילד. שיוריד אותם אחד אחד, את כל 88 המשוגעים (בגרסת הסרט. במציאות מדובר בהרבה יותר). ואז, אחרי שיגמור שם את הסיפור ויותיר אחריו חורבן, ייצא לכפור שמחוץ לאיצטדיון ויפגוש שם את אלי טביב, לבוש קימונו לבן. ברקע יישמע רק קולה של באר המים וככה, יחפים ולצלילי גרסת סוונטיז ללהיט נשכח מהסיקסטיז, הם ירקו דם במחול חרבות מרהיב, עד שהאיש בלבוש המסורתי יאבד את הראש.

בדרך לסרט ההמשך הוא יישב במטוס, יתעלם מהשקיעה שמחוץ לחלון, יפתח פנקס קטן ובו ירשום וימספר את שמותיהם, יניח בצד את אירועי היום הסוערים ויתמקד בשורה התחתונה. זה בדיוק מה שגם אתם, אוהדים מכבי, עשיתם ביום שני. אחרי חודשים של חוסר עניין תהיתם מי לא ישחק במחזור הבא, האם ההתאחדות תוריד להם נקודות על המהומות ביציעים, וכמה עוד נשארו בקופה. פתאום יש טעם לעונה הזו.

והכל בזכות אומה ת'ורמן.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

הופיע בכלבו של השבוע – כנסו ללינק הזה כדי לקרוא