עצמאות

הבלוג נזכר בסיפור מהצבא בעקבות תום שירותו בצבא ההגנה לישראל

po

אושרי ישב לידי והסתכל קדימה, אף פעם לא עלי. היו לו משקפיים, הוא היה קרח, והשתדל לא לדבר יותר מדי. ישבנו שנינו בבא"ח גבעתי וחיכינו לקב"ן שיקבל אותו. בניגוד לכל החיילים האחרים, אושרי הודיע אחר  כבוד שאם הוא משובץ לבסיס שלנו, אוגדת מילואים בקציעות, הוא מתאבד. לא עניין אותו כלום חוץ מארוסתו שאת שמה אני לא זוכר, ואם הוא לא יהיה איתה, הוא לא יהיה בכלל. אז התקשרתי לבא"ח גבעתי, הבסיס שמהצד השני של הכביש, שאלתי אם הקב"ן שם מקבל (בסיסי טירונים בדרך כלל מצויידים בקב"ן) ולקחנו את הנהג התורן.

אני חושב שהייתי סמל, בטח שנתיים וקצת בצבא, כשאושרי הגיע. הוא לא היה המאיים בהתאבדות הראשון שלי. בתור זה שהיה אחראי בין השאר על קליטת החיילים בבסיס, היו הרבה כאלה שאמרו שהם רוצים להתאבד. באיזה שהוא שלב אתה מפסיק לשים לב, עובד על אוטומט. עד שמישהו לא יתאבד באמת, אתה רק רוצה לעשות את העבודה שלך. אותו דבר עם ביקורי נפקדים – כל חייל שלישי בערך שהיה מגיע לבסיס היה נפקד עוד לפני ששיבצנו אותו (אם היה מגיע בכלל) – ובדרך כלל אני הייתי זה שהולך לבקר בבית שלהם.

הייתה לי תרגולת לביקורים – מגיע, נותן איזה דף, מקשיב, בדרך כלל מסביר למה החייל צריך לחזור לבסיס, האמא הייתה פותחת לי את המקרר להראות לי שהוא ריק ומנסה להסביר כמה היא והמשפחה שלה מסכנה, וכמה הצבא צריך להתחשב. הייתי מהנהן, מנסה לא להסגיר את כמה שמצד אחד החייל הזה לא מעניין אותי ומצד שני כמה אני חושב שהוא לא צריך לחזור בעצמי, והולך משם.

בכל מקרה, אושרי החליט שהוא, בשלב הזה לפחות, לא יהיה נפקד. עדיף לו לאיים בהתאבדות, משהו שיכול לשרת את הצורך שלו הרבה יותר טוב לטווח הארוך – הוא היה הרבה יותר חכם מרוב החיילים שאחר כך חוזרים במילא ומקבלים 35 יום בפנים לפני ששמים אותו באותו בסיס רק עם שני אפטרים.

הוא הסתכל עלי, ואמר לי את המילים הראשונות מהרגע שהגענו לבא"ח: "אז מה, תקעו אותך איתי הערב הא?". זה היה חצי שעה לפני הארוחה האחרונה של היום, ובגלל שמעולם לא אכלתי ארוחת ערב בבא"ח גבעתי, האמת שהיו למצב גם יתרונות. אמרתי לו שפחות או יותר כן, ושיש לנו כמה שעות עד שהקב"ן יראה אותנו – היה לו תור די גדול באותו יום.

"אתה חושב שאני לא אעשה את זה?" אושרי שאל אותי. אמרתי לו שזה לא באמת כזה מעניין אותי, אבל שאני מקווה שלא, ושנראה לי שלא. וגם שאין לי מושג מה הוא יגיד לקב"ן, אבל גם אני וגם הוא יודעים שהוא בסדר גמור. אושרי הסתכל עלי ושאל איך אני יודע. אמרתי לו שאחרי מספיק זמן, שרואים כמות של אנשים סתומים מגיעים ועושים שטויות אמיתיות כמו שאני ראיתי, אפשר כבר לדעת.

המשכנו לשבת בשקט עד שהגיע זמן האוכל. אושרי היה עצבני, הוא קלט שהוא לא יצא היום הביתה ולא יראה את ארוסתו. אמרתי לו שגם אני לא יוצא הביתה היום, ואין מה לעשות, והוא בקושי אכל. אני דווקא אכלתי טוב, אם אני זוכר נכון, וחזרנו לחכות לקב"ן, שקיבל אותו חצי שעה אחר כך. הקב"ן אמר שצריך לקבוע תור נוסף לקב"ן בחר"פ פיקוד, אבל שבינתיים "אין מניעה להשאיר את החייל בבסיס". נסענו בחזרה.

בלילה אושרי ישן אצלנו בחדר, כי דורון היה בשמירה. הסברנו לו איפה כל דבר, והלכנו לישון. בבוקר הוא עמד גם למסדר, והצלחנו להעביר אותו למרות שלא היו לו כלי גלח"צ, פשוט הסברנו את המצב לציון הרס"ר. אחר כך יצאנו אני ואושרי לקב"ן בב"ש. הוא נפתח, סיפר לי קצת על עצמו ועל המסלול שהוא עבר, צחק על זה שהוא היה אמור להיות בבא"ח גבעתי בטירונות בכלל, אבל לא הסכים להתפנות בבקו"ם.

אני בתמורה סיפרתי לו איך עדנאן, המפקד של המוצב בהר חריף כשעוד לא העבירו אותי לאוגדה, הושיב אותנו לשיחה וסיפר לנו איך כל חייל חי"ר שני מנסה להתאבד במהלך הטירונות שלו, או איזו סטטיסטיקה די קשה בסגנון. אמרתי לאושרי שהוא מוכיח שג'ובניקים הם כמו חיילי חי"ר, אין ביניהם הבדל. צחקנו. הקב"ן היה מוכן לקבל אותו. את החזור מב"ש עשינו בשתיקה. ידעתי מה הולך לקרות והוא ידע גם – אמר לי שכשאני בא לעשות את הביקור בית, להגיד לו קצת לפני שנלך לאכול צהריים ביחד, יש איזה מקום ששווה לי לאכול בו אם אני כבר בקרית גת.

אחרי שהוא יצא מהבסיס, התחלנו את כל התהליך של נפקדות עבורו. הקצינה שלי כעסה עלי שלא עשיתי מספיק כדי שהוא לא יהיה נפקד, אמרה שלא אכפת לי. אמרתי לה שנכון, ושאלתי מה היא רוצה שאני אעשה, שאני ארביץ לו כדי שיישאר? היא נכנסה למשרד שלה בכעס וטרקה את הדלת.

כמה דקות אחר כך הגיע עוד חייל, חימושניק. המשפט השלישי שלו היה "אני לא נשאר כאן בחיים, אין מצב".

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

דמוקרע טיה של משט רע
הניו יורק ניקרבוקרס

13 Comments

אריאל גרייזס 15 באפריל 2013

אחלה סיפור. האמת, כל הסיפור חרדתי שהסוף שלו הוא שהוא באמת ירה בעצמו.
מזכיר לי קצת את הסיפור הראשון מ"היום שבו ירו בראש הממשלה" (אני חושב שהוא נקרא ככה גם כן) של עוזי ווייל, לא יודע אם אתה מכיר את הסיפור

אסף THE KOP 15 באפריל 2013

פרוסנר, גרייזס, כותבי וקוראי "דה-באזר" וכל בית ישראל – חג עצמאות שמח לכולכם !

http://www.youtube.com/watch?v=sKNraTWF11I

בני תבורי 15 באפריל 2013

חג שמח אסי!

עופר פרוסנר 15 באפריל 2013

חג שמח אסף, גם ממני

amitpros 16 באפריל 2013

שום חג שמח,ידידי מהקופ
עד שלא נבקיע שער

ירוק 16 באפריל 2013

חג שמח אסף (וכולם)!

קבל עוד אחד, אם אנחנו כבר באווירת החג:

https://www.youtube.com/watch?v=mXb2zd40_yw

ניתאי 15 באפריל 2013

יופי של שיר שמת. מזמן לא שמעתי.
חייל שהיה תחת פיקודי בקורס חובשים 3 חודשים התאבד כמעט שנה אחר כך. ולמרות שדי חיבבתי בקורס קשה להגיד שהיה לי אכפת.

אופיר 16 באפריל 2013

אתה מדבר על אהוד נחום?

שלו 15 באפריל 2013

לא הבנתי, אבל אני לא מבין הרבה דברים.

ניר 15 באפריל 2013

אני איתך.

עופר פרוסנר 16 באפריל 2013

לא חושב שיש מה להבין כאן, סתם סיפור מהצבא

פרלה 16 באפריל 2013

יופי של פוסט. ששמחת החג תמשיך איתנו הלאה

Comments closed