לבנים ושחורים/שיבה ליבר

הבלוג מארח את שיבה ליבר בפוסט האורח הראשון שלה, עם מבט סוציולוגי על סיום סדרת הגמר של ה-NBA

(צילום באדיבות ספורט5)
(צילום באדיבות ספורט5)

הבלוג מארח היום את שיבה ליבר, שמספקת לנו תובנה סוציולוגית על גמר ה-NBA. זה הפוסט הראשון שלה כאן, אז בואו נאחל לה בהצלחה ונקווה שהיא תחזור בעתיד. אלייך, שיבה.

1. הסידרה הזו עצבנה אותי. באמת.

אני לא יודעת למה, הרי אין לי סימפטיה אמתית לספרס ובכלל העונה לא כזה עקבתי אחרי ה-NBA. אולי האליפות של מכבי חיפה, שגם לה, אם לדבר בכנות, אין לי סימפטיה אמיתית, הציתה בי את התקווה שיש סיכוי, שהפעם הרעים יכולים להפסיד.

ותכלס, זה היה קרוב וממש רציתי לשמוח בשביל דאנקן ושאר הקשישים ובשביל הרוקי הזה שאחרי סדרה גדולה אני עדיין לא זוכרת איך קוראים לו.. אולי בגלל זה כל כך כעסתי.

כעסתי נורא במשחק מספר 6, איך אתה מחטיא זריקת עונשין במצב כזה בן אדם??! כל-כך שמחתי לאיד שלברון החטיא והתפוצצתי כשריי אלן לא. למה אתה עושה לי את זה? פעם היית מהטובים…

והאמת, אחרי שהספרס הפסידו את משחק 6 ועוד ככה ידעתי שאין סיכוי שהם יקחו את הסדרה ובכל זאת קמתי לראות את המשחק. והאמנתי.

ואז הצפוי קרה ומיאמי ניצחו והלב שלי יצא אל דאנקן ודמעות עמדו לי בעיניים. נשבעת.

בדרך כלל אחרי שהרעים מנצחים אני סוגרת את הטלוויזיה, לא מעניין אותי לראות אותם מניפים את הגביע, שמחים וצוהלים. הכל נראה לי מלאכותי וסתמי.

הפעם היא נשארה דולקת, סתם, בלי סיבה מיוחדת, אולי כי היה מוקדם נורא ועוד לא לגמרי החלטתי מה אני רוצה לעשות (וקיוותי בסתר ליבי כמו איזה ילדה קטנה שסטרן ישנה את החוקים שלו ויתן את ה-MVP לדאנקן כי מגיע לו הרבה יותר וללברון יהיו עוד הזדמנויות) ואז ראיתי משהו אחר- ובאמת כעסתי.

2. תראו, ספורט מוציא ממני הרבה עצבים, שמחה והתרגשות, אבל אלו בדרך כלל נשארים במגרש, אולי אם באמת היה משהו דרמטי אז כמה שעות אחרי, מקסימום יום-יומיים. אבל כשלמגרש נכנסת המציאות הדכאנית זה ממש מעצבן אותי. וזה לא עובר. כי בעיני ספורט הוא לא רק משחק הוא גם שיקוף של המציאות. ויותר חשוב מכך הספורט בעיני יכול לשמש כקרש קפיצה לשינוי חברתי אמיתי.

אתם בטח שואלים על מה אני מדברת? איפה בכלל יכול היה להיות שיקוף של המציאות בסדרת גמר שהייתה גדולה מהחיים? אז אני ראיתי אותו, בגדול, בצורה שצרמה לי אפילו יותר מההפסד של הספרס, ראיתי את זה בתום המשחק. וזה עיצבן אותי בגדול.

ממסך הטלוויזה ניבטו אלי שלושה גברים שהם שחקני כדורסל סופר מוכשרים אחד מהם אולי הגדול בדורו (אני מודה), הם גם בוודאי עשירים מאוד, הם אלו שהביאו זה עתה את האליפות להיט והם גם שחורים. ומה רשום להם על חולצות האליפות? White Hot.

3. טוב, אתם יכולים להגיד שהגזמתי ואני סתם רואה בכל דבר סדר חברתי היררכי. אבל איך אפשר שלא לראות? איך אפשר שלא להתרגז? אפשר להיות תמימים ולהגיד שזה סתם סלוגן, אימרה אמריקאית שחוקה של "היי זה ממש רותח!", אפשר. אבל גם היה אפשר למצוא סלוגן יותר מתאים.

ואם אתם חושבים שדי בזה אז לא. אני בטוחה שאפילו אתם לא פיספסתם את שני הפטרונים של האירוע. הראשון הוא האדם בעל העבודה המגניבה בעולם, הקומישינר דיוויד סטרן והשני הינו הבעלים של ההיט מיקי אריסון שזה עתה זכה לקבל את גביע האליפות. וכמובן שלא שכחתי את הג'נרל-מנג'ר החביב הלוא הוא פט ריילי, אשר חבר לשניים על הבימה המרכזית והם צוהלים ועליזים מהמתרחש סביבם. ובצדק. למה לא?

4. אז למי שלא למד סוציולוגיה לאחרונה הרשו להסביר. מדובר פה בהגמוניה, בשלטון של האדם הלבן במקרה הזה, על השחור. ותסלחו לי, אבל אותי זה מכעיס. במיוחד שהאדם הזה הלבן בעל הממון, הצלחתו תלויה באופן כמעט מוחלט באלו שכעת עונדים טבעת נוספת ולובשים חולצה לבנה המתהדרת בכיתוב  White Hot.

 ואתם יודעים מה, אני לא כועסת על מיקי ולא על פט ובטח של על דיוויד, הם עסוקים בשלהם, מנהלים עסק מרוויח ונהנים מהטבות השליטה וההגמוניה.

אבל אני כועסת מאוד על לברון ועל דויין ועל כריס. אני כועסת עליהם כי הם צריכים להתנגד, הם כבר לא החלשים אבל הם עדיין משועבדים ואם הם רק יחליטו אני באמת מאמינה שבכוחם להביא לשינוי חברתי ולשוויון זכויות והזדמנויות לכולם.

אז לברון, אם אתה רוצה להיות יותר גדול מקובי וממייקל, קבל ממני טיפ- זה מה שאתה צריך לעשות – לשנות, להחצין. לך עם הזהות השחורה שלך עד הסוף ותפסיק להיות פיון במשחק של הגברים הלבנים האלו.

 אתם טובים מאיתנו, חזקים מאיתנו, מהירים וגבוהים מאיתנו אז אין שום סיבה שתנוהלו בידינו.

אם אתה רוצה להיות קינג אמיתי תקשיב לי, הרי ספורטאים שחורים שהיו הטובים בתחומם יש בלי סוף, תראה את סרינה וונוס, תראה את טייגר וודס, אבל אף אחד מהם לא לקחת את העניין של הזהות עד הסוף, כולם שיחקו את המשחק בכללים הכתובים, אלו שנכתבו על ידי האדם הלבן.

 אז אם אתה רוצה להיזכר כגדול מכולם תעשה שינוי, שינוי חברתי אמיתי, שבפעם הבא יהיה כתוב על החולצות black hot, אז מה אם אין ביטוי כזה באמת, יש לכם את הכוח ליצור אותו.

שבתרבות - ביי ביי טוני
שברי זכוכית

54 Comments

תומר חרוב 22 ביוני 2013

מצד שני, גם לבקש מלברון לעשות שינוי זה ביטוי להגמוניה לבנה.

באבא ימים 22 ביוני 2013

אני חושב שזה התמקדות בטפל. אם להביא שינוי, זה לא יבוא מלהמציא מילים וביטויים. שיעשו מה שמג'יק עושה, לפתח את הכלכלה בקהילות שחורות, ע"י פיתוח יזמות ועסקים. ע"י עידוד השכלה ומתן מילגות לימודים. אתה לא תנצח את הלבן ע"י שיברת הכלים והתעסקות בתדמיות. אתה תנצח את הלבן בכלים שלו. זה מה שהיהודים עשו. מיקי אריסון אולי נולד לתוך עושר. מישהו עשה את הכסף הזה.

AlonG 22 ביוני 2013

איזה גיבוב של שטויות.
הורג אותי כל פעם מחדש לראות איך אנשים כל כך מתאמצים בשביל להיעלב ממשהו. אני משוכנע שאם ללברון הייתה איזושהיא בעייה עם החולצה – הוא לא היה לובש אותה. יש לו את הכוח הזה.
אני מניח שבשלב הבא תדרשי מנשים שחורות להתחתן בשמלה שחורה. הרי שמלה לבנה באה לבטא את העליונות של האדם הלבן ואת העובדה שהנשים השחורות הן רק כלי בידיו והוא זה שקובע אם הן יכולות בכלל להתחתן. לא?

בני תבורי 23 ביוני 2013

אה, הבנתי, כשמישהו חושב אחרת ממך זה שטויות…למה לא תארגן לך חיים?

AlonG 23 ביוני 2013

זכותו של כל אחד לחשוב אחרת ממני(למרות שזה בדרך כלל אומר שהוא טועה :) )
כשמישהו טוען שלברון משפיל את עצמו ואת הקהילה השחורה בזה שהוא לובש חולצה כזו או אחרת זה שטויות.

ובקשר לעצה שלך – תודה אבל יש לי חיים, אני גם די מחבב אותם. בעיקר את העובדה שהם לא סובבים סביב העלבויות מיותרות מכל דבר שקורה מסביבי.

אורי גולדבורט 29 ביוני 2013

טוב מאוד

גיל שלי 22 ביוני 2013

העולם משתנה בהדרגה. אומנם במיאמי הבעלים והמנכל לבנים אך בהרבה קבוצות ההמנכל שחור ויש גם בעלים שחורים (מייקל למשל) כך שלקחת משהו מקרי ועשית השלכה לא מדויקת.
העולם כבר יותר עיוור צבעים ממה שהיה לפני ארבעים שנה ואני משוכנע שבעוד ארבעים שנה השנאות והאפליות יבוססו על משהו אחר

שיבה 22 ביוני 2013

היי,
מסכימה איתך שהעולם משתנה בהדרגה אולם לצערי עדיין יש היררכיה חברתית. לא מסכימה איתך שמדובר בתופעה מקרית- אשמח הפניות נוספות לבעלים שחורים מלבד מייקל ואם אתה כבר בודק אשמח גם לשמוע על נשים אשר בבעלותן קבוצת ספורט כלשהי (אפילו ספורט הנחשב נשי יותר).
לא אחפור לך יותר מידי אבל ישנן תיאוריות סוציולוגית שמדברות גם על העניין הזה של "עלה תאנה" – ז"א אם יש בעלים שחור אחד אז כולם יכולים. בעיני זו אשלייה.

מתן גילור 22 ביוני 2013

אם אני לא טועה ללברון ג'ימס יש אחוזים בליברפול.
אלונה ברקת היא הבעלים של הפועל ב"ש.

באבא ימים 23 ביוני 2013

מג'יק ג'ונסון הוא הבעלים של הלוס אנג'לס דודג'רס.

אוביק 23 ביוני 2013

אלי טביב הבעלים של בית"ר

נחשון שוחט 23 ביוני 2013

סדרת השקופיות הזו (לפני שמג'יק רכש את הדודג'רס) נותנת תשובה די טובה – http://www.theroot.com/multimedia/don-t-play-pro-team-own-it
ג'ורדן היה השני בסה"כ להפוך ל – majority owner של קבוצת NBA. הראשונה היה רוברט ג'ונסון ואחריו שילה ג'ונסון רעייתו.
תראו בלינק שחקנים לשעבר (מג'יק, איזיאה, דיוויד רובינסון) ומוסיקאים (ג'יי זי, ביל קוסבי, Usher), וגם ונוס וסרינה וויליאמס (בדולפינס) שהם "שותפים חלקיים" בבעלות.

בעלות על קבוצת ספורט מקצוענית זה בעיקר עניין של המון כסף (מאות מיליוני דולרים). אפשר לציין שישנם מעט מאד בעלים של קבוצות ספורט היום, אבל אפשר גם להבחין במגמה, בכך שהטאבו לחלוטין הוסר. ללברון, אם רק ירצה, יהיה כנראה יחסית קל.

שיבה 23 ביוני 2013

נחשוןן- שוב, תודה רבה! המידע בהחלט מאיר עיניים!

שאלה נוספת למחשבה- אשמח לקרוא את תגובתיכם:
אני חושבת שבארה"ב קל יותר למיעוטים (ובכללם נשים)להיות בעלים של קבוצת ספורט וזאת מכיוון שהספורט שם יותר ממוסחר ועל כן הכסף הוא זה שמדבר ופחות התפיסות החברתיות (אשר בהחלט יכולות להשתנות בביצוע מהלך שכזה).

האם בישראל המצב דומה? אם היה לי כסף ורצון האם הייתי יכולה לרכוש קבוצת כדורגל בלי בעיות?
כלומר, מהלך זה לא היה נתפס כרעייה בשדות זרים?

עופר פרוסנר 23 ביוני 2013

שיבה – אני אגיב לך על זה:
בישראל יש בעלים אחת של קבוצת כדורגל – אלונה ברקת.
חוץ ממנה, וזה ממה שאני יודע – לא היו בעלים בעיקר כי לא היה עניין של נשות עסקים להיכנס לתחום.
אני בטוח שבמידה והייתה מגיעה רוכשת לקבוצת כדורגל/כדורסל והיה לה את הכסף, לא הייתה לה בעיה להיכנס לתחום.

אורן 22 ביוני 2013

ואולי הכל נבע מכך שמיאמי משחקת את משחקי הבית שלה בתלבושת לבנה?
לא תמיד צריך לחפש טיעונים פסיכולוגיים. לפעמים הפשוט עשוי להיות הנכון.

Amir A 22 ביוני 2013

WHITE HOT זה ביטוי מעולם הפיזיקה שמתאר חום גבוה עד כדי כך שאור לבן נפלט ממנו. זה לא "אימרה אמריקאית שחוקה". ואני לא רוצה להישמע בוטה, אבל ללכת ולומר ללברון, וויד (או כל אדם שחור אחר) מה הם כן צריכים ומה הם לא צריכים לעשות בשביל לתמוך בגזע שלהם זה לא פחות פטרוני מהאופן שבו הליגה מתייחסת אליהם. במיוחד כשזה נכתב בצורה הזו: "אז לברון, אם אתה רוצה להיות יותר גדול מקובי וממייקל, קבל ממני טיפ-"…

אורי גולדבורט 29 ביוני 2013

אמיר צודק בכל אות.

מתן גילור 22 ביוני 2013

מעבר לזלזול בעניין הספורטיבי ("הרוקי" זה אמור להיות עבור שחקן שנה שניה? MPV לא מקבלים על צבע עיניים או יכולת לרגש.) האם רק יתכן שיש גם קשר ולו הקל ביותר לצבע המדים.
כלומר, לא בזיוני בעיניך ששחקנים לבנים משחקים בריאל מדריד? (קבוצה שקרויה בספרד "הלבנים").
ובכלל, כל הלבנים שמחזיקים דיסק של שבק"ס, אשר שרים "צבע שחור זה המוצא הנבחר" צריכים מיידים להשליכו לפח האשפה הסמוך.

שיבה, אני חושב שצריך להיות יותר בסוד העיניים כדי לפתח כזו תיאוריה. האנשים האלה הם הפנים של ה-NBA, הם מרוויחים המון כסף, שמים להם כל יום מיקרופון ביד והם מעצבים דעת קהל ב-1,001 דרכים. מעבר לזה שהם (לפחות לברון ואני מאמין שגם השאר) פועלים רבות למען הציבור האפרו-אמריקאי, הם לא בדיוק הדוגמא לאנשים שהופלו במשך רוב ימי חיים.

שיבה 22 ביוני 2013

תודה על התיקונים באי דיוקים הספורטיביים. מעריכה את זה.

בדיוק בגלל שהם מפתחים, ויש שיגידו קובעים, דעת קהל של מיליוני אנשים אני חושבת שהם צריכים להחצין את הזהות שלהם ואם לא למען עצמם – הם אולי לא אלו שהופלו- אז למען אחרים.

שחר 22 ביוני 2013

גילור,

שיבה מצאה ביטוי ויזואלי שמשקף לדעתה את החלחול של הסדר החברתי ההיררכי אל עולם הספורט.

אפשר לא להסכים עם הניצוח הספציפי שלה, אבל להגיד שהסדר החברתי ההיררכי לא מחלחל זה כבר נאיביות גמורה: הסדר ההיררכי אומר שבקצה הפירמידה ישנם הלבנים, ואכן- כמה בעלי קבוצות שחורים יש בספורט העולמי? כמה מאמנים שחורים יש בספורט? יותר מזה, בזכות כישרון יוצא דופן או יכולת אתלטית מופלאה שחורים יכולים להיות "סטארים", אבל אפילו בקרב ספורטאים- כמה מהשחורים יושבים בעמדות "שכל"? כמה פליימייקרים שחורים יש לעומת חלוצים? כמה בלמים אחוריים לעומת מגינים? קווטרבקים לעומת רצים?

ואגב, הגמוניה מתבטאת גם בשלטון הגברים על פני הנשים. גם אם מה ששיבה כותבת זו שטות גמורה, עצם הכתיבה שלה הוא ערעור נהדר של ההגמוניה.

Amir A 22 ביוני 2013

שחר, ב-2011 אחוז האפרו-אמריקאים מתוך כלל האוכלוסיה בארה"ב היה 14.1%.
מתוך 32 קבוצות ה-NFL ל-5 יש קוורטרבק אפרו-אמריקאי, דהיינו 15.5% (קאם ניוטון, ג'וש פריימן, ראסל ווילסון, רוברט גריפין ומייקל ויק. אני לא סגור על קפרניק אז בשביל הספק לא הכללתי אותו). במילים אחרות, אחוז הקוורטרבקים האפרו-אמריקאים בליגה הוא בדיוק מה שהיית מצפה לפי חלקם היחסי באוכלוסיה.
אפשר לפתח דיון על הנושא של ההגמוניה הלבנה בספורט אבל כל עוד נצמדים לעובדות. ברגע שמתעלמים מעובדות, או יותר גרוע מעוותים אותן, הדיון נעשה חסר ערך.

שחר 23 ביוני 2013

אח, ניסיון יפה…

אחוז הקווטרבקים השחורים לעומת אחוז השחורים באוכלוסיה זו כמובן לא השאלה הנכונה, אם אתה מניח (ואני מניח שאתה מניח…) שלשחורים יש יתרון אתלטי כלשהו על-פני לבנים. השאלה הנכונה היא מהו אחוז הקווטרבקים השחורים לעומת אחוז השחקנים השחורים בעמדות האחרות.
בגלל שאני מבין בפוטבול אמריקאי כמו במירוצי כלבים אני אפנה את השאלה אליך: אחוז הקווטרבקים השחורים הוא 15.5%. מהו אם כן אחוז השחורים הכללי בליגה?

Amir A 23 ביוני 2013

אני קצת מתקשה להבין. הטענה שלך הוא שיש כאן אפליה כנגד אפרו-אמריקאים בגלל שבעמדות אחרות יש ייצוג יתר של אפרו-אמריקאים ביחס לאחוז שלהם באוכלוסיה?
ואם בכל זאת אני אנסה ללכת עם הטיעון שלך לגבי אחוז האפרו-אמריקאים בליגה כשיעור הבסיס, עולה השאלה מדוע אם כן להניח שצריכה להיות התפלגות שווה שלהם בכל העמדות? מכיוון שבעצמך העדת שאין לך הבנה בפוטבול בוא ואגלה לך סוד: לעמדות השונות בפוטבול נדרשים כישורים שונים. ואם נניח (כמו שהנחת) שלאפרו-אמריקאים יש יתרון אתלטי על לבנים, מדוע ההנחה המובלעת שהיתרון הזה אמור להתבטא באופן שווה בעמדות השונות?

שחר 23 ביוני 2013

נכון מאד, זה בדיוק זה!
הוכחת בדיוק את זה: לשחורים יש יתרון מוחץ על-פני לבנים בענפים הפיזיים- ריצות קצרות, פוטבול, כדורסל, וסתם עדיפות בענפי ספורט פחות פיזיים- כדורגל, בייסבול וכדומה.
ועל-אף העליונות הפיזית שאי-אפשר לפקפק בה, ועל-אף שהם כבשו את כל העמדות האחרות בענפים אלה – בעמדות המפתח, עמדות ה"שכל", ללבנים עדיין יש יתרון.
אני לא טוען שזו אפליה מכוונת- ברור שכל מאמן רוצה את הפליימקר המושלם- לבן, שחור או ורוד או תכלת, אלא שלספורט מחלחלים מאפיינים מתוך הסדר החברתי, שמייעדים את הלבנים לניהול ואת השחורים לעבודה הקשה והפיזית.

Amir A 23 ביוני 2013

לאלוהי הלוגיקה הפתרונים איך הגעת למסקנה הזו. הרי בעמדת הקווטרבק אחוז האפרו אמריקאים שווה לאחוז שלהם באוכלוסייה. אז איך מכאן הגעת למסקנה שבעמדה הזו יש ללבנים יתרון?

Amir A 23 ביוני 2013

ונעזוב לרגע את הדיון הלוגי, כי הרי הוא לא שורש הדיון כאן. השאלה האמיתית היא האם באופן כללי החברה מכוונת קבוצות מסויימות בה לכיוונים שונים. אני מניח שנהיה תמימים לומר ש"לא". אבל אני מניח שגם נהיה תמימים אם נניח שלקבוצות המסויימות האלו אין כיום חלק משמעותי בקיבעון האמור.

אורי גולדבורט 29 ביוני 2013

כדאי לעבוטר לספןרט שהוא מספר 1 במשחקים האולימפיים ומרכז יותר עיתונות, התעניינות שם מכל שאר הענפים ביחד. מדובר באתלטיקה. אני מציע לכם לבדוק כמה מאמנים שחורים בכירם שם ותגלו שהדיבורים על "אחוז לבן" לא פרופורציוני אין לו שחר.

בני תבורי 22 ביוני 2013

שיבה,
ברוכה הבאה. אני לא משוכנע כמוך שמדובר בצעד פוגעני באוכלוסיה השחורה באמריקה. ואפילו אם כן, למה לדרוש מלברון לעשות את מה שמעולם לא נדרש ממייקל ג'ורדן בדרכו למלכות?

שיבה 22 ביוני 2013

היי כולם,
ראשית, הפוסט הזה פטרוני- מסכימה עם כולכם.
שנית, לגבי ההדבקות לקטנות – אני חושבת שהמציאות מלאה בסמלים שאומרים משהו על משהו. זכותם לחשוב שאלו קטנות, לא מסכימה.

אני לא אמרתי שמדובר בצעד פוגעני אלא בסממן, ביטוי למציאות של היררכיה חברתית.
דווקא בגלל שלחבר'ה האלו יש חשיפה מטורפת והשפעה שלא תיאמן הייתי רוצה להאמין שישתמשו בה בכדי לקדם את עצמם בסדר החברתי.
אם אני מסתכלת על הספורטאים השחורים הגדולים, ותכלס יש המון מדהימים, מה שלי חסר זה הצעד הנוסף החברתי.
שלא הכל ישאר בגבולות המגרש.
אני באופן אישי חושבת שצעד כזה יחקוק את שמו של לברון (או כל אחד אחר) באופן משמעותי יותר בהיסטוריה, דווקא כי האחרים לפניו לא עשו זאת. ונראה לי שעכשיו יותר מבעבר אפשר גם לעשות זאת.

רוצה להזכיר לכולכם את הזוכים במדליות הזהב והכסף באולימפיאדת מקסיקו סיטי 1968: טומי סמית וג'ון קרלוס אשר הניפו את אגרופם לאוויר בעת השמעתו של ההימנון האמריקאי, כאקט של מחאה והבעת תמיכה במאבק לזכויות אדם שניטש באותה תקופה.

אני לא כועסת על שחורים שמשחקים בקבוצות "לבנות" ולא על לבנים ששרים על צבע שחור. הלוואי והעולם היה מאפשר מגוון של זהויות. אבל לפי דעתי הוא לא. וזה תלוי בנו אם יהיה שינוי או שהמצב ישאר כמו שהוא.לחלק מאיתנו זה אחלה ולחלק האחר קצת פחות..

דרך אגב, השבתי לכמה מכם באופן אישי אבל לא ידעתי שלא כולם רואים את זה אז השתדלתי לשחזר כאן.

Amir A 22 ביוני 2013

אני מעריך את הכנות בהודאה שהפוסט הזה הוא פטרוני. האם לדעתך הפטרונות שלך לגיטימית יותר מהפטרונות של כל אותם אלו שאת פונה כנגדם?

שיבה 23 ביוני 2013

אני לא פונה נגד אף אחד. אני לא מאשימה את הלבנים, כפי ששחר ניסח היטב, בספורט המטרה לנצח ועל כן יהיה צבעו או מינו של השחקן/ית אשר יהיה – העיקר שהוא יהיה הטוב ביותר, החזק ביותר והמהיר ביותר. ומעבר לזה, אם להיצמד קצת לתיאוריה, עליונות תרבותית או הגמוניה איננה פועלת בשירות איזו מזימה זדונית היא פשוט שם ככוח מובנה אשר יוצר מעמדות בחברה ולפרטים היכולת (או שלא, תלוי את מי שואלים) לשנות אותו.

עכשיו, לגבי הפטרונות. כן. באופן כללי מה לי ולקבוצות מוחלשות באוכלוסיה? והתשובה היא באמת לא הרבה..(מלבד היותי אישה ואם מישהו ירצה לפתוח את הדיון על נשים בספורט אני יותר מאשמח!!). האם העובדה הזו לוקחת ממני את הזכות לבקר את החברה? אני לא חושבת. אבל אני מאמינה גדולה בכך ששינוי צריך לבוא "מלמטה" ולהיות מובל על ידי הסובייקטים. לכן אני לא אומרת "בואו אני אראה לכם איך עושים את זה". אני מבקשת מהם שיעשו או שלפחות יאמצו ביקורתיות כלשהי כלפי החברה בה אנו חיים.
כשיהיה מדובר בנשים, קבוצה אליה אני משייכת את עצמי, אני אבוא בדרישות אל עצמי והסובבות אותי.

תומר הירושלמי 22 ביוני 2013

ניתוח מעניין… אפשר להגיד טפל ואפשר להגיד מוגזם אבל הנקודה שדווקא אלו המוכשרים לא מנצלים את העוצמה האדירה שלהם גם מחוץ למגרש היא נקודה שחשוב להעלות ולדרוש אותה. יפה מאוד

נחשון שוחט 22 ביוני 2013

את מעלה טיעון מעניין, ובכל זאת…

1. המיאמי היט מזוהה עם לבן (חולצות לבנות) כמו שסן אנטוניו מזוהה עם שחור-אפור. הפועל ת"א הם האדומים (ולא אינדיאנים) ומכבי ת"א צהובים (ולא אוריינטלים). אולי זה עד כדי כך פשוט? הטיעון הזה לבדו לא משכנע, כי כביכול יש סאבטקסט (לפחות סובלימינלי). אז נמשיך.

2. ה – white hot הוא קמפיין מרצ'נדייזינג ענק. המונח הוצג במהלך הפלייאוף של 2006 (האליפות הקודמת של ההיט) והוחזר במהלך שיווקי רחב היקף לקראת הפלייאוף של השנה. אתר האינטרנט של הקבוצה נקראה כך, הושקה תלבושת חדשה (באתר bleacher report יש סקירה של תלבושות ההיט הטובות בכל הזמנים, עם ציון לשבח ל – white hot jersey). בקיצור, אלפי אוהדים, לבנים ושחורים, קנו פריטים מכל הסוגים: חולצות, תיקים, משקפיים וכו', תחת הקמפיין הזה, כדי לעודד את ההיט. ויש להניח שג'יימס, ווייד ובוש לא מפסידים מזה. ועדיין – זה לא שולל את הפטרונות, נכון?

3. מלבד המונח הפיסיקלי, ההגדרות המילוניות של hot-white כוללות: Zealous; fervid. או Informal in a state of intense emotion וגם exceedingly enthusiastic; impassioned. אז משרד הפרסום הוציא כאן משחק מלים מגוון: החום (מיאמי, שם הקבוצה), צבע החולצה המתקשר אסוציאטיבית לחום (לבן מסמל חום קיצוני) ורמה גבוהה במיוחד של התלהבות ו – passion, כסוג של גאווה לאוהדי הקבוצה. כאן אני חושב שהתקדמנו.

4. אבל רגע, בדברים האלה מילון רגיל הוא לא מספיק. אני תמיד הולך ל – urban dictionary – אתר של הגדרות גולשים למונחי הסלנג. white hot מוגדר שם כ- "awesome" וגם כ – A Male who is so drop dead Gorgeous he is WHITE Hot! (אולי זה קשור לבחורה הלבנה שהתחננה שדווין ווייד יבוא איתה ל – prom, היסטריית טוויטר שפרצה במהלך הפייאוף).

5. white hot הוא סוג של נקניקיה. ובסצינת הרוק יש כמה שירים ולהקות בשם הזה או במשחק כלשהו עליו. מונח סלנג שאנחנו לא מכירים בארץ. ההקשר התרבותי יכול לעשות את כל ההבדל.

6. נכון, היה הרגע המפורסם של טומי סמית' וג'ון קרלוס, על דוכן המנצחים לאחר שלקחו מקומות 1-2 בריצת ה – 200 במשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי ב – 1968, שבמהלך השמעת ההמנון סימנו את תנועת ה – black power. ובהקשר ההיסטורי זה היה צעד חשוב. אבל אני טוען ששתי הקבוצות שהשפיעו בצורה הדרמטית ביותר על שבירת סטיגמות מאז שנות ה – 80 היו שחקני כדורסל וראפרים. מהפכת ההיפ הופ והנסיקה בפופולריות של ה – NBA באו ביחד. זה התחיל באמצע שנות ה – 80 עם ג'ורדן ו – Run DMC וקיבל תנופה חזקה עוד יותר עם ה – fab 5 שהגיעו אחרי Public Enemy. ילדים לבנים רצו להתנהג, להתלבש, לשיר ולשחק כמו שחורים. מה שעשר שנים קודם לכן היה בלתי נתפס. הדומיננטיות השתנתה. (בבלוג שלי כאן כתבתי פוסט אישי על זה, בשיתוף החוויות שלי כנער מתגבר בארה"ב של סוף שנות ה – 80. אנסה לצרף קישור).

7. לסיום (מייד אנסה לצרף לינק לתמונה נוספת שצולמה השבוע של אדם נוסף מחייך עם חולצת ה – white heat, מספר 44. שמו ברק אובמה.

נחשון שוחט 22 ביוני 2013

הלינק לפוסט על Run DMC –
http://debuzzer.sport5.co.il/shohat/2013/05/17/run-dmc-%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%9C%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%9C-1986/
והפסקה הרלוונטית ביותר: "ב – 1986 הגיעה הבשורה ששינתה מאז והלאה את סצינת המוסיקה הפופולארית. ב- 1986 – גם אם עוד לא ידענו את זה בארץ (ה”דיליי” המפורסם, זוכרים?) – הגיעה נקודת האל-חזור של מהפכת ההיפ-הופ. דיסקו אאוט! ראפ אין! אז קראו לזה New School, והיום זו הקלאסיקה, זה ה- Old School בהתגלמותו. מהבסייסמנטס בקווינס אל ה- MTV ומצעדי הפזמונים. מובילי המהפכה היו LL COOL J וחבורה בשם RUN DMC. שלישיה שחילקה בין חבריה את הכינויים “Run” (יקירי המועדון אמרנו?), “D.M.C.” ו-“Jay Master Jay” (וחבל יהיה להרוס עם השמות האמיתיים). זו לא היתה רק מהפכה של מוסיקה, אלא מהפכה של אפנה, של תרבות, של גישה. של יחסים בין קבוצות בחברה. של משמעות ה”cool“. מהפכה של מוג’ו. אייר-ג’ורדן של נייקי, אדידס בלי שרוכים של RUN DMC , טרנינג הפומה של Cool J – וכל ילד לבן רצה קצת קצב, רצה קצת soul. ההיררכיה התרבותית שהתהפכה כך על ראשה".

הלינק לתמונה – http://www.hot97.com/EI/sharedobjects/handlers/ir.ashx?p=TgBpAHIAcABnAGEAUwBNAFIASgA0ADIANABjAHcAcABPAEIAQgBUAEwANwBrAFAAOABxAGEATwBJAGMAdQBVAHQAWABkAEQAYQA0ADUATAB1AGQARwBEAEcAbABRAHoAYQBVAE8AcABDAG4AbgB0AG4AcAAyAGwATAA1AHIATwBBAGYAYgAxAGIAZgBoADkASAA0AEUAdwBwAHMAcwBDAGwAbQBFAFkAMwB2AGwATABXAGYAKwBaAG8AWAA3ADkAZgBVAGwAdgBqAFUARgBUADUATAB5AGYAMgAzAEkAMwBWAGkAdgB1AHMAbQBOAHIAbABKAHcAbABtAEYAMgA5ADAAQwBtAEUARgA1AEkAbQB4AEQAeABRAEYAKwBGAHMAVwBZAEkAaQBOAHQAdwBDAEUAVgByAG4ARwBXAGgAZQA1ADQAWABnAG0AbwBLAE8AdwBqADIARAB3AGgAZgBxAGgANwA3AHoATABQAC8AYgBTAEgAYgBlADAATABJAGcASAAxAGsATABTADMARABZAGYANQBkAFAAcAB2AGMAWQBGAHEANwBMAGgAdQBuAE4ALwB2AEUAOQA3AEgANwBCAHoAVQA4AGkAaQBPAFoAdwBWAHcARwBKAE4ANABkAFgAbgAwAE4AUwBoADIARwBsADYANwB4AGYAKwA2AFUAVQA=&w=800&mw=800

ואני מוסיף 8. המצב הרצוי הוא מצב של "עוורון צבעים" שבו האסוסיאציה שביסוד הפוסט עולה בכלל. אז אולי מצב שבו ספורטאי על שחור, נערץ, לא מרגיש שום בעיה או חוסר בטחון הוא דווקא הרצוי?

שיבה 23 ביוני 2013

היי נחשון,
קודם כל, תודה רבה על ההערות המלמדות!!

ברשותך, לא אתייחס למוזיקה מכיוון שהידע שלי בתחום לוקה בחוסר רב.

לגבי מה שכתבת, אני מסכימה איתך לגמרי לגבי זה שלכדורסלים שחורים יש משקל רב בשבירת הסטיגמות והגזענות – אבל, מה שלי מפריע – וזה למעשה נושא הפוסט שלי, הוא שפועלם נותר בעיני בגבולות המגרש. הם לא השכילו לפתח תודעה חברתית רחבה ולמנף אותה לשינוי חברתי אמיתי. נשיא שחור ובעלים קבוצה שחור ואפילו בעלים אישה זוהי התקדמות רצינית אולם אין לה משמעות חברתית רחבה אם אין בה רצף. ואפילו יותר מכך, יש שיגידו (ואני ביניהם) שדווקא שמדובר "בעלה תאנה" שכזה הנזק עלול להיות חמור מכך מכיוון שניתן להגיד : הי, הנה לכם נשיא שחור, על מה אתם בוכים? רואים, מי שרוצה ומתאמץ יכול".. אז זהו, שלא. כי חברה מבנה מחסומים למגוון אוכלוסיות ומונעת מהם את ההתקדמות ואת ההפיכת ההיררכיה התרבותית על ראשה.

ולסיום, מצב שבו ספורטאי על שחור, נערץ, לא מרגיש שום בעיה או חוסר בטחון, כפי שכתבת, הוא בוודאי המצב הרצוי. אבל בעיני הרבה אחרים אינם ברי מזל כמותו. נשים רגע בצד את הדיון על "התודעה הכוזבת" והאם באמת אין שום בעיה או שמא יש אלא מסוות.
בעיני, ירצה או לא ירצה ספורטאי זה הוא נציג של אוכלוסיה מוחלשת ולכן יש לו הרבה כוח בידים. לברון אמר את זה בעצמו לאחר הזכייה: "אני מרגיש בר-מזל שאני בכלל פה, אני הרי רק ילד מאקרון אוהיו.." או משהו בסגנון, לומר, הוא לא שכח מאיפה הוא בא. וזה חשוב.

אנחנו לא יכולים להיות עיוורים ליחסי הכוחות בספורט ואני בוודאי לא הראשונה שמצביעה על זה. אני מזכירה לכם את צ'ארלס בארקלי "שהתלוצץ" בשנה שעברה בשידור חי בזמן משחק של אוקלהומה כאשר אמר שהמקום היחידי באוקלהומה שאפשר לראות בו חבורה של שחורים הוא רק בת'אנדרס.
כמו כן, פרשת הקריאות הגזעניות שהיו או לא היו כנגד סרינה וונוס באינדיאן ווילס ועל כן הם מחרימות את הטורניר מאז.
בנוסף, אני בטוחה שיצא לכם לצפות בעוד אחת "מההלצות" המוצלחות כאשר הנסיכה הדנית קרולין ווזניאקי דחפה לבגדים שלה מגבות במקומות אסטרטגים ובכך חיקתה את מראה גופה של סרינה.
ועוד ועוד..

בקיצור הלוואי והינו עוורים לצבעים. אבל אנחנו לא.

נחשון שוחט 23 ביוני 2013

שיבה, עמדתך בהחלט מעניינת וראויה לדיון. ניסיתי להציג את הצד השני ולשים את המונח שמותקף בפוסט בהקשר ובקונוטציה שמסבירים ומעט מרככים. הדיון ביחס לטיב ולרמה של המעורבות החברתית המצופה מספורטאים/כוכבים הוא דיון מעניין, ולא פשוט (יש טעם גם בדברים שכתב מתחתיי "באבא ימים").

אני חושב שאין הדבר פעוט ערך שהספורט מאפשר למג'יקים ולמייקלים וללברונים ולטייגרים להיות מושאי ההערצה הגדולים ביותר. ביחס למציאות ששררה לפני 1947 (ליגות נפרדות לשחורים וללבנים) וגם מעבר (למשל היחס הצבוע כלפי מוחמד עלי בסוף שנות ה – 60) – המצב אליו הגיעו היום ממש לא מובן מאליו. בוודאי יש עוד מקום לשיפור.

נכון גם להתבונן על יוזמות המעורבות החברתית של כוכבי הספורט ושל הקבוצות/ הליגות – שהיקפן נרחב והן דווקא עוסקות במסרים של חינוך בתוך הקהילה, שינוי דפוסי אלימות וסמים וכו' – שלאו דווקא קשורות למסר של עתיד תלוי הצלחה בספורט, אלא יותר מכך בלימודים. גם אם הדבר נעשה באופן שאיננו אנטי-ממסדי (אלא מסתייע בו), זה לא ממעיט מהחשיבות והתרומה של אותה מעורבות.

לסיכום, כתבת פוסט מאד מעניין וראוי לדיון. אני חושב שהמצב איננו שלילי כל כך, כפי שהוא מוצג. אני לא משלה את עצמי שישנה אידיליה ושהדעות הקדומות והיבטים של אפליה חלפו מהחברה האמריקאית.

וכדי לסיים ברוח טובה ובכיף, דוגמה לקול פופולרי שיותר קרוב למסר שלך, וזה לא פגע אלא רק העצים את ההצלחה שלו (הכיף הוא לראות בחורים לבנים שרים את זה): http://www.youtube.com/watch?v=8PaoLy7PHwk

באבא ימים 23 ביוני 2013

אני אומר משהו פטרוני. אני חושב שההתמקדות בתרבות השחורה, ביצוג המאפיינים השחורים והיחודיות השחורה דופקת את השחורים. השחורים אחראים ליצירה התרבותית האמריקנית הגדולה ביותר – המוסיקה השחורה – גוספל, בלוז, ג'אז, פאנק, סול והיפ הופ. הם יצרו אותה והלבנים צרכו אותה וחיקו אותם. גם ההצלחה של השחורים בספורט פועלת לרעתם. בסופו של דבר אלו נתפסים כערוצי קריירה לגיטימיים למרות שסיכויי ההצלחה בהם זניחים. כך השחורים ממצבים עת עצמם כספקי הבידור של החברה האמריקנית. ההצלחה הזו מעשירה באופן אגדי מתי מעט ולא עושה כלום לטובת השאר. המודל הזה לא עובד – השחורים צריכים לנצח את הלבנים בנשק שלהם. יזמות עסקית וחינוך. אין שום סיבה שמה שהיהודים עשו לפני 100 שנה והאסייתים עושים היום לא יעשו השחורים. אם השחורים יתחפרו בסמלים היחודיים שלהם הם ישארו עניים.

בדיוק אגב כמו החרדים שמתחפרים ביחודיות שלהם -זכותך לעשות את זה אבל אל תתפלא שאתה עני.

Amir A 23 ביוני 2013

בדיוק! כל עוד לא יצליחו להפנים בחברה האפרו-אמריקאית (וגם בחברה ההיספנית) שהדרך ליציאה ממעגלי העוני היא דרך החינוך, שתי תת-האוכלוסיות האלו ימשיכו להתבוסס במצוקה שבה הן נמצאות. כתמונת ראי אפשר להביא את האסייאתים (בעיקר סינים) ואת ההודים. הבעיה היא שעדיין לא נולד דור הורים באוכלוסיות האלו שידחוף קדימה את הערך של החינוך ושתהיה לו סמכות על הילדים שתגרום להם ללמוד בגילאים צעירים.

שיבה 23 ביוני 2013

נו באמת!
ממש בצלמנו ובדמותנו.
אתם ממש מזכירים לי את מדיניות כור ההיתוך של בן-גוריון. בוא ניצור ישראלי חדש – אבל דמותו לא תושפע באופן שווה גם מהזהויות המזרחיות כי האשכנזי זה מה שנכון. נעלה.

צריכים לנצח בנשק שלהם. סבבה, אני הולכת על זה. אבל גם עם הזהות שלהם.

Amir A 23 ביוני 2013

לאור הציניות שלך כלפי הטענה שהתמקדות בחינוך היא הדרך שתעזור לאוכלוסיה האפרו אמריקאית לצאת מהמצב בו היא נמצאת כרגע, אני מניח שיש לך רעיון יותר פרגמטי. אני אשמח לשמוע.

בלעם 23 ביוני 2013

ובנושא קשור: שיבה מאדרפאקינג ליבר. שמח לראות שאת כותבת פה. הפתעה נהדרת ליום ראשון בבוקר.

אייל הצפון 23 ביוני 2013

לפי התגובות אפשר לחשוב שהגעתי לכנס בוגרים של החוג לסוציולוגיה. מה גם (בלי להעליב), שהטיעונים שהעלו פה מבוססים בתאוריות ובגישות למחקר.
(כולל הגישה שאומרת שאנשיפ שמוצאם מאפריקה הצליחו פחות בארה"ב מאשר יהודים או מהגרים ממזרח אסיה בגלל שהם עצלנים/פחות אינטליגנטים/מעדיפים את התהילה בזמן הקצר על ההתנהלות לטווח ארוך).
המחקרים שאני קראתי בתקופה האחרונה, על אוכלוסיות אבוריג'יניות, מציעות שני קווים נוספים להסבר של המעמד של שחורים בארה"ב.
הראשון הוא חסמים בתעסוקה, גם אם שחור יצליח לקבל תואר ברפואה, בניהול עסקים או בראיית חשבון, הוא לא יצליח להתקבל לעבודה (קצת דומה למצבם של הערבים אזרחי מדינת ישראל, בלי להאשים אף אחד, רוב אזרחי מדינת ישראל- כולל ערבים- יעדיפו לפנות לעו"ד כהן מאשר לעו"ד אגברייה), ולכן למרות שמבחינה חוקית אין אפליה נגד שחורים, בפועל הסיכויים שלהם להצליח פחות טובים מאלו של הרוב.
הנקודה השנייה היא שמיעוטים נוטים להאמין למה שהרוב אומר עליהם. היהודים וילידי מזרח אסיה נחשבים לחרוצים, השחורים (והילידים) בארה"ב וילידי אוסטרליה, נחשבו תמיד לעצלנים, חסרי מוטיבציה ושתיינים, בעיקר כי הם סירבו לאמץ בהכנעה את ערכי הכלכלה-חברה של האירופאים. לא זו בלבד, אלא הם האמינו (ורובם מאמינים עד היום), בסטריאוטיפים של האדם הלבן, בגלל זה יהודי (בארה"ב) יפנה ליהודי, סיני יפנה לסיני, ושחור יפנה לכל אחד חוץ מלשחור אחר.

אורי גולדבורט 29 ביוני 2013

אדם שחור, שמסיים רפואה לא מצליח לקבל עבודה בארצות הברית? סליחה??? זה ניחוש באפילה, או משהו?
בתקווה שהיית שם פעם יותר מטיול של שבוע וחצי: על מה אתה מדבר?

אלעד 23 ביוני 2013

דווקא ללברון היה רגע השנה שהוא לקח את שחקני ההיט לצילום עם ה-HOOD מכסה את הראש, כהוקרה לשחור שנרצח בגלל אותו כובע של קפוצ'ון. יש שיגידו שהצעד הזה היה פופוליסטי ודמגוגי. חשבת שאם כבר ביקורת על הטקס, אז זה הניסיון של לברון להציג עצמו כ"ילד משכונת העוני שבכלל לא אמור להיות פה", זה גם סוג של שימוש בסטריאוטיפ לטובתו.

הספורט של העת החדשה הוא כמו שיכלול של הגלדיאטורים ברומא. אבל אם הגלדיאטורים בידרו את הקהל ואז נטרפו ע"י אריות, הרי שהשחקנים השחורים שמבדרים את הקהל, הולכים הביתה עם מיליונים בכיס, ומשפיעים על הלבנים בדרכים עקיפות, הצעירים הלבנים מחקים את התנהגותם, תמונותיהם תלויות בכל מקום… הם עדיין עבדים במידה מסויימת, אבל עם איכות חיים מאוד גבוהה. כמו שההון בימינו כבר לא נמצא רק אצל בעלי ההון, הוא זולג גם לפרולטריון. תשאלי את עובדי נמל אשדוד.

קורא 23 ביוני 2013

מה לגבי האפשרות התמימה שמיאמי בבית (כמו כל האוהדים) לובשים חולצות לבנות?

קורא 23 ביוני 2013

אופס… אחרי מעבר על התגובות אני הרביעי שכותב את זה…

גיא ד 23 ביוני 2013

האמת כשראיתי את הכתוב על החולצות לא חשבתי על מה שכתבת בטקסט. אולי מה שכתבת נכון, אבל ביום שהמילה "לבן" והמילה "שחור" יסמלו רק צבע ולא צבע עור נדע שהגענו לשם.
ואת זה בכלל הבנתי בפרק של סאות'פארק.

גזיתוש הגזיתית 23 ביוני 2013

אהבתי מאוד, טוב להתבונן על ספורט כזירה סוציולוגית-חברתית

ובכלל, כיף לראות עוד בנות שמתעניינות בספורט ולא מתביישות בכך!

ששון 23 ביוני 2013

מה זה היה?

סתם כתבה…

מה הקשר בכלל?

שום סיבה לכתבה… שום סיבה

איך דבר כזה בכלל מגיע לכותרת של משהו? שום סיבה.

יוסי 23 ביוני 2013

אני לא מבין את הפואנטה של המאמר.

1. לברון לבש חולצה לבנה עם הכיתוב WHITE HOT כי המדים של מיאמי בצבע לבן.
בדיוק כמו שמכבי חיפה לבשה חולצות אליפות ירוקות אחרי הניצחון בגמר ברוממה. מה, חייזרים שולטים בגרינברג וחבורתו?

2. כל שחקני מיאמי היו מחויבים מראש ללבוש את אותה חולצת אליפות לבנה, בדיוק כמו שהם מחויבים ללבוש את הגופיות הצחורות בזמן המשחק, בעיקר בשביל שהצופים האמריקאים רפי השכל יבינו בעד מי הם.

ערן 23 ביוני 2013

שיבה
בלי שום קשר לתוכן של מה שכתבת, עצם הדיון הפורה והבדרך כלל מכבד (יישר כוח לכלל המגיבים שמראים שאפשר לנהל תרבות טוקבק בלי לקלל את אמא של מישהו) שנמצא בפוסטים מעליי השיג את המטרה.

לגבי התוכן- אכן דוגמא קלאסית של הגמוניה, מה שמעלה את השאלה (הלא פחות קלאסית) איך מתמודדים עם המצב. לדעתי (ומה שנראה לי שהתכוונת אליו ואולי קצת התפספס)לחלק ניכר מהילדים השחורים יש רק דרך אחת החוצה מהעוני, וזה הספורט. כנ"ל לגבי ילדים ערבים בישראל, ובכלליות לגבי קבוצות חברתיות מוחלשות.
אז מה לברון וייד וחבריהם יכולים לעשות? הם יכולים לקחת את המיקרופון ובנאום האליפות/MVP לדבר על זה. להגיד לילדים שצופים בהם ומעריצים אותם שישימו לב שחוץ מהחלום של יום אחד לגזור רשתות במשחק מספר 7 יש להם עוד חלומות ושהם יכולים להשיג אותם, ושאם הם לא יכולים להשיג אותם לשאול למה? מי אחראי לזה? ואיך אפשר לשנות את זה? אנשים גדולים ואמיצים נלחמו כדי שלשחורים (כמייצגים של קבוצות מוחלשות באופן כללי) יהיה את הכוח הזה. עכשיו הזמן לקחת את זה צעד נוסף קדימה.
כמובן שהם יכולים וצריכים לפעול למען חינוך וחיזוק הקהילות שלהם.

כן כן פטרוני אני יודע תחסכו את התגובה הזו:)

יוני 24 ביוני 2013

היי שיבה. כתוב נהדר, דיון בהחלט מעניין, פורה, וראוי. הרבה שאלות יכולות לעלות ממנו.
כפי שציינת את טייגר וסרינה ולשאול לסיבות מדוע אינם שוברים את כל המוסכמות והולכים עם המדוכאים בעצם אפשר ללכת לכל מקום בעולם ולכל ספורט בהם יש ספורטאים שאינם נמצאים "בצבע הנכון". דרך התיאור שלך את לברון ווייד במגרש מזכירה מרוצי סוסים, או גרוע מכך קרבות של עבדים שחורים ( רפרנס לג'אנגו) בו האדם השחור בעצם נועד לשעשע ולהפיק רווחים לאדם הלבן הפטרוני. במקרה שאת מתארת זה כפול, הן הליגה של סטרן והן הבייבי של פט ריילי כמפיקים רווחים על הטאלנט הכה גדול של לברון, וויד וחבריהם בליגה. אז אני לא חושב שזה כלכך חמור. בסוף ספורט היא הזירה עבור האנשים האלה לצאת מהעוני האישי והפרטי שלהם. ולזרוק הכל ולעשות צעד דרסטי ושהוא נגד הקבוצה שלךך, ייתפס כבגידה. אני דווקא חושב שלברון בגלל מעמדו אין לו שום סיבה לשבור את הכל. הוא מרוויח מכך מיליונים שלא על המגרש ולא דרך הפייצ'ק מפט. פרסומות, תוכניות טלוויזיה ספונסרים הם רק קצה הקרחון. ואת כל אלו הוא מקבל רק כי הוא דמות להערצה. במידה וילך נגד הממסד, ידעו לעשות לו דה לגיטמציה שלא רק תקח ממנו את הנתח הגדול הזה של המשכורת, אלא גם תגרור שריקות בוז והפרעה לחיי היום יום שלו. ישנם דרכים אחרות לבטא את המרד שלך מול הממסד,ועשו זאת יפה הFab 5 בשנות ה90 באונ מישיגן.

ברמן 25 ביוני 2013

אני חי בארה"ב ולא מתיימר לנתח תופעות סוציולוגיות אבל מהתרשמות אישית, כוכבי ספורט שחורים ושחורים מצליחים באופן כללי נתפסים כראויים לחיקוי בקרב כלל האוכלוסיה ומתקיים לגביהם עיוורון צבעים בעוד שלגבי רב השחורים קיים יחס מזלזל, מתנשא ואף גזעני- דרך אגב, הישראלים שחיים פה הם היחידים שמעיזים לבטא גזענות כלפי שחורים בצורה מילולית ישירה ללא נסיון להסתיר זאת מאחורי גבב מילים.
לגבי החולצות, העניין הוא פשוט- הקהל של קב' הפוטבול של אוניברסיטת פן סטייט החל במסורת של הגעה למשחקי בית מיוחדים באצטדיון הענק שלהם (80000 איש אז, מאה אלף היום)בחולצות לבנות שתאמו את מדי משחקי הבית של השחקנים. התופעה נקראה white out והייתה יחודית להם וקבלה מעמד של כבוד בקרב ליגת המכללות. לפני מספר שנים, כאשר עוד ועוד קב', גם בקרב המכללות וגם בקרב המקצוענים עברו לחולצות לבנות במשחקי בית, החלו להתרבות משחקי ה- white out בקרב קב' אחרות. היום זה כבר הפך לתופעה שכל קב' ב- NBA העתיקה אותה, בין אם בחולצות לבנות ובין אם בחולצות התואמות את הצבעים הייחודיים לכל קב'. המיאמי היט, גם כמשחק מילים על שם הקב' (כפי שכבר צויין פה ע"י אחרים) וגם כדי להבדיל עצמם מ- white out של שאר הקב' בחרו לקרוא לזה white heat.
סערה בכוס תה- בואו נפנה את האנרגיה המושקעת כאן ונתעסק בבעיות הקיומיות של ארצינו ועמנו. שחורים ולבנים, אשכנזים ומזרחיים, אתיופים ורוסים- החרא שמוצנח על ראשינו ע"י "מנהיגינו" גורם לכולנו להסריח.

גלעד 29 ביוני 2013

אני מסכים עם הרעיון הכללי, אבל הבעייה היא שלדעתי זה גדול גם על לברון וגם על ה-NBA בכלל כרגע.
בשביל לייצג משהו גדול שיש לו ערך מעבר לספורט צריך ספורטאים שהם יותר מסתם שחקני כדורסל.. צריך סמל
וב-NBA כבר אין את זה.. הרבה זמן.
אולי הדינוזאורים של הסמלים הם דאנקן, פארקר ונוביצקי אבל אני חושב שכולם יסכימו איתי שהם ממש לא קרובים להיות בקליבר של הסמלים של פעם.

מה שבאמת מעצבן הוא שלברון כן! והייתה לו את ההזדמנות לפחות לנסות ולהחזיר את הליגה לימים היפים שלה.. וכאן הוא פישל בענק.
אז איך אפשר לצפות שבהעברת מסר פוליטי הוא יצליח, או שבכלל ינסה.
הוא וויתר על הרעיון להיות סמל ספורט בשביל כסף ותהילה, אז למה בכלל לצפות שינסה לקדם רעיון?!

ועוד לא סיימנו לראות את הסוף של תופעת לברון הנוראית… מודל מיאמי עוד רחוק מלהסתיים וסביר שיזלוג לעוד קבוצות ושום דבר מזה לא טוב לליגה.

חלקכם בטח קוראים את זה ואומרים "ככה זה היום בספורט.. הכסף מדבר" אז נכון הספורט האמריקאי מפוצץ בכסף, אבל בכל ענף ספורט אמריקאי אחר הוא עדיין מלא בסמלים… פוטבול, בייסבול, הוקי ואפילו באיגרוף וכמובן ב-UFC שהולך ותופס מקום של כבוד.

אז לפני שבכלל נוכל לדבר על NBA ורעיונות פוליטיים.. צריך לשאול "האם למישהו באמת אכפת מה-NBA?" ולא ברמת הכדורסל, אלא ברמת מה שיש להם להגיד…
לי למשל.. ממש לא

Comments closed