איך נסעתי להולנד כדי להפסיד פעמיים/יעל גורן

הפעם שרביט הבלוג מוענק ליעל גורן, בת הזוג (חברה,ארוסה, you name it) שלי, שחוותה שני דברים בפעם הראשונה - משחק של הקבוצה שהיא אוהדת ומשחק חוץ באירופה של מכבי.

arena

היות ועד גיל 25 לא ידעתי מה ההבדל בין שוער לקוון ומה זה נבדל (בינינו אני עדיין חושדת שזו קונספירציה), כמעט כל מה שאני חווה בכדורגל עדיין נחשב בגדר "פעם ראשונה". הטיול שלנו לאמסטרדם, רק ארבעה ימים נטו, היה לי פעם ראשונה במשחק ליגת האלופות, ופעם ראשונה במשחק של ברצלונה, ופעם ראשונה בארנה ובכלל באיצטדיון בסדר הגודל הזה (בטח כשהוא מלא), ופעם ראשונה במשחק חוץ של קבוצה ישראלית, ופעם ראשונה שהרגשתי איזשהו חוסר בבטחון אישי במשחק כדורגל.

ואולי אתחיל דווקא משם. למיטב התרשמותי האוהדים של אלקמאר הם חבורת הולנדים צייתנים גם אם אנטיפתים. הכי פרוע שהיה להם זה לנענע ברעשנים קטנים ומעפנים בכל מהלך מוצלח, משל היה זה בית הכנסת הגדול בשעת קריאת מגילת אסתר. כשירדנו מהרכבת וניסינו לתפוס אוטובוס לאיצטדיון החלטנו משום מה לעלות על אוטובוס שלהם. הסתרנו טוב טוב את הירוק בתוך המעיל (לא קשה כשאת ערוכה לעמידה במקום במשך שעתיים בשתיים-שלוש מעלות), אבל הסדרנית הזעופה בכניסה לאוטובוס הנכסף חשבה אחרת:

באס איז נוט פור מכבי חיפה! אונלי אלקמאר!

הקירח שאיתי לא התרשם ושיקר בלי למצמץ:

נו ווי אר נוט מכבי חיפה! ווי אר פרום אינגלנד! ווי קאם טו סי אלקמאר!

לאחר עוד דין ודברים ברוח זו היא נתנה לנו לעלות. אני לא חושבת שהיא השתכנעה מסיפור הכיסוי הבריטי שלנו, אלא שבמיטב הנטיה ההולנדית היא העדיפה לא להתעמת עם הקירח הנ"ל על השקר העלוב שהוא ניסה למכור לה בלי טיפת בושה. שוין, עלינו, ודיברנו אנגלית במבטא לא ברור עד שנחתנו באיצטדיון. זה היה קצת מלחיץ, אבל לא מלחיץ או מבאס כמו להגיע ליציע המפוצץ באוהדים ירוקים לקבלת פנים של קטטה. לא פחדתי שירביצו לי, אבל כן חטפתי מנה הגונה של דחיפות אלימות למדי, סתם כי הייתי בדרך ויש מכות ואנחנו ילדי כאפות מטומטמים שנוסעים עד אלקמאר כדי להיזכר שאנחנו שונאים אחד את השני.

אבל מלבד ילדי הכאפות צמאי הדם שטעמתי מנחת מרפקם (ומזיוני המוח הקולניים שלהם בטראם, ברכבת, בדמראק, במוזיאון אנה פרנק ובכל נקודת ציון תיירותית אחרת בעיר), הקהל של מכבי היה במיטבו: הציניות, המרירות, התסכול כולם נחו בצד לפסק זמן לטובת אנרגיה חיובית טהורה. לא מהסוג שמביא ניצחון כנראה, זה יותר מדי לבקש, אבל בהחלט מהסוג שגורם לך להגיח בצד השני של תשעים דקות נטולות מצבים, שלא לדבר על גולים, ובכל זאת להרגיש שהיה גדול. נכון, אני לא אוהדת בהגדרה, יותר כמו נספחת לענייני בשלב זה. נכון גם לומר שהישגיה וכשלונותיה של מכבי חיפה נוגעים לחיי בעיקר בגלל מצב רוחו של הקירח, שנגזר מהם ישירות. אבל כדורגל לא מעניין אם לא אכפת לך. אז אכפת לי.

יומיים קודם לכן בארנה הקבוצה שלי הפסידה, ולא היה לי אכפת כמעט בכלל. רבים נוהגים לומר שאוהדי בארסה חדשים הם לא ממש אוהדים אלא רודפי הצלחות חסרי עמוד שדרה. אמרו לי את זה יותר מפעם אחת כמה מממטקבקי אתר זה ממש. ההפסד הזה היה בשבילי עוד צעד בדרך להבנה של מה זה להיות אוהדת.

קבלת הפנים התחילה במטרו בקרון גדוש אוהדי אייאקס שדפקו על הדלתות תוך שאגות "פוטה בארשה פוטה בארשה!" עם הס' העקומה שלהם – קיבלנו מה שרצינו. הגענו לארנה שעה וחצי מוקדם יותר כדי להנות לפני המשחק מהקהל, ומבירה במחירים מופקעים (או כך שחשבתי עד שנזכרתי שחמישה יורו זה מה שאנחנו משלמים על בירה בבר תלאביבי ממוצע, ולא בהכרח לחצי) ולהתחמם קצת.  ישבנו במקומות גבוהים, ראינו את המשחק מזווית  שנותנת תמונה די ברורה של ההתרחשות הכוללת, וההתרחשות הכוללת היתה לא טובה. כשהם התעוררו במחצית השניה כבר היה מאוחר מדי. אייאקס באה הכי מחודדת שאפשר, ולי נשאר לשבת שם למעלה ולראות את פיקה ופויול לא ממוקדים, את אינייסטה שומר על רדיוס יציב של 2 מטר מהכדור ואת ניימאר מתפוצץ מעצבים מקדימה. מצד אחד אוזלת יד, ועצבים על זה שאני נוסעת עד כאן כדי לראות אותם והם בתמורה מחזירים לי בלהיות כמה חלשים שהם רק יכולים (ומסי פצוע, וואלדז בחוץ, ועל פינטו עדיף שלא אפתח את הפה בכלל), ומנדבים רק איזה גול חאווה מבאס מפנדל של צ'אבי. מצד שני, אני פה, אני רואה אותם, והלב שלי מוצף ברגשות שקשה לדבר עליהם, בשמחה ילדותית ובניקיון של כל רעשי הרקע שגודשים את הראש בכל זמן אחר. אייאקס היתה טובה יותר באותו ערב, שבמקרה עלה בגורלי להיות בו בקהל, ויש תחושת צדק פנימית שתוקפת אותך כשהטוב מנצח גם אם אתה ממש לא בצד שלו. בשמחה עמדתי ומחאתי להם כפיים בסוף המשחק יחד עם שאר הבארסאים ביציע. פוטה או לא פוטה, זה היה ההפסד הכי מרגש ברזומה הכדורגל קצר המועד שלי.

לפני שנתיים וחצי, כשהקירח ואני רק התחלנו לצאת, הוא לא הסכים שאראה איתו כדורגל. תשובתו הסתומה היתה שזה אישי מדי. לקח זמן עד שהתחלתי לבוא איתו למשחקים, ועוד מעט זמן עד שהבנתי על מה הוא מדבר מהצד שלו, ועוד הרבה זמן עד שהתחלתי להבין את זה גם מהצד שלי. התביישתי כשישבתי ביציע עם אוהדי בארסה ורציתי לצעוק עליהם כמו שאני צועקת על הטלוויזיה בבית; לצעוק להם משהו רע שמורכב מביטויים פיוטיים כמו "תחת", "אפסים" ו"נקבות" (ללא מיזוגניה). התביישתי כי הרגשתי שיוצא ממני משהו חייתי ולא מבוקר, משהו אישי מאד מאד שלא הרגשתי בטוחה לשחרר בין 50 אלף זרים פחות אחד. אבל אני לומדת.

ניוקאסל. יונייטד שוב הפסידה
רגע אחד בספורט - דררטו טולו ואלנה מאייר

9 Comments

מתן גילור 7 בדצמבר 2013

יעל, ממש טקסט מגניב לאללה. קראתי עם חיוך על הפנים.
בהחלט היה אחד ממשחקי החוץ עם העידוד הכי מרשים שאני זוכר, קל וחמר בהפסד. הפעם הקודמת היתה במשחק בבלומפילד נגד בני יהודה, גם בו היית.
עכשיו כשאני חושב על זה, חוץ מהמשחק נגד הפועל ר"ג, היינו באצטדיון ביחד רק בהפסדים (גם בחצי גמר נגד ק"ש היית, אאל"ט).
ועכשיו אני נזכר שהקירח אמר שאת באה היום…שיהיה לנו בהצלחה :(

יעל גורן 7 בדצמבר 2013

צריכה להתחיל לסמס לאריק לפני משחקים שאני מגיעה, שיבוא מוכן (אם רק הייתי מאמינה שזה יעזור)

יואב דובינסקי 7 בדצמבר 2013

יופי של פוסט יעל. כולי קנאה

יעל גורן 7 בדצמבר 2013

תודה :) הכל בזכות הקירח

בני תבורי 7 בדצמבר 2013

שהקירח יגדל שיער, ובכלל, מה את צריכה אותו שיש לך אותנו כאן בדה באזר? אצלנו את מקום ראשון, את החוקית, את המועדפת…כתבי עוד.

יעל גורן 7 בדצמבר 2013

הקירח מגדל לדבריו "שיערות שקופות", ואני שמחה שאני רצויה כאן :)

צור שפי 7 בדצמבר 2013

אחלה כתיבה. שני הפסדי חוץ בכרטיס (טיסה) אחד זה אומר שאם היתה ועדת קבלה לאוהדים אמיתיים היית ללא ספק מתקבלת.

תומר חרוב 7 בדצמבר 2013

"כדורגל לא מעניין אם לא אכפת לך, אז אכפת לי."

יפה.

אריאל גרייזס 8 בדצמבר 2013

יפה מאוד. זה מזכיר לי קטע מ-fever pitch, שהוא יוצא עם מישהי ולוקח אותה למשחקים של ארסנל וגם היא מתאהבת בקבוצה, והוא מתחיל להיות מודאג מה יקרה אם הם יתחתנו ויהיו להם ילדים – הוא פתאום יצטרך להפסיד משחקים כי מישהו יצטרך להשאר עם הילד בבית וגם אשתו תרצה ללכת למשחק?

Comments closed