הפסל של דניס ברחקמפ. שיווי משקל

על המשמעות של האירוע המרגש שקרה היום באמירייטס

דניס ברחקמפ עם הפסל שלו. (קרדיט: www.arsenal.com)
דניס ברחקמפ עם הפסל שלו. (קרדיט: www.arsenal.com)

אני קורא את הביוגרפיה של דניס ברחקמפ, והפסל שנחשף היום ב"אמירייטס", הוא הזדמנות טובה לדבר עליו ועל הסיבה שבגללה אני אוהב את ארסנל, ומה לדעתי חסר לה באמת.

הדבר החשוב שצריך לזכור בקשר לברחקמפ, וזו הסיבה שהפסל שלו כל כך נפלא, אגב, הוא המשמעות שלו להיסטוריה של ארסנל. בעצם, לא לארסנל עצמה כמו לכל מי שאוהב את המועדון הזה. אם קראתם את קדחת המגרש, אתם בוודאי זוכרים את הקטע שבו הוא מספר על העונה שבה הקבוצה התחילה את המשחקים עם תרגילים חדשים – ושיחקה כדורגל נפלא. והורנבי מספר שהוא לא הבין מה קורה שם, אבל שמהר מאוד הקבוצה חזרה לעצמה.

DNA של כדורגל, הוא לא דבר שאפשר להשתחרר ממנו כל כך מהר. למעשה, הדרך שבה הוא נשמר היא מסתורית מאוד, וצריך משהו מאוד מיוחד כדי להשתחרר ממנו. קחו את הפועל תל אביב, לדוגמא, ותראו שה-DNA הלוזרי שלה יחד עם שרשרת המאמנים של ה-0:1 הקטנים, הם פשוט לא נכונים, כי לאדומים תמיד היה פוטנציאל דורסני והם שלטו בליגה בשנות השמונים יחד עם מכבי חיפה.

אבל מי ששומר את המטען הזה הם אוהדים, עיתונאים, היום גם בלוגרים כנראה, ומעט מאוד שחקנים שמגיעים בצמתים מיוחדות למועדון, ומגמישים אותו, לצורה חדשה שמתכתבת עם הישנה, אבל גם מותחת אותו למשהו חדש.

וארסנל הייתה מועדון הגנתי, או יותר נכון, מועדון שגאוותו הייתה על ההגנה שלו. זה חשוב, בעיקר בגלל שהעובדה שהכדורגל של ארסנל התחיל בהגנה. זה לא שלא היו חלוצים גדולים באותה תקופה, איאן רייט היה ענק, וגיבור ילדותי, וגם קשרים אדירים כמו דייויד פלאט ופול מרסון, שחקנים בינלאומיים לגיטימיים פלוס, אלא שההגנה הייתה זו שהכתיבה את הטון. ענקי משחק כמו טוני אדמס ומרטין קיאון וסטיב בולד (עוזר המאמן היום), שחקנים שהיו מפחידים שחקנים אחרים.

התפקיד של ההגנה בארסנל, הקבוצה שעליה גדלתי (אני התחלתי לאהוד את הקבוצה בעונה האחרונה של ברוס ריוק), הייתה קצת כמו של אנפורסר בהוקי קרח, למי שמכיר. הבריון שלוקח את החסות שלו על הילדים החלשים יותר ואומר ליריב: "תנסה לגעת בהם, ותראה מה יקרה לך".

כאן צריך להסביר משהו – זה לא שדניס היה חלש. להיפך. פשוט אולי קשה לזכור, אבל בהתחלה של הפרמיירליג, היה הבדל די גדול בין הקשיחות של שחקנים אנגלים ללא אנגלים. ואם שיחקת יפה כל כך, הכדורגל שלך היה עדין ונהדר כל כך, יש סיכוי שלא היית קשוח כל כך. ולא נראה שאת ברחקמפ עניין ללכת מכות עם שחקנים אחרים.

להיפך, עניין אותו לשחק כדורגל טוב יותר, מעניין יותר, מכל אחד אחר. עניין אותו הכדור, ומה הוא יכול לעשות איתו. תקראו את הפרק הראשון, למשל, על הילדות שלו ותקבלו קצת יותר מידע על הבנאדם שמאחורי הכדורגלן, תמיד דבר מעניין להבין, בטח עם דמות מסקרנת כמו דניס.

המערך הזה, של בריונים וגאונים, של הטוני אדמסים והדניס ברחקמפים, הוא אקוטי להבנה של ההצלחה של ארסנל: זו קבוצה שהמושג החשוב ביותר שלה, הדבר שהגדיר אותה, היה שיווי משקל. בכל תחום, בכל דבר. בין הגנה, קישור והתקפה, בין אנגליות ובין-לאומיות, בין גאונות לבריונות, בין יופי וכיעור. בין כדורגל נפלא לבונקריזם אכזר, בין הצ'יפים הנפלאים של ברחקמפ, להתנפלות הלא פחות נפלאה של קיאון ופרלור ולאורן וקולו טורה ואשלי קול על ון ניסטלרוי במשחק ההוא באולד טראפורד.

וזה גם שיווי משקל בין בזבזנות כספית לקמצנות, בין תאוות בצע לצניעות, בין דוגמטיות לפרגמטיזם. בין כדורגל יפה לכדורגל מכוער, ובין פאתטיות לדורסנות.

ובגלל זה גם נפלא לראות את הפסל שבחרו לדניס: באוויר, אבל לרגע אין סיכוי שהוא ייפול. הוא לא ייפול, הוא ישמור תמיד תמיד תמיד על שיווי משקל, עם הכדור, במגרש, בזמן משחק, בתנועה. תמיד יודע מה הולך לקרות, לא מנסה משהו יותר מדי משוגע, יודע בדיוק את הגבולות שלו, גם אם מנסה תמיד לפרוץ אותם. זה הכל שיווי משקל. וכשהוא יחזור, ארסנל הגדולה תחזור איתו.

ליגת שוקי ההון - מה עושים כדי שברכה לא תהפוך לקללה
אמאבא בקונגרס

36 Comments

אריאל גרייזס 22 בפברואר 2014

יפה מאוד. ארסנל דפקה לי את הילדות עם ה-2-0 ההוא באנפילד אבל קשה היה לשנוא את הקבוצה ההיא של ברגקאמפ והנרי ופירס וויירה, ששינו את ה-DNA של המועדון הזה מבורינג ארסנל לכזה שמשחק כדורגל שכל כך כיף לראות.
רק מה הקטע עם ברחקאמפ? זה כמו לקרוא לקבוצה שלך מכבי? כל מי שאני מכיר קורא לו ברגקאמפ, אנחנו לא הולנדים

עופר פרוסנר 22 בפברואר 2014

משתדל לדייק אם זה לא קשה לי מדי.

גיסנו 22 בפברואר 2014

זה מדהים, כי אני יודע שאתה צודק אבל בגלל ההרגל מהתקשורת בכל מקום חוץ מהולנד זה לכאורה מציק לי בעין…

מוזר שבארץ, בתור שפה שבניגוד לאנגלית אפשר לבטא בה ח', לא החליטו לקרוא לו כמו שצריך. אחד הדברים שכן אפשר לקחת פה לחיוב, זה שלרוב לא מעוותים שמות של שחקנים לא ישראלים, כמו שעושים בהמון מקומות לשחקנים לא מקומיים, גדולים ככל שיהיו.

ששון 23 בפברואר 2014

כן הא, כשהיית באמסטרדם הלכת למוזיאון ואן חוך.

משה 22 בפברואר 2014

זה קצת רמי וייצי…
חוץ מזה, אחלה טור.

זורק מילה 22 בפברואר 2014

לדעתי (המשוחדת) ארסנל הזו (סוף הניינטיז תחילת עד אמצע המילניום)הייתה הקבוצה הכי מהנה לצפייה בשלושים השנה האחרונות באנגליה.איזה ימים אלה היו ואיזה הבדל מבורינג בורינג ארסנל של ג'ורג' גרהאם.

והנרי בכלל …ללא מילים.רוצח שכיר על המגרש.

דור בלוך 25 בפברואר 2014

אתה לא משוחד, היא הייתה הכי מהנה, ואני אוהד יונייטד

ג'וני 22 בפברואר 2014

ארסנל מוכיחה שהיא לא קבוצה אנגלית.
רק באנגליה יכולים לעשות פסלים לשחקנים זרים .

ליאור 22 בפברואר 2014

האמת היא שבאירוע שהפסל הזה מנציח הוא דווקא כן ניסה משהו ממש משוגע. והצליח.
https://www.youtube.com/watch?v=xtXo-8tThAg

דניאל 22 בפברואר 2014

בתור אוהד ליברפול, נחמד לראות גם פוסט שהוא לא על ליברפןל/מנצ'סטר.
חוץ מזה, אני חושב שאחד הדברים היחודיים שיש לברקאמפ זה ההערצה של כל אוהדי הכדורגל למיניהם, בלי קשר לקבוצה שלהם. השחקן היחיד שאני יכול לחשוב עליו ככזה כיום זה לייטון ביינס.

משה 22 בפברואר 2014

הערצה ללייטון ביינס ? אני אדיש ללייטון ביינס כמו שאני אדיש לעשרות שחקנים אחרים. ובתור אוהד ליברפול אם הוא יעבור ליונייטד אני מבטיח לך שאני אפסיק להיות אדיש כלפיו ולא לצד החיובי של הסקאלה.

אריאל גרייזס 22 בפברואר 2014

באמת, מכל השחקנים בעולם, לייטון ביינס?

עופר פרוסנר 22 בפברואר 2014

אני חושב שהוא ניסה לראות אם מקשיבים

דניאל 22 בפברואר 2014

משחקני פרימייר ליג כן. זה שחקן שתמיד אני שומע הערצה אליו וגם להתנהגות שלו ממלא אוהדים של קבוצות אנגליות.

דניאל 22 בפברואר 2014

אולי אני מקשר את זה לכל התופעה ההולכת ונעלמת של נאמנות למועדון.
גם גיגס היה כזה עד לכל הפרשה עם אישתו של אח שלו.

גיסנו 22 בפברואר 2014

עם כל הכבוד, הקשר היחיד בערך בין לייטון ביינס לדניס ברחקאמפ הוא ששניהם ספורטאים.

matipool 23 בפברואר 2014

גארת' בייל בשבילי הוא מה שלייטון ביינס בשביל דניאל .
לדעתי הסובייקטיבית , סטיבי ג'י נהנה מהערכה דומה מאוהדי יריבות בעבר ( למעט אוהדי יונייטד ) .

bb 22 בפברואר 2014

אולי קצת אוף-טופק, אבל אני מרגיש צורך עז לשים פה את הסרט(ון) היחיד שגורם לי להתרגש, ואפילו לדמוע קצת:
http://www.youtube.com/watch?v=5KiO5kdjvpM
ואולי בעצם לא כל כך אוף-טופיק, כי דניס היה המלך הבלתי מעורער של הקונטרול.

no propaganda 23 בפברואר 2014

ללא תחרות בכלל, השער האהוב עלי בכל הזמנים.

בלעם 24 בפברואר 2014

אני אוהד ניוקאסל מילדות והשער הזה הוא ללא ספק הזיכרון הכי יפה מהקבוצה שלי (פורץ בבכי).

גיסנו 22 בפברואר 2014

ואף מילה על המוט הענק שתקוע לו?!?!

חוץ מזה אחלה טור ושחקן מדהים.
הגענו למסקנה שהמסירות והדריבלים המשוגעים של זידאן, היו בעצם מהלכי ברחקאמפ.

ערן 22 בפברואר 2014

כאוהד ליברפול, תמיד היתה לי הערכה והערצה רבה לברגקאפ. הרבה יותר מאשר להנרי (בעיני, ההולנדי היה גם יותר מוכשר ומגוון).
אני חייב לציין שהפוביה שלו (טיסות) הוסיפה לו מימד מאד אנושי, ולא-רובוטי, שהפך אותו לנגיש במיוחד, בעיניי.

משה אהרון 22 בפברואר 2014

הקלדתי Bergkamp באתר שמשמיע את המילה שאני מחפש וזה נשמע יותר כמו "ברשקמפ".

משה אהרון 22 בפברואר 2014

אחלה טור. אחד השחקנים שהקשו עלי לשנוא את ארסנל. אפילו אפשר לומר שאהבתי. לא כמו לייטון ביינס אבל קרוב :)
אגב הגנה, באופן מפתיע לארסנל יש השנה הגנה ממש טובה. עד העונה הזו לא הרבה החזיקו מקוסיילני (בהרבה פוסטים בדה-באזר הוא נקרא כושלני) מרטסקר נחשב לאיטי מדי (עדיין איטי אבל השתפר בכך ומחפה על זה השנה בחכמת משחק ויודע לתת תרופה למכה) וורמאלן היה כל הזמן פצוע ומאז וגיבס לא הצליח להכינס לנעליו הגדולות של קלישי.
אני הייתי רוצה לקרוא כתבה שתנסה להסביר איך חוליית ההגנה ההיא שינתה את פניה. לי, אגב יש תחושה שהפתרון נעוץ בקשרים האחוריים ובוני המשחק. לוויירה את פטי ואח"כ פברגאס את פלאמיני היה חלק חשוב בחילוץ הכדור מהיריב ובניית קאונטר אטאק מהיר ואפקטיבי. השנה, ארטטה את ווילשיר את ראמזי את פלאמיני עושים את העבודה

זורק מילה 22 בפברואר 2014

ברגקאמפ?קלאסה.

מהשחקנים הבודדים אי פעם שהיה להם טאץ' מיוחד עם הכדור,אותו טאץ' שיש רק למסי,זידאן,אינייסטה והנרי בדור וחצי האחרון, ושהיה פעם למראדונה,קרוייף,ולאודרופ ובטח שכחתי כמה ,אבל הכוונה ברורה.

אדם בן דוד 23 בפברואר 2014

שכחת את שלום תקווה ושלום רוקבן

אסף THE KOP 23 בפברואר 2014

קלדרון.

בליקי 23 בפברואר 2014

אתם בטוחים שהפסל בא לתאר את השער מול ארגנטינה?
נראה לי קצת מוזר שינציחו רגע גדול שלו עם הולנד ולא עם ארסנל

אדום אדום 23 בפברואר 2014

קראתי איפשהו שזה מנציח שער שלו מול ניוקאסל. אני צעיר מדי בשביל לתת יותר מידע כנראה, מי שיודע מוזמן

no propaganda 23 בפברואר 2014

יש קישור לשער מול ניוקאסל בקישור למעלה

דור בלוך 25 בפברואר 2014

מול ניוקאסטל, אבל זאת אותה תנועה פחות או יותר

ארנון 23 בפברואר 2014

מלך. ברגקאמפ, וכל מי שכותב עליו או מפסל אותו.
תודה.
ובנוגע ל-"Boring Arsenal" – הכינוי דבק בקבוצה עוד לפני ימי ניהולו של גרהאם, אי שם בשנות השבעים. ולמרות זאת מאותה תקופה אנחנו זוכרים, מלבד פט ג'נינגס, דווקא שחקנים קדמיים נהדרים כמקדונלד, סטייפלטון ומעט מאוחר יותר גרהאם ריקס וזה שמבחינתי גדול לא פחות מברגקאמפ – ליאם בריידי.
ימים יפים היו אלה.

רמי פורטלנד 23 בפברואר 2014

אני בדמעות פשוט . שחקן נדיר , ותמיד גם הייתה לי תחושה של אדם נדיר , אם כי את זה כמובן לא אדע אבל מאיזושהי סיבה היה קל לי להזדהות איתו לעומת כוכבים כמו הנרי ויירה זידאן ( שאת כולם חיבבתי ) . בכל רגע שהכדור היה אצלו הרגשתי שיש סיכוי טוב שתיווצר הזדמנות לגול . האמת שארסנל ההיא של הנרי ויירה ברגקאמפ פטי ופירס הייתה קבוצה אדירה ובעיניי פספוס לא קטן – הם נכשלו לעבור את רבע הגמר בצמפיונס וגם בליגה היו יכולים וצריכים לקחת יותר אליפויות . בלי ספק הארסנל הכי טובה שראיתי וגם די בהפרש , ובכל זאת , פספוס . טור יפה .

אסף THE KOP 23 בפברואר 2014

לגבי ברגאמפ – שחקן ענק, אני בעיקר זוכר לו את הגול מול ארגנטינה.

בתור אוהד ארגנטינה, אני יכול לציין שטוני אדאמס הוא בדיוק התמצי של נבחרת אנגליה – פומפוזיות, תחבושת על הראש ובינוניות עד כאב.

טל המנצ'סטרי 23 בפברואר 2014

והוא נקרא על שם דניס לאו כי ההורים שלו אוהדי יונייטד…
שחקן ענק, קלאסה ואי אפשר היה לשנוא אותו.

בלעם 24 בפברואר 2014

קודם כל- כתוב נהדר.

דבר שני- שלשום התווכחתי עם חבר לגבי נבחרת החלומות שלו (ה-11 שיצא לו לראות במו עיניו והוא גם הכי אוהב). הטענה שלו היא שבר(ח)קאמפ לא באזור בכלל. אני מסכים שיחסית לחלוץ המספרים שלו היו די מזעזעים, אבל מדובר במקרה נדיר של שחקן שמשנה DNA וגורל של מועדון. הדוגמא היחידה שאני יכול לחשוב עליה בהקשר הזה היא של רונאלדיניו וברצלונה.

אגב, ב-11 שלי הוא על הספסל כי בכל זאת שירר, אנרי וראול.

Comments closed