המחסום. על המשחק ה-1,000 של ארסן ונגר בארסנל

מה למדתי מאלף המשחקים של ארסן ונגר כמנג'ר ארסנל

ונגר. צילום: רוני מקדונלד
ונגר. צילום: רוני מקדונלד

אני עדיין זוכר איך זה היה לפני ונגר. את עונה האחרונה של ברוס ריוק, את ההפסד לפאוק בגביע אופ"א, שהיה כשחיכו שהוא יצטרף כי העונה ביפן הייתה צריכה להיגמר, את השם המוזר של הקבוצה שלו, נגויה גרמפוס אייט. אני זוכר שדיברו על קרב תרבויות בין האלכוהוליסטים (אדמס) והמסוממים (מרסון) לצרפתי הסגפן, ששינה את איך שהקבוצה הזו חושבת, מתנהלת ומשחקת, הרבה לטוב וגם לרע. ואת זה שארסן זה כמו ארסנל. ואת זה שפשוט בטחתי בו פעם, הרבה יותר מכפי שאני בוטח בו כיום.

אבל כשמגיע משחק אלף, 1,000, של מישהו במועדון מסוים, אתה מנסה לחשוב קצת על מה בעצם למדת מהתקופה הזו, מעבר לסטטיסטיקה, מעבר לכדורגל עצמו, מעבר לכל מה שאנחנו מנסים לכתוב עליו, כי רוב הפרשנות והכתיבה שלי ושלנו ושלכם בתגובות, מתבססת בעיקר על המאורעות האחרונים – עשר משחקים, עונה או שתיים. אבל כמות כזו של משחקים, דורשת הבנה של משהו שמעבר, של רעיון.

אני חושב שוונגר הוא המאמן הגדול האחרון שיהיה בכדורגל האנגלי (אולי ברנדן רוג'רס עוד יזכה לזה, אבל עוד חזון למועד), והסיבה העיקרית לכך היא שמעבר למחוייבות הטוטאלית שלו לקבוצה, יש לו מחוייבות טוטאלית עצומה לכדורגל. לא לכל כדורגל, חשוב לציין, אלא לכדורגל כמו שהוא רואה אותו. וזו מחוייבות גדולה הרבה יותר לדעתי גם מזו של פרגוסון.

כתב פה דורפן פעם על ונגר הדוגמט. ודוגמטיות, כמו שאפשר לראות הרבה מאוד פעמים, היא כמעט אינהרנטית לכדורגל. זו עקשנות שגובלת בפרוורטיות, אבל היא גם מנחמת. כי הכדורגל המודרני, בניגוד לכדורגל של פעם, מלמד אותך, האוהד, שכדורגל זה משחק שמאכזב אותך – השחקנים רוצים כסף וקבוצות גדולות יותר, המאמנים שקרנים ורמאים, הבעלים הם אינטרסנטים נטולי גבולות וציניים.

וכדורגל הוא לא ספורט שהאוהד שלו, למשל כמו האוהד האמריקאי, רוצה להיות מודע לדברים האלה. אבל מול כל האלמנטים השליליים האלה – ניצב לו רעיון: ונגר. ואני מודה, יש סיכוי סביר שהמאמן של השנים האחרונות הוא צל מעט חיוור של הדברים האלה – והנה גם הוא מתפשר על החזון המקורי שלו וקונה שחקן ב-50 מיליון פאונד. אבל עצם זה שמסתכלים על הדבר הזה בתור משהו יוצא דופן, הוא הוא העניין.

אז ונגר, הרעיון הזה, שאין לי מה לפרט אותו כי הוא דבר אחד עם המון פנים שכל מי שצופה קצת בכדורגל אנגלי יודע בדיוק מהו, עומד כניצב אל מול כל הדברים האחרים – אל מול הכסף של האוליגרכים ואל מול הכסף של השייחים ואל מול בעלים מגעילים שמשנים את צבע החולצות של המועדונים שלהם או מאיימים לעזוב אם לא ישנו את השם שלהם או מעתיקים את הקבוצות ממקום למקום או מחליטים להעביר את האיצטדיון לאזור שלא קשור לקבוצה או סתם ממשכנים את הקבוצה שלהם.

והכי חשוב, הוא עומד ניצב מול מועדון ארסנל עצמו: הוא מניח בעצמו את עצמו עבורנו, האוהדים של הקבוצה הגדולה והאדירה וההיסטורית הזו, כמחסום. מחסום מול מה שיהיה כשהוא יעזוב, וכשאנחנו נחזור להיות קבוצה כמו קבוצות אחרות, כזו שאין לה מאמן עם דרך ומעיל מנופח שמאמן אותה 1,000 משחקים.

ולכן אני מצדיע לארסן ונגר. גם אם קראתי לפטר אותו וייחלתי לכך, אני מפחד מהיום שהוא לא יהיה יותר בארסנל. לחיי האלף הבא, עם קצת יין צרפתי טוב.

 

פרוסת עוגה! (הגרילו אותנו מול באיירן) וחידון מספר 387
תחרות המועמדים, מחצית הדרך: הכל פתוח

18 Comments

אריאל גרייזס 21 במרץ 2014

אחד הנתונים המדהימים ששמעתי השנה זה שברנדון רוג'רס הוא המאמן עם התקופה הרביעית באורך שלה באותו מועדון בפריימרליג. והוא עוד לא שנתיים שם. וזה לא בלתי סביר שעד סוף השנה הוא יהיה במקום השני. זה אחד הדברים שכל כך כיפיים בעונה הזאת של ליברפול וברנדון רוג'רס, ההרגשה שיש לך מאמן לתקופה ארוכה – זה מאפשר לך, כמו שאמרת על ונגר, לשמר סוג של תחושה רומנטית שאתה מרגיש שאיבדת עם הכדורגל הזה. פאק, אם ליברפול מפטרים את קני דלגליש, איזה רומנטיקה כבר נשארה?
אני מת על ונגר, כולל החולשות שלו. רק על התמורה שהוא הביא ל"בורינג ארסנל" מגיע לו חוזה לכל החיים.

cookie-monster 22 במרץ 2014

רגע מה?
בטח לא הבנתי אותך נכון. בהתאוששות ממגרנה ב4:30 בבוקר.
אבל מצאתי את זה:
http://www.myfootballfacts.com/Premier_League_Managers.html

אריאל גרייזס 22 במרץ 2014

לא הבנת אותי נכון, התכוונתי למאמן פעיל כרגע, יש רק שלושה מנג'רים כרגע שנמצאים עם אותה קבוצה זמן יותר ארוך מאשר רוג'רס

רוני יעקוב 22 במרץ 2014

משום מה המעריצים הכי גדולים באנגליה של וונגר הם אוהדי יוניטד ,סיטי וצ'לסי,הרבה יותר מאשר אוהדי ארסנל שרבים מאסו בו
וונגר הוא מאמן אידאלי לשאר הצמרת,תמיד הוא ימכור להם את הכוכבים שלו ולעולם הוא לא באמת יתחרה איתם על האליפות
ללא ספק מאמן מוערך ונערץ

אופיר 22 במרץ 2014

נוצר איזשהו עיוות. יציבות אינה ערך בפני עצמו, והיא ראויה להערכה רק כאשר היא מלווה בהצלחה מתמדת. משום מה, כשזה מגיע לוונגר היציבות הופכת לדבר בעיקרי בכדורגל, והגעתו למשחק ה-1000 היא ההישג. יותר מכל דבר, הבטחון התעסוקתי שלו הוא סדין אדום עבור כל מי שרוצה שהקבוצה שלו תתנהל באופן תקין, עם הפרדת רשויות ומנג'ר שמועסק על ידי המועדון, ולא גדול מהמועדון.

מדברים על כניסת האוליגרכים לכדורגל, על בניית האצטדיון החדש ועל המאזנים היפים שארסנל מציגה בהנהלת החשבונות. בסופו של דבר יש כאן סיפור על מנג'ר שלא היה מסוגל להתאים את עצמו לנסיבות המשתנות, ועל מועדון שלא השכיל למנף את התנופה האדירה והפוטנציאל השיווקי שהיה לו בנקודת זמן מסוימת, כדי להצטרף למועדון של הגדולות באמת.

אלון 22 במרץ 2014

להגיע כל שנה לליגת האלופות זה לא הצלחה מתמדת?

אופיר 22 במרץ 2014

לא, זה להשיג בדיוק את מה שהתקציב שלך אמור לקנות לך, לא פחות ולא יותר. אין כאן שום גדולה ניהולית.

D! בארץ הקודש 22 במרץ 2014

תראה את התגובה של הגיס שורה אחת מתחת.

הנקודה שאוהדי ארנסל מציגים לאורך כל התקופה מובנת אבל בתור אוהד ליברפול אני חושב שיש גדולה בלהביא את הקבוצה שלך שנה אחרי שנה למחוזות הגבוהים הללו. בליג"א זה מאד תלוי משחק ובליגה לפעמים זה תלוי ביכולת להחזיק סגל גדול.
נכון שהיינו מצפים ממאמן גם לעשות את העוד צעד, להוציא את האקסטרה ולהביא למועדון תואר אבל כמי שצופה מהצד ורואה את הקבוצה שלו כמעט לא רלוונטית כבר עשרות שנים אני יכול להעריך את מה שהוא עושה.

ובתור בן אדם אני מעריך מאד את זה שהוא הציב לעצמו סטנדרטים מסויימים ומתנהל בתוכם הכי טוב שהוא יכול. (עד לרכישת אוזיל שבריצה למרחקים, בינתיים, לא מוכיחה את עצמה)

גיסנו 22 במרץ 2014

אני חושב שהפחד העיקרי מעזיבה של ונגר הוא כשרואים מה קורה עכשיו ליונייטד.

מיכאל 22 במרץ 2014

עמית, תודה רבה. זה פוסט חשוב ונפלא

אופיר 22 במרץ 2014

טוב, אני לא צריך להצטדק יותר בנוגע לעמדתי ביחס לוונגר.

יואב 22 במרץ 2014

@piersmorgan: 501 games without a trophy. Happy Anniversary, Arsene.

IsraGooner 22 במרץ 2014

פירס מורגן חלאה

אדום 24 במרץ 2014

פירס מורגן צודק.

יוני 22 במרץ 2014

כלום לא השתנה. עשור ראשון עצום, בהנהגת ילדים רעים. עשור שני עלוב, מרגע ההפסד לבארסה בגמר ליגת האלופות, בהנהגת ילדים רכים כמו פברגאס, או שחקנים לא טובים מספיק. ולגבי ההישגיות בהגעה רצופה לליגת האלופות- זה לא הישג עבור מועדון כארסנל, עם תקציב כזה.

IsraGooner 22 במרץ 2014

אני מאוד מזדהה עם הטור, עופר והוא גם כתוב נפלא, כרגיל. אבל אחרי היום, אני כבר מעדיף לפחד מהלא נודע ולהיות כביכול כמו כל המועדונים האחרים, מאשר לחטוף את סדרת ההשפלות שאנחנו עוברים מאז היום שבו ססק פברגאס אמר לונגר שהוא רוצה לבארסה ותלש לו את הלב.

עוד שפל. עוד שפל אחד יותר מדי. לחטוף שישייה מהמועדון המתועב הזה זה פשוט לא משהו נסלח.

שייקח את הגביע שמגיע לנו ומגיע גם לו – ושיילך הביתה.

ג'רמייקל רוג'רס 22 במרץ 2014

פגע פעם אחת עם תיירי הנרי ופטריק ויירה וזהו.
מאמן בינוני שהתמזל מזלו

רוני יעקוב 22 במרץ 2014

פשוט הגיע הזמן להקים פסל מברונזה נפלא לוונגר מחוץ לאצטדיון האמירות ושיאמן קצת בצרפת,שם הוא יגלה הרבה כשרונות וימכור אותם לליגה האנגלית

Comments closed