סיפורים מסביליה

התאהבתי בקהל של הרוחיבלנקוס, וגם בעיר עצמה היה לי די כיף. עוד מסע של כדורגל

1. עיר יפה סביליה. באמת עיר יפה. החלק העתיק שלה מרהיב, הגנים של הריאל אלקאסאר יפהפיים, וגם הבניינים שבו. הקתדרלה נהדרת, הבניינים מהאקספו ב-92 עדיין נראים חדשים, כאילו שלא עברו 23 שנים, והאנשים מאוד נחמדים. רגועים כאלה, מחייכים אליך. את טיפת הספרדית שיש לך אתה מנצל, והם קולטים שאתה לא לגמרי מבין אותם, אפילו שאתה מדבר קצת מהשפה שלהם, אבל הם בכל זאת ינסו להסביר לך בספרדית עם הידיים עד שאתה תבין. "אנטיינדו, אנטיינדו, מוצ'יסימס גרסייס קביירו", אתה אומר להם, או "אסטה ביאן, קלארו קלארו, סניורה". ולא נעים לך שאתה לא מבין, או אולי, כמו תמיד, רק לי לא נעים.

2. אני בכנס בסביליה, נמצא על 'איסלה דה לה קרטוחה' במלון מפואר. הוא כל כך מפואר, שיש לי ספה בחדר (חוץ מהמיטה), כדי שאם ארצה, אוכל לצפות בטלוויזיה. אבל הלו"ז עמוס, ומיד אחרי המקלחת כשאני מגיע, אני מושך את הווילונות לצד כדי לתת לקצת אור להיכנס לחדר. מולי ניצב האיצטדיון האולימפי המפורסם של סביליה – מפורסם מפני שאף קבוצה לא משחקת בו, וגם בגלל שמעולם לא הייתה אולימפיאדה בסביליה, ואני מעריך שגם אף פעם לא תהיה. המשחק הכי מפורסם ששוחק באיצטדיון היה הגמר גביע אופ"א בין סלטיק לקבוצה שניצחה בו, לדעתי זו הייתה פיינורד – אז הגיעו 200 אלף אוהדי סלטיק לסביליה, למרות שהאיצטדיון מכיל רק 55 אלף. סלטיק קיבלה על הסיפור הזה פרס מאופ"א – כי הקהל שלה היה טוב במיוחד. אבל מה שווה איצטדיון אם אין בו משחקים.

3. שתי קבוצות (גדולות) לה לסביליה (שצריך לבטא סבייה), אחת בצבעים הנכונים, ואחת מצליחה. בבוקר נסעתי לשכונת הליופוליס, לבקר את זו שאמורה לעלות בחזרה לליגה העליונה. בטיס, בירוק לבן, משחקת באסטדיו מנואל רויז דה לופרה. או שאולי באסטדיו בניטו וייאמארין. אני שואל את האנשים של בטיס בכניסה לאיצטדיון מה השם הרשמי שלו. הם אומרים לי שבניטו וייאמארין. וייאמארין היה הנשיא של סביליה, ואדם בעל שגעון גדלות שהביא לקבוצה שחקנים אדירים בזמנו (דנילסון, פינידי ג'ורג', אלפונסו) בקבוצה נפלאה של אמצע שנות ה-90. אבל הוא גם זה שגרם בסופו של דבר לנפילת הקבוצה, כשנגמר הכסף (שוב, זה מה שאני קראתי בזמנו – אם יש מישהו שיודע יותר טוב הוא מוזמן לספר). במפות העירוניות אגב, לאיצטדיון קוראים בשם ה'אמיתי' שלו. אני שואל על זה – והם מסבירים לי שהייתה הצבעה וככה וככה, ובסוף החליטו ככה או ככה.

הסיבה לכך שאני לא לגמרי יודע להגיד לכם מה בדיוק קרה שם, היא כי הספרדית שלי לא מספיק טובה. אני יכול לפטפט קצת, אבל לא להבין כשמדברים איתי בספרדית מהירה אני לא מצליח להבין הכל. אבל כן הצלחתי לשכנע אותם שמאוד חשוב שאני אכנס לאיצטדיון ואצלם, למרות שבהתחלה הם אמרו לי שאי אפשר. לדבר ללב של הספרדים, זה עובד. הם באמת נחמדים.

4. האיצטדיון הזה הוא מונומנט לשגעון גדלות, ולו כי הוא פשוט לא גמור. החלק של הפונדו (היציעים לאורך המגרש בספרד מחולקים לפרפרנסיה – היציע המרכזי הכולל את יציעי הVIP – והפונדו – זה שמולו). אין סיבה שלקבוצה הקטנה של העיר יהיה איצטדיון כל כך גדול – אבל הוא קיים. והוא יפהפה, גם החלק הלא גמור שלו. והצבעים שלו נפלאים, ירוק ולבן נכונים כל כך. אני מצלם, אומר תודה, ויוצא לטייל בעיר.

האיצטדיון של בטיס. יצירה לא גמורה

4. העיר יפהפיה ולפעמים קצת מוזרה (צילמתי אוטומט שמוכר ויברטורים ובובות מין מתנפחות קטנות), אני חוזר לשנייה לדירת האייבנב, כדי להירגע לפני המנה העיקרית – ביקור ברמון סנצ'ז פיזחואן, האיצטדיון של סביליה. אולי אתם זוכרים את הפוסט הקודם שלי, בו התלוננתי שלמשחק שראיתי ביום שבת, ריאל מדריד מול אייבאר, לא הייתה אווירה של כדורגל. ובכן – המשחק ביום חמישי, הראשון מבין שניים ברבע גמר הליגה האירופית מול זניט סט. פטרסבורג, היה כל מה שאפשר היה לצפות ממנו במשחק, כשמעל הכל, אפילו מעל שער הניצחון המאוחר של דניס סוארס, עומדים האוהדים המטורפים של סביליה, שהאווירה שהם יצרו היא אחת הטובות שאי פעם חוויתי במשחק כדורגל. והאיצטדיון אפילו לא היה מלא (אגב- כרטיסים אפשר היה לקנות בקופות ביום המשחק – במחיר של 40 יורו לקהל הרחב, למקומות הפחות טובים אם אני זוכר נכון).

5. האיצטדיון של סביליה הוא נפלא – ויש בו את אחד מהמוראלס היפים שראיתי, עם סמלים של חלק גדול מהקבוצות ששיחקו מול הסבייאנוס. הוא לא מאוד חדש, והוא לא מקורה לגמרי, אבל רואים בו מצוין, היציעים קרובים לדשא, והכדורגל גם היה טוב. אני קורא פה ובמקומות אחרים, ויש לי דיונים עם חובבי כדורגל, שטוענים שאין שום הצדקה לליגה האירופית. אבל באמת שהמשחק הזה הוכיח לי שיש במפעל הזה תשוקה ועניין. נכון, זה עדיין לא מספיק, אבל זה בדרך לשם. אחרי שער של זניט במחצית הראשונה, הם התחילו לבזבז זמן מוקדם מאוד, והקהל של סביליה היה בעצבים. כל פעם שהשוער של הרוסים התמהמה, היו צעקות בוז רמות במיוחד, מכל האיצטדיון. את המחצית השנייה הקבוצה פתחה באטרף, והרוסים לא עשו הרבה חוץ מלהתגונן. לעתים זה היה נראה כבונקר, כשכמעט כל השחקנים במחצית המגרש של זניט. שני החילופים במחצית של אונאי אמרי, המאמן של סביליה (סטפאן מ'בייה ודניס סוארס במקום ויסנטה איברה וקוקה), שינו לגמרי את המשחק, ואל שני השערים המאוחרים התלוותה התפוצצות אמיתית של יצרים ביציעים. היה פשוט ענק.

אגב, ביררתי עם כמה אנשים (שומרים באיצטדיון, שנמצאים שם בכל משחק) והם אמרו לי שבמשחקים גדולים זה תמיד ככה אבל מול קבוצות קטנות, גם בסביליה לא תהיה אווירה כזו. כן, כנראה הכל קשור למשחק, כמו שכתבו לי בתגובות לפוסט הקודם.

6. בסוף המשחק, במסיבת העיתונאים, אני שואל את אנדרה וילאש בואש (שבא עם אחלה טריינינג למשחק), למה הוא הוריד את זניט לבונקר. נראה שהוא קצת שמח לשאלה באנגלית והוא עונה באריכות. הוא מסביר שהוא לא שינה את הפילוסופיה או הטקטיקה שלו, אבל מחמיא למאמן שממולו ומסביר שהחילופים מהצד השני שינו את המשחק. הוא גם מסביר שמדובר באיצטדיון שקשה לשחק בו, ושהוא היה מרוצה אחרי המחצית הראשונה, אבל השער שהקבוצה שלו חטפה (הראשון), גרם למומנטום חיובי חזק מאוד אצל סביליה ותחושות קשות אצל השחקנים שלו. זה מעניין שגם בקבוצה של עשרות מיליוני (אם לא מאות) יורו כמו זניט, שמוליכה את הליגה הרוסית, עם שחקנים כמו אקסל ויטסל ולואיס נטו וחאבי גרסיה (והולק שלא שיחק), עדיין דברים כאלה משפיעים.

אחרי שנגמרת מסיבת העיתונאים אני תופס אותו ושואל אותו אם הוא חושב שמשחק באיכות כזו ועם כזו אווירה זה סוג של הצהרה של ליגת אירופה, שהיא כן שווה משהו. הוא עונה שיש מעט מדי משחקים כאלה, ויותר מדי קבוצות ויותר מדי בתים. הוא גם עונה בכנות שלמרות שהקבוצה שלו הרוויחה מזה, הרי שלא צריך להיות מצב שבו הקבוצות משלב הבתים יורדות לליגת אירופה, אלא אלה שעפות מהטופ 16. "זה צריך להיות פרס קצת יותר רציני, ולא כמו שזה עכשיו. חבל שזה ככה", אומר הפורטוגזי, ואנחנו נפרדים לשלום.

 

לקראת מרתון בוסטון (2) - מירוץ הנשים
ליגת שוקי ההון - התמחות אל מול הפרספקטיבה

14 Comments

זיזו 18 באפריל 2015

סביליה עיר מגניבה. כיף להסתובב בערב והאוכל חבל על הזמן!
הגשר גם יפה, עברתי עליו הלוך וחזור איזה ארבע פעמים עד שהבנתי לאן אני נוסע :)
קניתי ביורו מאפרה מקבצן שהכין אותה על המקום מפחית קולה.

אבנר משער 2 18 באפריל 2015

סביליה רוצה להגן על תוארה האירופי.
יש לי כרטיס מיותר לגמר בוורשה.

ספיר 19 באפריל 2015

יפה כתבת עופר. סביליה עיר באמת מהממת :)

ארז (דא יונג) 19 באפריל 2015

אחלה פוסט. רק לגבי סעיף 3: רואיס דה לופרה היה נשיא בטיס מתחילת-אמצע שנות התשעים ועד לפני כמה שנים (אם כי עדיין הוא מחזיק בחלק מהבעלות על המועדון). הוא זה שהביא את דנילסון ושאר השמות והיה בין האחראים לעלייה ולנפילה של בטיס. כחלק משגעון הגדלות שלו הוא גם שינה את שם האצטדיון מבניטו וייאמרין (נשיא הקבוצה בשנות החמישים -שישים) לשמו שלו, אבל האצטדיון הוחזר לשמו המקורי לפני מספר שנים.

אריאל גרייזס 19 באפריל 2015

דנילסון זה בדיוק סיבה למה שקרה לבטיס – שם גדול, הוציאו עליו הכי הרבה בעולם באותה תקופה בשביל שחקן שמכדרר הרבה ולא עושה כלום חוץ מזה.
כמו תמיד, עשית לי חשק

7even 19 באפריל 2015

אחלה פוסט…אחלה אוהדים יש לקבוצה הזו.
איצטדיון ביתי ומרגש.

ארז 19 באפריל 2015

תודה עופר, ממש דיבר אליי (חוץ מהבלבול שלך בנושא הצבעים).
זכינו להיות בשנה שעברה בדרבי של סביליה (סביליה אירחה), בליגה האירופית.
יש להם את אחד הקהלים המדהימים שראיתי, לצד החבר'ה של אתלטיקו (הקאמפ נואו והברנבאו, גם במשחקים גדולים, מרגישים ליד הקלדרון והפיחואן כמו חדר המתנה של רופא). זה בלט כי באותה נסיעה ראינו את כל הארבע הללו במשחקים חשובים.
והאצטדיון אכן מדהים, כולל הפסיפסים וההוקרה המאוירת והמצולמת לאגדות עבר.
ארבע שעות לפני המשחק האוהדים באו ללוות את השחקנים מהמלון לאצטדיון, ולקח לקבוצה קרוב לשעה לעשות פחות מקילומטר, עם פירוטכניקה מטורפת, מטורפת! ושירה אדירה (וזה ב"יום עבודה"…כן, ספרד וכל זה). גם במשחק – צמרמורת של 90 דקות + לפני ואחרי.
אתה מסיים יום כזה ומודה לאלוהים על האהבה שלך למשחק ועל שזכית להיות שם עם אנשים שאתה אוהב.

בלאנקו 19 באפריל 2015

משובח.
למרות שאני מקפיד שלא להתלהב מחוויות של אנשים שהיו בקאמפ נואו או ראו את הדרבי של מנצ'סטר, התיאור הזה ממש עושה חשק

אלעדוס 19 באפריל 2015

כתוב יפה, מעלה זכרונות מהעיר, אחת היפות והסימפטיות שראיתי. הקהל של סביליה זה באמת משהו מיוחד, 'אולטראס ביריס' הם ללא ספק אחד מארגוני האוהדים הדומיננטיים בספרד, ממליץ לכולם לחפש קליפים שלהם ביוטיוב, עדיף עם המילים של השירים כתובות, המנון ה100 של סביליה הוא אחד היפים שאני מכיר.
בקשר לקבוצה- אמרי (מאמן ענק, הצליח אפילו באלמריה) עושה עבודה מצוינת ובנה קבוצה חזקה מאד, גם באופי וגם בסגנון המשחק הפיזי. וכל זה עם ספסול מתמשך של דלפאו שהיה אמור לפרוץ השנה אחרי עונה מרשימה באברטון, אבל לפי מה שמפרסמים בספרד אמרי לא מרוצה ממוסר העבודה שלו, ואפילו עקץ אותו בטוויטר לא מזמן…
ממש כיף לראות שקבוצות הדרג השני של ספרד, כמו סיביליה וגם ולנסיה חוזרות להראות נוכחות משמעותית בליגה וגם באירופה, מקווה שעם חיזוקים במקומות הנכונים ועונה רעה של בארסה וריאל מדריד אחת מהן תוכל לעשות מעשה אתלטיקו מדריד בקרוב ולגנוב אליפות. עושה רושם שולנסיה בדרך הנכונה להתאוששות מהקטסטרופה שעברה עליהם לפני כמה שנים, ומי יודע, אולי גם המסטאייה החדש סוף סוף ייבנה עד הסוף?
ודרך אגב עופר, גם לספרדים ממדריד יש לעיתים בעיות להבין את הספרדית של האנדלוסים, ככה שאתה בחברה טובה..
שנה הבאה דרבי!

צור שפי 19 באפריל 2015

סבייה באמת עיר נהדרת, בדגש, כמו שכתבת, על החלק העתיק (את איזור האקספו אני לא אוהב), אבל אסור להגיע לשם בין החצי השני של יוני ועד לסוף החצי הראשון של ספטמבר. השילוב של חום ולחות, בלי מפלט לחוף ים, יוצר מחנק ברמות בלתי נסבלות.

דורפן 19 באפריל 2015

העיר הנפלאה ביותר בה הייתי בספרד. נסעתי לדרבי שהייתה בו אווירה מדהימה אבל על הדרך היה המרתון של סביליה והפינל-8 של גביע המלך בכדורסל – אמנם לא הלכתי למשחקים אבל היו אוהדים משמונה ערים בעיר!

דודיק 20 באפריל 2015

ראוי לציין כי האצטדיון האולימפי של סבייה אירח את אליפות העולם באתלטיקה ב-1999, אירוע שנחרט באותיות של זהב בתולדות האתלטיקה הישראלית, הודות למדליה העולמית הראשונה אי-פעם באתלטיקה – ארד של אלכס אוורבוך – וכן הודות לשיא הפנומנלי של רפי יער, גדעון יבלונקה, טומי כפרי ואלכס פרחומובסקי ב-100X4 מ'. עוד זכור לי מהעיר היפה כי מדי לילה לאחר התחרויות היו רבבות אנשים מסתובבים במשך שעות ברחובות ונהנים מהקרירות היחסית(…)

אלכס דוקורסקי 21 באפריל 2015

נכון, וגם השיא של ג'ונסון ב-400, שעדיין מחזיק…

אלכס דוקורסקי 20 באפריל 2015

עופר, נהניתי מאוד לקרוא ואשמח לבקר בעתיד בעיר.
אצטדיונה של סווייה ייזכר לטובה בידי שחקני סטיאווה בוקרשט של 1986, והרבה פחות לטובה על ידי פטריק באטיסטון, שלא היה רחוק מלגמור שם את חייו בעקבות ההתנקשות של הראלד שומכר בו.

Comments closed