כואב לי. זה לא אמור כבר לכאוב לי אבל זה כואב לי. זה כואב לי פיזית. כשהמשחק נגמר, הרגשתי את הכאב במאחורה של הצוואר, ולמטה בבטן. סגרתי את האורות בבית ונכנסתי למיטה והתכסיתי בשמיכה דקה (וירוקה) וחיכיתי שמשהו יקרה, בזמן שאני משחק קנדי קראש, עד שנגמרו כל החיים שלי. אחר כך יצאתי לתפוס פוקימון, ובשלזישס טור קניתי בקבוק של שימאי 9%, שעשה קצת את העבודה, אבל כל פעם אחרי שתפסתי פוקימון שאלתי את עצמי, אם הבן זונה הקטן הזה היה מסוגל לנצח את נומה קאליו בפנדלים.

 

נומה קאליו, קבוצה שאפילו אני שמסתובב באירופה בליגות נמוכות לא היה לי מושג שהיא קיימת בכלל, ועכשיו היא תהיה חלק מרשימה של קבוצות שאני זוכר ולא מצליח לשכוח: קלאקסוויקר. דינמו מינסק. קזינו זלצבורג. נומה. וכואב לי. ונמאס לי וכואב לי. ואני מתעצבן על כדורגל.

 

עם הזמן שלי בגרמניה, למדתי להשיל מעצמי את המוני הדברים שגרמו לי להתעצבן כשהייתי בארץ: אנשים טפשים, גזענות מטומטמת, הומופוביה עלובה, דת שנכנסת אל תוך המרחב הציבורי, פוליטיקאים עלובים, יוקר המחיה המשתולל, המקצוע שלי שחוטף מכה אחרי מכה. אני נמצא בארץ זרה שהימים החמים שלה הם בדיחה והבירה עולה גרושים ואני נמצא כאן עם האישה שאני אוהב והיא לידי המון, יותר ממה שהיה לי אי פעם, ואנחנו חגגנו שנתיים כאן ושנתיים של נישואין ולא נמאס לנו אחד מהשנייה, וזה אמור לעבור, אני חושב. אני לא אמור לקחת את זה כל כך קשה. ומצד שני, אני גם לא אמור לשמוח כל כך כמו אחרי שלקחנו גביע ובכיתי כמו ילדה קטנה. אבל זה היה אז ועכשיו זה עכשיו, ובום, הפסדנו בפנדלים לקבוצה מאסטוניה.

 

ואני כועס, אבל אני לא יודע על מי אני כועס כבר, כי מה זה יעזור. זה עוד משהו שקרה לי בגרמניה, הפסקתי לכעוס כל כך הרבה. בהתחלה, בביקורים הראשונים שלי בארץ, הייתי קולט שאני כועס על המון דברים. ובהדרגה הפסקתי לכעוס. אולי זה הגיל ואולי המרחק, אבל הכעס שאני חש כלפי המקום שגדלתי בו, כעס שאפשר להרגיש רק כלפי מקום שאתה מאוהב בו עד כדי כך שאתה מתחרפן כשאתה נמצא בו, הולך ומתעמעם. היו היום 25 אלף איש במצעד בירושלים, שהניפו אצבע משולשת מול אנשים חשוכים שלא מצליחים להבין את הקשר הישיר בין לקרוא למשהו תועבה ולראות מישהו מנסה ומצליח להרוג אותו. 25 אלף, פלוס מינוס, זה המספר שהגיע כל שבוע לראות את הקבוצה העלובה בירוק מנסה לשחק כדורגל באיצטדיון היפה שבנו לה, ולא ממש מצליחה. ואת המאמן גונב הדעת שלה, הבונקריסט הפחדן, שלא ראוי שאקרא לו בשמו. והבעלים שנראה ולא נראה וכן נראה וכועס אבל על מי הוא כועס בכלל כי הוא צריך לכעוס רק על עצמו כי הוא הביא את הקבוצה למצב הזה עם זה שהוא נתן למאמן להישאר כאן עוד שנה במקום לתת למנהל המקצועי שהוא הביא לנהל לו את כל העניינים ולהפסיק לחשוב שהוא מבין בכדורגל כי הוא, כמו שמוכח כבר חמש שנים, כבר לא. והשחקנים? מה נגיד על השחקנים? מה יש לי להאשים את השחקנים? ככלל – אני לא מאשים שחקני כדורגל כבר. אם הם גרועים, שלא יהיו שם. ואם הם טובים, והם שיחקו חרא, אז המאמן אשם שהרכיב אותם או הביא אותם או לא יודע מה. מה אשם זנטי שבמשחק הראשון שלו בבוגרים בועט בפנדלים? מה הוא אשם?

 

יש לי עור עבה ולב גמיש, שרה סיה, ולי יש עור וואחד עבה, אשתי תגיד לכם, ולב אחושרמוטה גמיש, אבל מכבי חיפה מצליחה להיכנס פנימה כאילו היא סכין רותחת ואני עשוי מחמאה, ואין לי פאקינג צ'אנס, והכאב הזה, החתך העמוק כל פעם מחדש, כל פעם מחדש, כל פעם מחדש, וכמו רוג'ר מרטו בנשק קטלני, אני נעשה זקן מדי בשביל החרא הזה, ולמה אתם צריכים לעשות לי את זה כל פעם, למה ולמה ולמה ולמה ואף פעם אין שום תשובה חוץ מזה שתבוא במשחק הבא ויהיה יותר טוב ותמיד יש משחק הבא וזה המזל הגדול או הקללה הגדולה כי אי אפשר להפסיק לקוות, כי אם אני אפסיק לקוות אני אפסיק לאהוד ואם אפסיק לאהוד יהיה לי חור עצום בלב ובחיים ואני אהיה פחות. ואני לא רוצה להיות פחות. אני רק רוצה שמכבי חיפה לא תגרום לי לכאבים האלה יותר.

 

אחרי העונה, לפני הגמר: סיכום
תיאום ציפיות מול עמידה בציפיות/עידו גבעון