הפלייאוף בבייסבול התחיל, אבל היום יהיה המשחק הראשון של הקאבס, ולכן זה הזמן מבחינתי להעלות אל הבלוג את החוויה של המשחק שלהם. אבל העניין הוא לא הקאבס, בעיני, אלא האיצטדיון שלהם, ריגלי פילד, שלהגיע אליו היה ברשימה שלי במשך שנים, ואין מה להגיד, הוא סיפק את הסחורה.
***

עוד לפני שמגיעים לריגלי פילד, יש את הציפיות. ככה זה, כשמדובר באחד מהאיצטדיונים הכי מפורסמים בעולם, שבו משחקים בייסבול כבר 102 שנים (עוד לפני שהקאבס עברו לשם, ב-1916, שיחקה שם קבוצת בייסבול משיקגו מהליגה הפדרלית, שהתקיימה במשך שתי עונות). הציפיות האלה, אדם אומר לעצמו, הן לא ריאליות: אתה מצפה למשהו שהוא יותר ממה שאתה מסוגל לצפות לו

כשאתה יורד מהרכבת והולך אל המגרש, יש תחושה של משהו גדול: אולי זה כי הקאבס מקום ראשון, והם משחקים נגד קבוצה שנמצאת במקום הראשון בוויילד קארד (ג'יינטס), ואולי כי ככה זה תמיד (כנראה שלא, לפי מה שביררתי). בכל מקרה, הפאבים מלאים לפני המשחק, ואני מחכה לקנות כרטיס – כמובן שלא בקופות. אני מסתובב ליד האיצטדיון, ועובר ליד הכניסות ליציעים החיצוניים – בניינים שמשקיפים על האיצטדיון, ולכן הגגות שלהם הפכו למקומות צפייה מבוקשים במשחקים, ואנשים יושבים על יציעים מאולתרים, מעין גרסא משופרת למרפסות בשכונת התקוה.

ריגלי מלמעלה. כמה יופי

ריגלי מלמעלה. כמה יופי

האיצטדיון נראה כמו שהוא, ישן. בתחילת העונה ביקרתי באיצטדיון של סן פרנסיסקו, האורחת בערב, ואין מה להשוות בכלל. ה-AT&T פארק ליד המפרץ, הוא מתקן חדש וחדיש, מעוצב למשעי, ואין מקום שבו לא רואים טוב או שיש משהו שמסתיר לך חלק מהאקשן. חנויות האוכל מציגות מגוון רחב של מוצרים, יש גן משחקים לילדים אפילו, והמון המון מקום. ריגלי נראה הרבה יותר קטן מבחוץ.

כמה דקות לפני המשחק, אני מחליט שהגיע הזמן לקנות כרטיס. אני חוזר לבאר בפינת הרחוב ושואל את השומר, שנראה כמו מישהו שיודע מה קורה, ואני שואל אותו אם אני יכול לסמוך על הספסרים שמסתובבים. הוא מפנה אותי לספסר שעומד מחוץ למקום, ששואל אותי איפה אני רוצה לשבת. אני אומר לו שאני רוצה כרטיס ב-20 דולר, הוא נותן לי הדפסה, ואני נעמד בתור למגרש.

השלט, the friendly confines, ניצב מעלי, ואני ממש מקווה שלא עשו עלי תרגיל ושהכרטיס יעבוד כמו שצריך. וכשאני בפנים, אני מרגיש הרבה יותר טוב. וכשאני מוצא את המקום שלי, אני נרגע ומתיישב לראות קצת בייסבול. אני לא אדבר יותר מדי על המשחק, כי דורפן וגרייזס ושלי ובן יהודה יכולים לכתוב על זה טוב יותר ממני, אבל בכללי – אני אוהב בייסבול וחושב שזה אחד המשחקים שהכי כיף לראות באיצטדיון.

ריגלי לעומת זאת, הרגיש לי קצת פחות ממה שחשבתי שיהיה: הכסאות שלו מסודרים קצת מוזר, בגלל העתיקות שלו, ובהרבה מקומות יש עמודים שמפריעים לראות. אבל יש בו קסם כזה, ואווירה כזו: כן, אנשים מסתובבים כי זה בכל זאת בייסבול, אבל זה ללא ספק היה הקהל הכי מעורב במשחק שראיתי, ואפשר היה להרגיש שמדובר במשהו לא רגיל.

בערך באינינג החמישי, עליתי לקומה העליונה, כדי לנסות לתפוס עוד קצת מהמגרש. ורק אז, בניגוד גמור לבדרך כלל באיצטדיונים, אני מתחיל להבין את היופי של ריגלי: קודם כל, הגג למטה גורם לך להרגיש קצת מבודד, מבלי יכולת להרגיש את המגרש. למעלה המרחבים נפרסים לפניך, ואין יופי של איצטדיון כמו היופי של איצטדיון בייסבול: היהלום הוא המגרש הכי מיוחד, והצורה שלו לא מזכירה שום מגרש ספורטיבי אחר. והאוהדים: הם כל כך בתוך העניין. וזה לא שלא היו תיירים במשחק (וביניהם הרבה אוהדים של לואיזיאנה סטייט בפוטבול, שלמחרת הפסידו לוויסקונסין, במשחק הקולג'ים הראשון אי פעם בלמבו), אבל אתה מרגיש איך כולם בתוך זה. זה קהל קנאי, קהל שממש ממש רוצה את הדבר הזה שאסור להזכיר בשם, מרגיש שזה קרוב, שהקבוצה משחקת טוב.

אני לא חושב שזו חוויה שאוכל להעביר במילים, אבל לראות משחק בריגלי זה אולי כל מה שקלישאתי בבייסבול, במובן הטוב. זה כמו שדמיינתי שראו פעם בייסבול, לפני שנים, במגרשים הישנים, כל הסיפורים. אני לא יודע אם זה נכון, כן, אבל זה בייסבול כמו שבייסבול אמור להיות. עם הסבנת' אינינג סטרץ' והווידאו של הארי קאראי, והדגל של ה-W בסיום המשחק, והפאב המפוצץ בסיום והרכבת הביתה ולדעת שהכל קורה גם מחר בצהריים מחדש…

אני מקווה שיצא לי לראות עוד משחק באיצטדיון המדהים הזה, שנמצא בעיר המדהימה הזו, וגם לאכול דיפ דיש פיצה. בכל זאת, זה משהו מיוחד. ועד אז, גו קאבס.

סיכום מחזור 5. התיקו מול מכבי פ"ת
סיכום מחזור 6: מי זוכר מה היה שם