ביקור בריגלי פילד

הפלייאוף בבייסבול התחיל, אבל היום יהיה המשחק הראשון של הקאבס, ולכן זה הזמן מבחינתי להעלות אל הבלוג את החוויה של המשחק שלהם. אבל העניין הוא לא הקאבס, בעיני, אלא האיצטדיון שלהם, ריגלי פילד, שלהגיע אליו היה ברשימה שלי במשך שנים, ואין מה להגיד, הוא סיפק את הסחורה.
***

עוד לפני שמגיעים לריגלי פילד, יש את הציפיות. ככה זה, כשמדובר באחד מהאיצטדיונים הכי מפורסמים בעולם, שבו משחקים בייסבול כבר 102 שנים (עוד לפני שהקאבס עברו לשם, ב-1916, שיחקה שם קבוצת בייסבול משיקגו מהליגה הפדרלית, שהתקיימה במשך שתי עונות). הציפיות האלה, אדם אומר לעצמו, הן לא ריאליות: אתה מצפה למשהו שהוא יותר ממה שאתה מסוגל לצפות לו

כשאתה יורד מהרכבת והולך אל המגרש, יש תחושה של משהו גדול: אולי זה כי הקאבס מקום ראשון, והם משחקים נגד קבוצה שנמצאת במקום הראשון בוויילד קארד (ג'יינטס), ואולי כי ככה זה תמיד (כנראה שלא, לפי מה שביררתי). בכל מקרה, הפאבים מלאים לפני המשחק, ואני מחכה לקנות כרטיס – כמובן שלא בקופות. אני מסתובב ליד האיצטדיון, ועובר ליד הכניסות ליציעים החיצוניים – בניינים שמשקיפים על האיצטדיון, ולכן הגגות שלהם הפכו למקומות צפייה מבוקשים במשחקים, ואנשים יושבים על יציעים מאולתרים, מעין גרסא משופרת למרפסות בשכונת התקוה.

ריגלי מלמעלה. כמה יופי
ריגלי מלמעלה. כמה יופי

האיצטדיון נראה כמו שהוא, ישן. בתחילת העונה ביקרתי באיצטדיון של סן פרנסיסקו, האורחת בערב, ואין מה להשוות בכלל. ה-AT&T פארק ליד המפרץ, הוא מתקן חדש וחדיש, מעוצב למשעי, ואין מקום שבו לא רואים טוב או שיש משהו שמסתיר לך חלק מהאקשן. חנויות האוכל מציגות מגוון רחב של מוצרים, יש גן משחקים לילדים אפילו, והמון המון מקום. ריגלי נראה הרבה יותר קטן מבחוץ.

כמה דקות לפני המשחק, אני מחליט שהגיע הזמן לקנות כרטיס. אני חוזר לבאר בפינת הרחוב ושואל את השומר, שנראה כמו מישהו שיודע מה קורה, ואני שואל אותו אם אני יכול לסמוך על הספסרים שמסתובבים. הוא מפנה אותי לספסר שעומד מחוץ למקום, ששואל אותי איפה אני רוצה לשבת. אני אומר לו שאני רוצה כרטיס ב-20 דולר, הוא נותן לי הדפסה, ואני נעמד בתור למגרש.

השלט, the friendly confines, ניצב מעלי, ואני ממש מקווה שלא עשו עלי תרגיל ושהכרטיס יעבוד כמו שצריך. וכשאני בפנים, אני מרגיש הרבה יותר טוב. וכשאני מוצא את המקום שלי, אני נרגע ומתיישב לראות קצת בייסבול. אני לא אדבר יותר מדי על המשחק, כי דורפן וגרייזס ושלי ובן יהודה יכולים לכתוב על זה טוב יותר ממני, אבל בכללי – אני אוהב בייסבול וחושב שזה אחד המשחקים שהכי כיף לראות באיצטדיון.

ריגלי לעומת זאת, הרגיש לי קצת פחות ממה שחשבתי שיהיה: הכסאות שלו מסודרים קצת מוזר, בגלל העתיקות שלו, ובהרבה מקומות יש עמודים שמפריעים לראות. אבל יש בו קסם כזה, ואווירה כזו: כן, אנשים מסתובבים כי זה בכל זאת בייסבול, אבל זה ללא ספק היה הקהל הכי מעורב במשחק שראיתי, ואפשר היה להרגיש שמדובר במשהו לא רגיל.

בערך באינינג החמישי, עליתי לקומה העליונה, כדי לנסות לתפוס עוד קצת מהמגרש. ורק אז, בניגוד גמור לבדרך כלל באיצטדיונים, אני מתחיל להבין את היופי של ריגלי: קודם כל, הגג למטה גורם לך להרגיש קצת מבודד, מבלי יכולת להרגיש את המגרש. למעלה המרחבים נפרסים לפניך, ואין יופי של איצטדיון כמו היופי של איצטדיון בייסבול: היהלום הוא המגרש הכי מיוחד, והצורה שלו לא מזכירה שום מגרש ספורטיבי אחר. והאוהדים: הם כל כך בתוך העניין. וזה לא שלא היו תיירים במשחק (וביניהם הרבה אוהדים של לואיזיאנה סטייט בפוטבול, שלמחרת הפסידו לוויסקונסין, במשחק הקולג'ים הראשון אי פעם בלמבו), אבל אתה מרגיש איך כולם בתוך זה. זה קהל קנאי, קהל שממש ממש רוצה את הדבר הזה שאסור להזכיר בשם, מרגיש שזה קרוב, שהקבוצה משחקת טוב.

אני לא חושב שזו חוויה שאוכל להעביר במילים, אבל לראות משחק בריגלי זה אולי כל מה שקלישאתי בבייסבול, במובן הטוב. זה כמו שדמיינתי שראו פעם בייסבול, לפני שנים, במגרשים הישנים, כל הסיפורים. אני לא יודע אם זה נכון, כן, אבל זה בייסבול כמו שבייסבול אמור להיות. עם הסבנת' אינינג סטרץ' והווידאו של הארי קאראי, והדגל של ה-W בסיום המשחק, והפאב המפוצץ בסיום והרכבת הביתה ולדעת שהכל קורה גם מחר בצהריים מחדש…

אני מקווה שיצא לי לראות עוד משחק באיצטדיון המדהים הזה, שנמצא בעיר המדהימה הזו, וגם לאכול דיפ דיש פיצה. בכל זאת, זה משהו מיוחד. ועד אז, גו קאבס.

Share on FacebookTweet about this on Twitter

13 תגובות ל “ביקור בריגלי פילד”

  1. Amir A (פורסם: 8-10-2016 בשעה 05:30)

    כבר חששתי שתביא להם את הנאחס, אבל הנה קואטו מפשל באינינג השמיני.

  2. yair (פורסם: 8-10-2016 בשעה 07:12)

    שמע, אם אתה מגדיר 8 אינניגס עם 3 היטס ובלי הליכות מול ליינאפ ששם יותר מ800 ראנס בעונה הרגילה כפישול אז לא הייתי רוצה להיות עובד שלך או ילד שלך…

    1 עברנו עוד 10 נשארו

    • Amir A (פורסם: 8-10-2016 בשעה 11:52)

      זה בסדר. גם אני לא הייתי רוצה להיות עובד שלי או ילד שלי.

    • עידן. (פורסם: 8-10-2016 בשעה 16:45)

      שמע, זה הבאסה שהיא תפקיד הפיצ'ר בבייסבול. קואטו נתן משחק אדיר, אבל זריקה אחת רעה וכדור שנשאר במרכז הסטריק זון ואתה מפסיד את המשחק. ברור שהשחקנים של סן פרנסיסקו שחבטו בזבובים ל הלילה פישלו יותר ועדיין, אני בטוח שקואטו עצמו מרגיש שההפסד הזה עליו.

  3. shohat (פורסם: 8-10-2016 בשעה 08:39)

    נהדר.
    ג'ינוז איסט או ג'יורדאנוז?

    • מקנאב (פורסם: 8-10-2016 בשעה 10:20)

      Bartolis נמש לא רחוק.

      • עופר פרוסנר (פורסם: 8-10-2016 בשעה 10:51)

        מלאנטיז, היה אדיר. אבל מתוודה שאכלתי גם בג'יורדאנוז והיה לא פחות טעים

        • מקנאב (פורסם: 8-10-2016 בשעה 11:06)

          מלאנטיז חוויה. אתה מאמין בתחיית וולתר פייטון אבל בשבילי ברטולי יותר טעים אם אתה בעניין של dish עבה

  4. ארז (דא יונג) (פורסם: 8-10-2016 בשעה 08:42)

    הדלקתי טלוויזיה היום בתחתית (ככה אומרים את זה?) האינינג השמיני ודקה אחרי באאז חבט את ההומר. בהתחשב בעובדה שזה המשחק הראשון של הקאבס שאני רואה בחיי אין מנוס מלהגיע למסקנה שצפייה שלי במשחק זה מה שהיא חסר להם במשך 108 השנים האחרונות.

    ד"א – מהטקסט משתמע כאילו לא אכלת דיפ דיש כשהיית בשיקגו?! מתקשה להאמין..

    • ארז (דא יונג) (פורסם: 8-10-2016 בשעה 08:42)

      *היה

      • עופר פרוסנר (פורסם: 8-10-2016 בשעה 10:51)

        אכלתי פעמיים :)

  5. ניינר / ווריור (פורסם: 8-10-2016 בשעה 19:23)

    איך הנקניקיות בריגלי?

    • עופר פרוסנר (פורסם: 8-10-2016 בשעה 21:43)

      באתי מפוצץ מהפיצה ולא הצלחתי לאכול כלום

לא ניתן להגיב.