לוקח לבן אדם כמה ימים לרדת מהענן שהוא הולך עליו אחרי ניצחון כזה. זה לא ענן של "אנחנו הכי טובים" (כי אנחנו לא), זה בטח לא ענן של "אנחנו ניקח אליפות" (כי אנחנו ממש ממש לא), וגם לא של "אנחנו יותר טובים ממכבי תל אביב" (כי הם יותר טובים, עדיין. ואנחנו נעסוק בזה בהמשך).

 

אבל יש לו, לענן הסמיך והמתוק הזה, שני מרכיבים: הראשון, העייפות המצטברת שנגרמת על ידי חוסר השינה שנגרם על ידי רמת האדרנלין הגבוהה שעוטפת ואופפת וחודרת פנימה, ולא עוזבת גם לא בשלוש בלילה בזמן שאתה מנסה לקרוא עוד קצת על המשחק, להסתכל בעוד תמונה, להשתתף בעוד דיון בטוויטר, עד שלבסוף אתה קם שעתיים אחר כך בבוקר עם סימן של פלאפון בלחי הימנית, וחיוך ענק שאי אפשר להוריד.

 

המרכיב השני, שהרבה יותר קל להסביר אותו, נמצא במילים האלמותיות של רדיוהד: Everything in its right place. זו הידיעה שאחרי שנים ארוכות, אנחנו משהו. ושוב, זה לא אומר שום דבר על תארים או מיקום טבלאי. לא לא, ממש לא. אני שייך לאלה שמאמינים שתואר האליפות ילך או להפועל באר שבע או למכבי תל אביב. אבל אנחנו כבר לא האסקופה הנדרסת, הקבוצה העלובה שעלתה מול הצהובים בשנים האחרונות בליגה. Yesterday we sucked a lemon, אומר השיר, אבל הכל נכון עכשיו. כל רעש הרקע וההפרעות והבלגאנים, כל כאבי הלב שספגנו, כל החרא שאכלנו וכל לעג שספגנו. והמשכנו ללכת והמשכנו ללכת והמשכנו לנסוע למשחק החוץ והמשכנו לעודד והמשכנו ולא הסתכלנו שמאלה ולא הסתכלנו ימינה וידענו תמיד תמיד תמיד שיש דרך אחת, נכונה קדימה, וידענו שנצטרך להיות חזקים ולשכנע את מי שמחזיק במושכות שצריך לשנות, והצלחנו לשכנע והצלחנו להראות שאפשר ביחד.

 

והדרך עוד ארוכה, מאוד ארוכה, אבל כשהיא ארוכה לומדים להעריך את המכות שחוטפים בדרך, את הרגעים הקשים והמחורבנים, ואז, כשמנצחים את מכבי תל אביב, אחרי שהם לא הפסידו 27 משחקים רצופים בליגה, ויוצאים החוצה ויודעים בלב שזה זה, ושומעים את העצבניים האלה בסוף המשחק בדרך לאוטו, כשמנעד התגובות שלהם נעות בין "סעמק, לא שוב" ל-"הייתי בטוח שסיימנו איתם", החששות שמקננים גם כשהם בטוחים בניצחון, הפחד שחוזר אליהם, הלחץ הזה מהנסיעה לחיפה ומהביקור שלנו אצלהם בבית. אין מה להגיד, Everything is in its right place.

___

ופה אם בא לכם אתם יכולים גם לקרוא ניתוח שלי על המשחק.

 

אבל מה בדיוק היה שם. אני בטוח שעד עכשיו הספיק מי שרצה לקרוא הכל על המשחק, לראות שידור חוזר, ולעשות את כל זה מחדש. אבל בכל זאת, כמה נקודות על מכבי (וגם על מכבי תל אביב, כי הם בכל זאת היו היריבים שלנו ביום שני).

 

*פיזיות: במשך די הרבה זמן אני כותב כאן ובבלוג הירוק ז"ל בהארץ, שהסיבה שמכבי תל אביב לקחה את האליפויות שלה הייתה החוזק שלה במרכז המגרש. ובמשחק הזה מכבי הייתה פיזית לאללה. קחו למשל את הסגירה של טב"ח2 על ידי קגלמאכר – היא הייתה מצוינת, אבל צריך לציין את העזרה שרועי קהת נתן לו פעם אחר פעם, שמנעה מהחלוץ לברוח למקומות אחרים. בכלל, כל השחקנים ללא יוצא מן הכלל (אפילו אלירן עטר, שההגנה שלו והיציאה ממנה להתקפות ריגשה אותי הרבה יותר מהגול) ירדו אחורה ועלו קדימה ולא הפסיקו לרוץ, אם זה ואצק ונטע וקהת ואפילו ורמוט בדרכו שלו. והשחקנים של מכבי תל אביב נראו נחותים פיזית, הרבה פחות אגרסיביים והרבה פחות שם.

 

*טעויות: השער השני, עם הקרן המדומה של בניון ושלל הטעויות של מכבי תל אביב בהגנה, הייתה אקסמפלר מושלם לדבר הזה – לא ראיתי את הקבוצה של ג'ורדי עושה כל כך הרבה מהלכים שגויים במשחק אחד נגדנו. אני מודה, אני לא רואה אותם כל כך הרבה, אבל המון מסירות שלא הגיעו ליעד, המון השתהויות שהסתיימו בחטיפות כדור, ויותר מכל – רוב מחצית השעה האחרונה נראתה כמו משחק שלנו מלפני כמה שנים, במושבה, אם אני לא טועה בעונה האחרונה של אלישע: עלי עותמן קיבל כדורים מצד ימין והגביה במשחק הזה מה שנראה כמו 30 פעמים, תמיד לידיים של השוער או לראש של בלם או לחוץ. וגם כאן, השחקנים של מכבי תל אביב ניסו ללכת בכח לתוך הרחבה בהגבהות מוזרות והכנסות כדור תמוהות, מה שדי הקל על ההגנה הירוקה. מהצד השני אגב, היה ביצוע כמעט נטול טעויות של השחקנים שלנו.

 

*מזל: גם כזה צריך – הפציעה של גולסה, ההחמצות, 100% ניצול מצבים. גם מזל צריך שיהיה.

 

___

 

מפתה לכתוב גם לגבי שני האקסים שלנו, גולסה ובניון, שאני ממשיך להיות מרוצה לגבי העובדה שהם לא משחקים אצלי בקבוצה. לא ראיתי סיבה שבגללה יוסי בניון צריך לשחק 90 דקות במקום דור מיכה למשל, אבל זו החלטת מאמן. אני לא חושב שהוא היה טוב כל כך, והוא פשוט עוד שחקן קישור, שמתאים לקבוצה כמו מכבי פתח תקוה או בני יהודה – מקום שבו היכולות שלו ייחשבו מיוחדות. לגבי גולסה, אגיד רק שהוא נוטה להיפצע הרבה יותר מכדי שחקן שניתן לבנות עליו למשהו, ואם אתם רוצים קצת יותר מידע, פשוט תכתבו הפציעות של גולסה בגוגל, ותסתכלו כמה רחוק זה הולך.

 

לגבי השירים והקללות? אין לי מה להגיד על זה. אני לא הייתי שר ומקלל, אבל אני לא הייתי עושה הרבה דברים. אבל הקהל הירוק גם עודד 90 דקות נון סטופ, בזמן שהאוהדים הצהובים היו ממש לא משהו, בלשון המעטה, ואני תוהה מה האפקט של החוסר בביתיות בהקשר לעניין הזה.

__

 

כל זה מביא אותי לכתוב על המשחק הבא – כי מכבי תל אביב חלף ועבר, ועכשיו נותר לנו להסתל קדימה אל שני משחקים סופר חשובים – הראשון מול אשקלון, שהיא אולי הקבוצה החלשה בליגה על הנייר, והפועל חיפה, שהיא הקבוצה השנואה עלי וחייבים לנצח אותה כי דרבי ודיר בלאק רנה ותור וכולכם.

 

אחרי המחזור הראשון (וגם במיליון פעמים אחרות) כתבתי שמכבי לא יודעת לפצח בונקר. העונה היא לא הוכיחה עדיין שהיא יודעת. למעשה, היא לא הראתה שיש לה קצה קצהו של כיוון או רעיון לגבי איך לעשות את זה. וכאן נכנסת עבודת האימון: ראינו ביום שני איך המגנים נכנסו למשחק, איך משתמשים באגפים כדי לפתוח אמצע, איך אפשר לשחק עם חלוץ אחד ועדיין לנצח משחק. שנייה אחרי המשחק כבר התחלנו אני ומיכאל זיידה, איש נהדר שלקח אותי טרמפ למשחק, לחשוב האם כדאי שפלט יעלה בשבת או לא, ושנינו סיכמנו שטוב שיש מישהו שמבין בכדורגל שהולך לקחת את ההחלטה הזו, ולא אנחנו.

סיכום מחזור 6: מי זוכר מה היה שם
אחרי אשקלון ולפני הדרבי. המשחק הכי חשוב של העונה