מאז שהפסקתי לקרוא כמעט את כל החדשות על מכבי, אני קולט שהפער, שקודם היה בין מה שהיה כתוב שם לבין מה שאני הרגשתי וחשבתי השתנה. מצד אחד הוא נעלם: קנה המידה, שהוא הקובע העיקרי של אותו פער, חדל מלהתקיים ולכן הפער נעלם. אבל הפער נפתח מחדש, כי אני בכל זאת לא לבד בעולם ואת הישיבה במגרש החליפו הטוויטר והווטסאפ והבלוגים השונים.

 

וכך אני מוצא את עצמי רגוע יחסית, לא עצבני כל כך, מסוגל לצאת מיד אחרי שהמשחק של מכבי נגמר כדי לחגוג את הסילבסטר, ולא לקחת יותר מדי ללב. ואת השחרור ההמוני של שחקנים בינואר, ואת הטעויות של המאמן, ואת השטויות שהם עושים על המגרש ואת הגולים המעצבנים, כולם עוברים חולפים, נוגעים אבל לא נשארים, ואני מנסה להבין מה אני רואה על המגרש ואיך זה, אם בכלל, קשור לאיך תיראה הקבוצה בשבוע הבא או בעוד חודש או במשחק האחרון של העונה.

 

ויתכן שזו הטעות, החיפוש המתמיד אחרי משמעות חבויה שנמצאת בהכל. משיטוטיי ברשתות החברתיות אני מוצא שהסיבה העיקרית שבגללה צוחקים על מכבי, מתומצתת למילה אחת: תהליך. בעצם, אם אני מבין נכון, כל דבר שלא מסתיים בניצחון כל משחק או לפחות במקום הראשון, הוא ההוכחה שהתהליך הזה הוא בכלל שקר, או גניבת דעת או סתם כישלון קולוסאלי.

 

אז עם פרוס השנה החדשה, זה זמן טוב לדבר על תהליך. איזה תהליכים בעצם אנחנו מכירים, ולמה הגיחוך על המילה? זו שאלה אמיתית, שישבתי וחשבתי עליה. אני חושב שעבור רוב הישראלים, הקונוטציה העיקרית שעולה מהמילה תהליך, היא "תהליך השלום". ותהליך השלום, כידוע לכולנו, הוא באמת סוג של בדיחה או דבר מה נלעג אחר. לא ברור היכן הוא מתחיל, לא ברור היכן הוא נגמר, לא ברור מי רוצה בו בכלל ולא ברור אם הוא ישים. לדעת כותב שורות אלה, למשל, השלום כמוהו כאוגוסט קריר בתל אביב – לא יקרה, אין מה לקוות לו, ובשביל מה בכלל לחשוב עליו, זה סתם לא תורם לכלום.

 

תהליך השלום הוא המיקרו וכל ישראל היא המאקרו, בכל מה שקשור לתהליכים: קחו למשל את ענף הייצוא האזרחי מספר 1 של ישראל, ההיי-טק: הכותרות בעיתון והסיכומים של השנה, דיברו על אקזיטים. ומה זה אקזיט? זה קיצור דרך. הרי המטרה של בניית חברה היא הבנייה שלה. התהליך, היצירה. האקזיט הוא קיצור דרך, הצלחה שאיננה הצלחה אמיתית. תגידו – לעשות כסף זו הצלחה, אומר לכם שאתם צודקים. אבל לא מדובר בתהליך, מדובר בזבנג וגמרנו.

 

זו המנטליות הישראלית. עכשיו או אף פעם. בניגוד למה שאולי מצטייר כאן, אין פה שום שיפוטיות. זה מה שנותן, בין השאר, לישראל את הטוב שבה וגם את הרע. האוכל בברלין למשל, לרוב גרוע. הסיבה לכך היא שלגרמנים יש סבלנות לאוכל גרוע. מסעדה מחורבנת בתל אביב תשרוד חודש וחצי, אפילו אם היא של איזה שפית מהטלוויזיה. לאף אחד אין זמן וסבלנות לחכות, ומצד שני, מותר להיכשל הרבה יותר בקלות, ולהתחיל מחדש. וזה דבר מדהים.

 

נחזור רגע למכבי ולתהליך שהיא עוברת: מה בעצם טיבו של התהליך הזה. והתשובה האמיתית – אף אחד לא יודע. יכול להיות שהתהליך ייכשל. אנחנו לא באמת יודעים. אנחנו לא יודעים איך אמורה להיות הקבוצה הסופית, איזה סגנון היא תשחק, האם כל שנתוני המועדון יעברו לשחק באותה שיטה, האם תוקם קבוצת מילואים סטייל בית"ר תל אביב אצל מכבי תל אביב, האם רנה הוא המאמן המתאים (אני לא יודע, אבל נראה לי שכן דווקא למרות הרבה שטויות שהוא עושה וחוסר תגובה שלו במשחקים) והאם תור הוא המנהל המקצועי המתאים (אני חושב שכן, ומלבד מריו, אני מרוצה מהזרים שהביא).

 

אבל זה גם לא משנה. משני הכיוונים. כי מצד אחד, אף אחד לא שואל את האוהד הממוצע או את האוהד הממוצע של הקבוצה האחרת או את העיתונאים שמדווחים על מה שכן או לא קורה שם. מכבי זזה קדימה בקצב שלה, שעיטה איטית אל עבר העונה הבאה ואל עבר צורה מוגדרת יותר של קבוצה, כשהעונה הזו מתפקדת כעונת מעבר. אל מה? זה לא משנה כרגע, אבל (וכבר קצת נמאס לכתוב את זה, אבל זה לא מפסיק להיות חשוב) מראש לא ציפינו לעונה טובה או לאליפות. אותן הבעיות עדיין קיימות, קצב צבירת הנקודות עדיין נמוך, מול הקבוצות הקטנות אנחנו נראים נורא ולמרות נקודות האור (גלזר, קגלמאכר, נטע), יש גם די הרבה נקודות חושך.

 

אבל חוסר הציפייה מאפשר התנסות. בדיקה. טעויות ותיקונים. הרי באר שבע פתחה פער שככל הנראה לא יימחק, אנחנו לא נרד לפלייאוף התחתון, אירופה נראית כמו אופציה ריאלית לעונה הבאה, ובסך הכל המצב לא כזה גרוע. אני לא מרוצה, כי אני תמיד רוצה שנהיה מקום ראשון, אבל אנחנו לא מספיק טובים עדיין. אני לא מופתע מזה, זה לא גורם לי לעצבים יתר על המידה מעבר למשחקים עצמם, ובסך הכל אני חי עם זה בסדר. יש לי סבלנות לתהליך.

 

ולגבי השחקנים שמועזבים בינואר? כן, צריך לנקות את השורות. בחמש השנים האחרונות, מכבי עמוסה בשחקנים שאינם לרמתה. אבל זה ישתנה, אני מקווה. והשחקנים שיהיו על המגרש יהיו שחקנים טובים יותר, מתאימים יותר, אני מאמין. אין לי יותר מדי שליטה על מה שיקרה, ומה שכן יש לי זה ההחלטה איך אני לוקח את זה, איך אני מקבל את זה, איך אני מתייחס לזה: אני יכול להגיד מראש שזה כישלון. שזה נורא וזה גרוע ואין שום טעם. אבל זה לא כיף לי. אולי אני נאיבי? אולי. אבל מי שכן קורא אותי יודע שכשלא הייתה לי תקוה הבעתי את זה.

 

ולכן, המסקנה הסופית היא שהתהליך הוא הפער: הפער בין מה שאתה לא יודע שקורה למה שנראה לך שקורה. אתה לא יודע איך יהיה גרי קגלמאכר בתחילת העונה. ואתה לא יודע איך קהת ישתלב. ואתה לא יודע שלויטה ייפצע ופתאום גלזר יפתח. ומה שנראה לך לפעמים כמו משהו גרוע, הוא שער למשהו טוב. פתח. הפער הזה הוא מה שהופך אהדה, שהיא בעצמה תהליך לא רציונלי, שבו אתה מפקיד אחת לשבוע או אף יותר מזה, את האושר השברירי כל כך שלך, בידי חבורה של אנשים שמשחקים כדורגל במדי הקבוצה שלך, למשהו נסבל.

 

אפשר לשחרר. אפשר להביט ולהגיד – זה לא נורא. אפשר להיות סבלניים. יש גם טוב בכל הדבר הזה.

 

שנה טובה עם שיר ישן ויפה.

השיטה הגרועה ביותר בספורט?
נובחים בירוק - פודקאסט (וכמה מילים פילוסופיות על אוהדים)