ארבעת החודשים האחרונים הם מהעסוקים שידעתי בשנים האחרונות, ומסיבות מצוינות. אבל הזנחתי, לצערי, את הבלוג הזה, ואחרי שמוקדם יותר החודש דורפן סיפר לי שינקוט על צעדים מנהלתיים קשים נגדי, הבנתי שהגיע הזמן לעשות מעשה.

וברצינות, אני מתגעגע מאוד לבלוג. ואני האשם היחיד שלא מתפרסם בו כלום – ואני נותן לעצמי הנחות.

אבל הפעם – אני רוצה לשתף כאן פודקאסט בהשתתפותי. נובחים בירוק, הפודקאסט של אוהדי מכבי חיפה, עם מתן גילור ועמית פרלה חבריי הטובים, שאירחו אותי הפעם בדיון על מהות האהדה – האם לאוהד יש חובות או רק זכויות ומה בעצם תפקידה של מחאה.

אתם יכולים לשמוע פה למטה (אני מצטער על הגודל של הפלאג-אין/ווידג'ט – לא הצלחתי להקטין אותו)

אני מקווה שתקשיבו, ואתם מוזמנים להשאיר את הערותיכם, אבל אני רוצה לכתוב על הנושא הזה כמה מילים.

 

 

כל הדבר הזה מתחיל בעיני מהזדהות. עכשיו איך אפשר להתחיל להזדהות עם ישות ערטילאית שבינך ובינה אין ולו כלום? הרי מה ביני ובין מכבי? אין שם שום דבר, ואני די בטוח שלא הייתה לי שפה משותפת עם רוב השחקנים שם נניח. היינו יושבים לבירה, ועל מה היינו מדברים? והם גם ככה עובדים של המועדון, שמתחלפים כל הזמן. אז ההזדהות היא לא עם אנשים. וההזדהות היא לא עם סגנון, שאם כן, רוני לוי היה אמור לסגור את העניין הזה כבר מזמן. וההזדהות היא לא עם ערכים, כי כל אחד רואה את הערכים האלה בצורה אחרת. ויש ערכים שהמועדון מייצג, אבל גם ערכים הרי זה חמקמק, במיוחד כשזה מגיע מהמועדון, כי הם יכולים להשתנות בצ'יק.

לא. אני מחליט לשים את גורלי, סוג של, בידיים של מועדון כדורגל, בהחלטה ארביטררית לחלוטין: היא תמיד נכונה למצב הנוכחי שלי, ותו לא. היא נמשכת אולי כל החיים ואולי חמש שנים, אבל ההחלטה מתבססת אך ורק על העכשיו, ועל המקרי. "נולדתי בחיפה" – זה עניין של מזל. ההורים שלי יכלו לגור בבאר שבע. "אבא שלי אוהד מכבי חיפה" – יכול היה להיות אוהד הפועל. "המשחק הראשון שראיתי היה של הירוקים" – האם יש משהו יותר שרירותי מזה? ואתם מבינים לאן זה הולך.

הדיון המעניין פה, אני חושב, הוא בחירה מול אי בחירה. וכמה מותר לבחור. וכמה מותר לפקפק. וכמה מותר באופן כללי. אני חושב שהגישה שלי נובעת ממי שאני – אדם שמעדיף לא לבחור אם לא חייב. אדם שגר בברלין, אבל יודע שיכול לחזור לארץ גם עוד שבועיים. אדם שיודע שגם אם יחזור לארץ, זה לא מבטיח שיישאר שם.

מכבי היא משהו שונה בדבר הזה: כמו אשתי, היא קבוע. אני לא מפקפק לשנייה באהדה שלי אליה, אבל אני יכול להבין איך, אם אני מפקפק בהחלטות חשובות כמו המקום שבו בחרתי לגור, אני יכול לפקפק גם בה. זה עניין של אמונה. יש אנשים שיותר מאמינים, ויש אנשים שפחות. ויש שמזדהים ואומרים – אני יהודי, וזה מספיק להם. ויש כאלה שהולכים לבית כנסת כל יום.

ולכן – ברגע שבן אדם אומר לי שהוא אוהד מכבי – זה מספיק לי. הוא החליט שהוא אוהד. וזה כל מה שצריך: החלטה. יכול להיות שאני אדרוש סוג של קונסיסטנטיות, אבל זה באמת משהו אישי. הבסיס שם. האם צריך יותר מזה? זה כבר כל אחד מכם יחליט עבור עצמו.

 

הפער והתהליך. פוסט לשנה החדשה
למה אני לא עושה מנוי העונה