הרבה זמן לא כתבתי על מכבי חיפה. יש הרבה סיבות, חלקן טובות (יש לי עבודה חדשה שלוקחת ממני הרבה מאוד מהזמן שלי, ומתגמלת אותי בצורה שמשאירה אותי גם עייף וגם מסופק וגם מרוצה), וחלקן גרועות (הכדורגל, צוות האימון, הבעלים, וכו' וכו'). אבל היות שהשבוע, ביום שלישי, נפתחת מכירת המנויים למועדון הכדורגל האהובה עלי, החלטתי לכתוב על הסיבות מדוע אני ככל הנראה לא אחדש את המנוי שלי. (כן, יכול להיות שאומרים מינוי, לא -אני לא אכתוב מינוי. אצלי זה מנוי).

 

קשה להסביר מה הוא בשבילי המנוי, אבל אני אנסה. בשלוש השנים האחרונות (מאז ה-1 ביולי 2014) אני מבלה את רוב זמני בברלין שבגרמניה, המנוי היה בשבילי כמו חיבור לבית. יש משפחה, יש חברים ויש מכבי. כמו בפרסומת, רק בפחות צ'יזי ובהכי אמיתי שיש. יש כתובת, גוש, שורה, כסא, שאליה אני יכול להתחבר. אני יודע איך המגרש נראה משם, ואני זוכר שערים שראיתי משם. וזה לא העניין של הכסף, למרות הכעס על הקבוצה שהעלתה מחירים בין העונות הקודמות על ריק.

 

אז מה קרה דווקא השנה? את הראיון של יעקב שחר לא שמעתי, אני שומר אותו לרגע שבו ארגיש חלש בגלל איזו החתמה שתקרה. אני חושב שיש פה משהו יותר עמוק מזה, משבר אמון כלשהו, רצון אקטיבי לשנות משהו. להראות משהו. אני חושב שזו התחושה הזו, שיעקב שחר הוא רק חלק ממי שמנסה לשמר אותה, שהתפקיד שלי כאוהד כדורגל הוא להיות ארנק של הקבוצה לעודד ואף פעם לא לתהות אם משהו לא בסדר.

 

במכבי חיפה, ואני מכיר קצת את המועדון מאז סיקרתי אותו, מתייחסים אל רוב מי שמבקר מבחוץ, כאויב למערכת. למעשה, המערכת רגישה כל כך לביקורת, עד שפעם אחת שמעתי אפילו על גורם מתוכה שביקש ש"ארגיע" את עצמי עם מה שאני כותב. מה המשמעות של הדבר הזה, אם כך? למועדון אין שום עניין בתוכן, בדבר עצמו, בקבוצת הכדורגל, במקצוענות אמיתית, בהצלחה. ואני כותב את זה בכאב, אבל אני משוכנע בכך לחלוטין. אבהיר את זה רגע: אני לא אומר שבמכבי לא נמצאים אנשים שרוצים להצליח, ממש לא. אני אומר שני דברים: הראשון, הוא שהמדד שלהם להצלחה הוא לא ניצחונות על המגרש, תארים או כדורגל יפה, אלא שלא יגידו שום דבר רע עליהם. שרידות. להמשיך לשמר את מה שיש (זה השיח מהסוג של "אתם יודעים מה היה אם יעקב שחר לא היה כאן?"). והשני, שאין להם את המחויבות שהייתה להם פעם להצלחה. פשוט אין. הם לא מוכנים להתחרות, ומעדיפים שבמקום שיגידו את האמת הפשוטה הזו (במקום המשפט החלול והריק מתוכן "מכבי חיפה מתחרה על כל התארים כל שנה"), כלי התקשורת והאוהדים ימשיכו כאילו הכל כרגיל.

 

ומה בעצם המשמעות של הדבר הזה? והכן, העדפה מוחלטת כמעט של הצורה על התוכן. דוגמא טובה לזה ניתן למצוא בסרטון שהוציאה הקבוצה לרכישת מנויים: קטעים מההיסטוריה, חולצות מההיסטוריה, קולות מההיסטוריה. היסטוריה. אבל, גם כאן, מכבי חיפה נכשלה: האמת שיצאה מהסרטון הזה, היא קריאה לקהל לעשות מנוי לא בגלל העתיד, לא בגלל תקוה, לא בגלל סיכוי שעל הדשא יהיה השנה משהו ששווה לראות, אלא בגלל מה שהיה. פעם.

 

אין שום מחויבות להצלחה במכבי חיפה. אני יכול לכתוב כאן מה אני חושב על גיא לוזון, אבל זה לא משנה. בואו רק נגיד שהוא בדיוק המאמן שמגיע למכבי חיפה של יעקב שחר ב-2017. שם דהוי וריק מתוכן למועדון דהוי וריק מתוכן שמתהדר בהחתמות של הריג'קטים של מכבי תל אביב ואופיר מזרחי – כשהם יודעים שהדבר הזה אפילו לא מתקרב להיות משהו שדומה למה שצריך להיות במכבי חיפה.

 

אז אני ויתרתי על מנוי. אני רוצה להסתכל קדימה, לא אחורה. ואני מחפש תוכן. כן, אלך לכל משחק שאהיה בו בארץ. וכן, אמשיך לצפות בכל מה שאני מצליח לצפות בטלוויזיה בסטרים הגרוע. ואמשיך לדבר על משחקים עם כל החברים האוהדים שלי ולהשתגע ולהתעצבן. אבל לא אעשה מנוי. ואני מקווה שהרבה מאוד יעשו כמוני, כדי להעביר מסר: כל האוהדים האלה זה לא דבר נתון. אני מאוד מקווה שבהרבה משחקים בעונה הקרובה יהיו 4000 ו-5000 אוהדים, ואולי אז מישהו שם יתעורר. אני בספק.

 

והלוואי ואני טועה. אבל הצ'אנסים שאני נתתי נגמרו.  

 

נובחים בירוק - פודקאסט (וכמה מילים פילוסופיות על אוהדים)
דווקא כן - עמית פרלה