עופר פרוסנר לא מחדש את המנוי שלו השנה.

בפוסט האחרון שלו, ובשיחות בינינו, עופר מסביר מה שבר אותו ומה גורם לו לחתוך את חבל הטבור הזה שקשר אותו למועדון.

עופר לא מאמין יותר במועדון ובדרך בה הוא הולך. האתוס של מכבי נשחק עד ש"זו לא אותה הקבוצה".

חייבים להציג בפני המועדון מציאות משתנה אחרת הוא לא ישתנה וימשיך להתבוסס בבוץ. עופר חי בברלין אך מתכוון להמשיך להגיע למשחקי הקבוצה בעת שיהיה בישראל.

נוסיף נתון נוסף ולפיו אביו של עופר הודיע כבר במהלך השנה שלא יחדש את המנוי.

מצד שני, עופר טוען שזו לא מחאה והוא לא "מנהיג" המתכוון לסחוף המונים וזהו צעד מאד אישי ופרטי שלו. אבל מצד שלישי, עופר כן מקווה שרבים יפעלו כמותו, כדי לשנות את הנתיב בו המועדון משייט לעבר ארנקיהם של אוהדיו במקום לצמרת הטבלה.

*

אני את המנוי שלי כבר חידשתי.

עופר טוען שבחרתי בדרך הקלה בעוד הוא "נשכב על הגדר עבורי ועבור שכמותי. אני מכיר כמה עשרות מנויים של מכבי באופן אישי. חלקם עשו מנוי לראשונה בחייהם, גם בהשפעתי, עם המעבר לאיצטדיון החדש. עופר (ואולי גם ניר הופמן) הם היחידים שאני מכיר פנים אל פנים שלא יחדשו את המנוי. ברשתות החברתיות ההד שמייצרים "המתנגדים לחידוש" גובר עשרות מונים על מחדש המנויים.

בחרתי לכתוב את פוסט התגובה הזה כי נמאס לי לשמוע מכל כיוון, בעיקר כאן וברשתות החברתיות, כמה אני ארנק פראייר ונאיבי.

אני עם מכבי באיצטדיון מאז עלתה לליגה הלאומית (דאז) בתחילת האייטיז. אבא שלי היה מדביק אותי לכל מיני מכרים שהיו הולכים לאצטדיון כי הוא לא היה אז בקטע. זכיתי להיות עם אחי הצעיר במשחק האליפות הראשון וגם בשני, הזלנו דמעות יחד ב- 86' על השטיח בבית.

אלו היו דמעות ראשונות אבל לא אחרונות, שקשרו אותנו למכבי, שהיא חלק אינטגרלי מהמשפחה. חגגנו אליפויות וגביעים וביכינו אכזבות והחמצות. נטרפנו מהחמש אפס על מכבי ת"א; צפרנו כשפיטרו את שפיגל; עודדנו עד צאת הגרון מול פסז'; ברחנו מהיוונים בטרמינל בקפריסין; שרנו לאוסטרים "יאללה הביתה" בזלצבורג (לשם כבר אבי הצטרף אלינו); ראינו את התמנון בוולנסיה וכמעט איבדנו את חיינו פעמיים באותו ערב כשנהגנו אחרי חגיגה מוגזמת וירדנו מהפסים בחתונה של אחותנו הקטנה כשמכבי נותנת במקביל מתנה מיוחדת ב- 28.8.2002 וגם קרסנו לתוך עצמנו כשרוזנבורג וכשמאלמו ובקריסטל ארינה בגנק ובקיזוז.

*

אז עכשיו חידשתי את המנוי כי מאז שאני זוכר את עצמי, כשמכבי על הדשא אני הכי רוצה להיות ביציע של אותו האצטדיון. נכון, כאשר האצטדיון במרחק הליכה של שעה בלבד (בשבתות) ובקו אווירי של ק"מ וחצי בערך מהבית בכרמל אז הדילמה אולי קלה יותר.

אולי, אני פשוט שמרן ולגמרי לא בטוח שנטישת היציע תשרת את מכבי. ואני טיפוס שונא סיכון (ובעיקר כשזה מגיע לדברים החשובים באמת). נכון גם שאין לי חלופה, ולכן עם כל הביקורת על הניהול, המקצועי ובכלל, אני עדיין אוהד הקבוצה, שלא רואה תועלת וטעם של ממש בהיעדרות ממשחקיה. אוסיף עוד שאני חושש שמהלך של עזיבת ההמון את היציע יגרור אותנו למלחמת אחים/אוהדים בהנהלה, באופן שיפגע במועדון.

צריך לזכור שאני אוהד הקבוצה שלא שותף לניהולה ולקבלת ההחלטות המקצועיות בה. "גילוי נאות" –  לא הייתי בין מקבלי ההחלטות גם כשההחלטות הובילו להצלחה. אני לא מקבל את התזה ששחר מקבל החלטות רעות מתוך אדישות/ חוסר אכפתיות. העצבים שלו ביציע נראים לי אותנטיים לגמרי וזה לא נראה לי מתוך שיקול ציני וקר. אני ממשיך ביציע כי אין כל ערובה שאם לשחר יישבר מהמועדון אז מצבו של המועדון ישתפר.

*

לא שקלתי לבטל את המנוי כי ברור לי שכשל ברכש ומאמן שאין לי אמון בו, לא מקהים את האהדה שלי. אני לא עוזב את החברים ליציע, כי יש הבדל בין להיות אוהד באצטדיון לבין להיות אוהד בבית, ובחיים לא אשכח איך נקטע השידור מיהוד שבוע לפני הנצחון על רמת עמידר באליפות הראשונה. אני ממשיך עם המנוי כי אני נאיבי ורומנטיקן שלא נושא לשווא את שמה של דת הכדורגל והאהדה לקבוצה. ולמרות שאני גם אוהד ליברפול הספר האהוב עלי הוא קדחת המגרש והסרט הוא אהבה על הדשא.

וכשאני מתעייף מלהסביר לאנשים מה הקטע הזה של אוהד אז אני מפנה אותם לטקסט המכונן של עמית לווינטל על הגזע העליון http://debuzzer.com/lewintal/29656/

אני לא מחשב חישובים, כי הייתי כאן לפני שחר ובכוונתי, ב"ה, להיות כאן גם אחריו. אני לא בונה לוגיקות, כי מבחינתי זו לא אופציה. ויתרתי על חתונות של חברים טובים ותכננתי את החיים שלי ושל אשתי ושאר בני משפחה סביב העובדה ש"זו לא תכנית כבקשתך" ואכן זו לא תכנית כבקשתך. בשבוע בו נולדה בתי הבכורה הייתי בשני משחקים, וכשחגגתי את הניצחון על צסק"א מוסקבה היו אלה חברים טובים שתמכו באשתי כשאני תמכתי בקבוצה וכשהפסדנו את האליפות בקיזוז, הנחמה הגיעה רק עם הולדת בני כעבור 7 חודשים. למרבה המזל הוא הספיק "לחגוג" אליפות ראשונה בטרם מלאה לו חצי שנה.

*

אני כאן, כי זה חלק מהחיבור שלי עם אבי, אחי ואחייני (ועוד 2 חברים) ולתפוס בהמשך ששה מקומות טובים ברצף ביציע המערבי זה לא בא בקלות. אני נשאר, כי לראות את מכבי בלי אוהדים זה קשה כמעט כמו לראות אותה נכשלת. אני מבקר, אבל לא שובר, כי זו תפיסת הנאמנות והשבטיות והמחויבות שלי. כי לפני שנותנים גט ליציע אפשר לנקוט במחאות חוקיות ויצירתיות אחרות.

אז יכול להיות שאני רואה רק את עצמי, ולא מוכן לוותר על הכסא ביציע מטעמים אגואיסטיים ויכול להיות ששחר רואה בי רק ארנק ולגיטימית גם הטענה שיש משבר אמון ושצריך ניעור. ואיש הישר בעיניו יעשה, אבל מבחינתי כל עוד אין כאן אלימות או גזענות שלא ניתן להכיל אז אני עם המניה שלי ביציע. אפשר להיות אוהד גם מרחוק אבל זה לא אותו הדבר (בלי יותר או פחות. פשוט משהו אחר).

אני לא מדבר על מי שאין להם אפשרות כלכלית משפחתית או גיאוגרפית להגיע למשחקים אני מכוון לאלו ש"סתם, נמאס" אז סבבה לכם רק אל תיעלבו כשיקראו לכם אוהדי הצלחות ואני מדבר אל אלו שבטוחים ששחרור הפקק שנקרא שחר יביא לפתיחת פקקי שמפניה. אל תהיו בטוחים שהיא לא תקפא לכם במקרר לפני שזה יקרה.

*

אז נניח שאין שחר ויש בעלים אחר וגם הוא לא כ"כ מצליח להתרומם, אז ויתרתם על להיות אוהד מכבי במגרש? אולי תרצו להתקנא בקבוצה שמחליפה בעלים בקצב שאנחנו מחליפים מאמנים? אבל אני מאמין (וכשהכדורגל זו דת, אז אמונה היא הגישה הרלוונטית) שהחיים הם גלגל ומכבי שנועדה לגדולות עוד תעלה מעלה מעלה, וכשזה יקרה אני אהיה שם. לא רק כשהכול כבר יסתדר אלא גם עכשיו, כשהכול עוד נראה ממש שחור. אף אחד לא ערב לנו שהעברת השרביט במצב של שפל מנויים תהיה מוצלחת יותר. עוד לפני האליפויות למכבי היה בסיס אוהדים שהיה גדול מהקבוצה.

אז אני כאן כדי לשמור על הבסיס וכשאתה באזור, תקפוץ לבקר עופר, גם אם יש מה לבקר.

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

 

 

למה אני לא עושה מנוי העונה