זה משחק שמאוד מוזר לכתוב עליו משהו קונקרטי. הסיבה די ברורה: יש דיסוננס עצום בהבדלי הרמות בין שתי הקבוצות ששיחקו במשחק הזה – ואני מדבר כמובן על מנצ'סטר סיטי של המחצית הראשונה, לעומת זו של השנייה. כן, גם נאפולי הייתה שם, החמיצה פנדל אחד והבקיעה שני, והגיעה גם להזדמנויות, אבל אם לדייק את הדברים זה לא שהיא הגיע להזדמנויות כמו שסיטי פשוט שיחקה בה, כמו חתול שמשחק עם עכבר, נותן לו לברוח רק כדי שיוכל לרדוף אחריו.

 

או במילים אחרות, לסיטי היה משעמם. אבל ממש. אפשר להבין למה: מבחינתי, מדובר באחת מקבוצות הכדורגל הכי גדולות שראיתי בעיניים. זה סובייקטיבי לגמרי, ואין לי מה להתווכח עם אף אחד כי אין פה תשובה או דעה אחת נכונה, אבל לראות אותם משחקים זה כל כך יפה, שזה מגוחך. ולראות את זה במגרש, זה וואו גדול. ולזכור שעל הספסל יושבים אגוארו, ברנרדו סילבה, אילקאי גונדוגאן ויאיא טורה, בין השאר. היציאה של סיטי למתפרצת היא דבר כל כך יפה, בין היפים שיש בכדורגל היום, חילוץ כדור ודהירה קדימה, אם זה פרננדיניו או דה בראונה, סאנה מלהטט באגף אחד, סטרלינג בשני, ז'סוס אורב לכל כדור. באמת, כדורגל עילאי.

 

והעניין הוא שזה לא שמולה ניצבו קונוסים. ממש ממש לא. המוליכה האיטלקית, 100% הצלחה שם, קבוצה עם כדורגל. אבל כבר מההתחלה, אתה רואה שזה לא זה. ההתקפות הראשונות של נאפולי עם שחקן אחד בלבד, מול אלה עם ארבעה וחמישה של הסיטי, שירטטו את ההבדלים; שני השערים (דקות 9 ו-13), חיזקו את התחושה שעליה כתבתי בהתחלה. אחר כך המשחק התפתח בצורה אחרת לגמרי, כשנאפולי הייתה יכולה להוציא משהו, אבל הסתיים ב-1:2 כאמור, אחרי פנדל שלה בדקה ה-73.

 

אחרי המשחק במסיבת העיתונאים, אני חושב על שאלה לפפ: "הייתם הרבה יותר טובים במחצית הראשונה, אבל נראה שנמאס לכם בשנייה. זה נכון?". אני לא מספיק לשאול אותה, בגלל שהשאלה הראשונה מדברת על שתי המחציות ופפ (זו לא הפעם הראשונה שאני במסיבת עיתונאים שלו), חולק שבחים ליריבה שלו הערב. "נאפולי קבוצה אדירה, קבוצה מצוינת. היא משחקת בשתי נגיעות, פשוט מאוד, וקשה מאוד לשחק נגדה בגלל זה.. לא סתם היא 8 מ-8 באיטליה". העיתונאים האנגלים שואלים על המשחק המסוכן של אדרסון וההגנה שלו, שהוביל לכמה מצבים טובים לנאפולי, ופפ מסביר שחייבים לשחק ככה: "אתה לא יכול לשחק בכדורים ארוכים נגד נאפולי, הם מהר מאוד מגיעים נגדך למצבים. חייבים לשמור על הכדור, לשחק על הקרקע, לפתח התקפות". היה רגע אחד במהלך המשחק שאדרסון בעט כדור ארוך לכיוון ההתקפה ופפ הסתובב עצבני מאוד לספסל שלו.

 

__

 

הדבר הזה בעיקר לימד אותי שאין לי מושג בכדורגל. אני לעולם לא "אבין", במשחק הזה, והאמת שזה די בסדר. אני חושב שיש דרגות שונות להנאה מכדורגל, וכמו שכתב יוני רז פורטוגלי בטקסט המצוין שלו מלפני מספר שבועות, כשאתה מתעמק בנושא הטקטי יתר על המידה, אתה משנה את ההערכה שלך את המשחק – ואני לא בטוח כלל שאני מעוניין שהדבר הזה יקרה לי.

 

העניין הזה, שאין לי מושג בכדורגל, הוא משהו חמקמק: לא כי הוא נכון או לא נכון – אני מאמין שאם ראית הרבה מאוד משחקי כדורגל אתה יודע משהו, אלא שההנאה מכדורגל, וזה סוד גדולתו, יכולה להגיע ממגוון רחב של גורמים. זה מה שהופך אותו לספורט שכל כך קל לאהוב: יש כאלה שאוהבים הגנה (כמו איטלקים) ויש כאלה שמכורים להתקפה (כמו חיים ברעם), יש את אלה שמעניין אותם הקהל ויש את אלה שרק המשחק עצמו. יש את אלה שהצד הכלכלי מרתק אותם, ויש את אלה שהטקטיקה היא היא גורם המשיכה העיקרי.

 

אני, כמו הרבה מאוד דברים אחרים בחיים שלי, אוהב את הסיפור. כי הרי מה זה הדבר הזה של"סיטי נמאס, אז הם החליטו לתת לנאפולי כדי שלא ישעמם לה". זה שטויות גמורות הרי, כדורגל לא עובד ככה. גם לא – "הם יכלו להכניס ברגע שרצו". קלישאה מטומטמת. אחת הקלישאות האהובות עלי בכדורגל, אם כבר מדברים על זה, היא כשפלוני אומר לאלמוני "נראה לי שראית משחק אחר לגמרי מזה שאני ראיתי".

 

וזה נכון. המשחק שאני רואה שונה מהותית ממשחק שכל אחד אחר רואה. אני אוהב שיש איזה סיפור, משהו שיגרום לי לעניין – כי בעיני, רוב הזמן כדורגל הוא ספורט משעמם מאוד. מאוד. אני רוצה להכניס אליו מרכיב נוסף, אחר, דמיוני, פנטסטי. מספרים, לרוב הורסים את הדבר הזה. אני לא אומר שאני לא בעדם, להיפך, אני מאוד אוהב לקרוא את אורי קופר למשל, ולהבין עוד קצת על המשחק הזה.

 

וכשפפ דיבר על המשחק הערב, ותיאר משהו שונה לחלוטין מהחוויה שאני עברתי, קצת שמחתי. לא כי יצאתי טיפש, זה ממש לא משנה לי – הרי אני לא מאמין של קבוצת כדורגל, כולה אחד שיושב ביציע. לא, השמחה הגיעה ממקום אחר לגמרי: העובדה שאני עדיין מנטלית במקום שבו אני לא נזקק לניתוח קר של משחק כדורגל, ובמקום זה, יכול ליהנות ממנו איך שאני רוצה. שבועיים לגיל 35, סימני ילדותיות עדיין ממלאים אותי בחדווה מטופשת.

מחשבות על הכדורגל של גיא לוזון והטבח בלאס וגאס