מחלה ב-ד', שש אותיות

קיצור תולדות החודשיים הראשונים של 2018 התקופה הכי קשה שהייתה לי בחיים.

הערה אישית: זה הטקסט אולי הכי אישי שכתבתי ופרסמתי. אם אתם מחליטים להגיב, תהיו רגישים. תודה.

***

אין לי מושג איך באמת מרגיש להיות בדיכאון. כאילו, באופן רומנטי ומטופש מאוד, כשהייתי ילד מתבגר, חשבתי שאני מדוכא. חשבתי ב-15 למאי 2010 שאני יודע איך זה דיכאון, חשבתי בדרום אמריקה אחרי שאמא של חברה שלי סיפרה לי שהיא "נסעה ללונדון עם חבר שלה" שאני יודע מה זה דיכאון, כשנפרדתי מהאהבה הגדולה הראשונה שלי חשבתי שאני יודע מה זה דיכאון.

אבל באמת שלא היה לי מושג. אם לדייק את זה, אז אין לי עדיין מושג. אני חושב ששני הדברים שהאירו לי יותר מכל דבר אחר זרקור על המחלה הזו היו ההתאבדות של שוער האנובר רוברט אנקה, והעונה השנייה של You're the worst. ספורט ותרבות פופולרית, עבורי, פעלו כסוכני ידע שנתנו לי הצצה למשהו שעד אז הדעה שלי לגביו הייתה די שיפוטית. לא הבנתי טיפולים, לא ראיתי מעולם פסיכולוג (חוץ מקב"ן), לא באמת היה לי רע, וגם כשהיה לי רע, תמיד האמנתי או ידעתי שיהיה איך שהוא בסדר. שהכישלון לא יהיה מוחלט. שאצטרך אותי להגיע עם זנב בין הרגליים לאן שהוא, אבל זו תהיה מכה קטנה, בעיקר לאגו, ושהיא תעבור. כי הכל עובר.

אבל הדיכאון היכה קרוב אלי מאוד, ובמשך חודשיים כבר ובשלוש מדינות שונות, אני חי צמוד אליו, אולי הכי צמוד שאפשר.

איך זה מרגיש, הדיכאון? אני יודע רק ממה שאני שומע. אבל לאנשים שנמצאים קרוב, זה מרגיש מוזר מאוד. כי במשך שנים אתה מבלה עם בן אדם מלא מלא שעות, ואתה חושב שאתה מכיר אותו או אותה, ויודע כבר הכל, זאת אומרת, יש כבר הבנה כזו, ציפייה כזו, לא בקטע של אי אפשר להפתיעסוף הקשרסוף הרומנטיקה סוג של הכרה, אלא חיבוק חם ונעים שהזוגיות אוחזת בך איתו ומנעימה את החיים שלך, שאותם בחרת לבלות עם אדם אחד ומיוחד.

והדיכאון מגיע והכל פתאום אחרת. התגובות אחרות, ההתנהגות אחרת, המבט אחר. אתה מתחיל לחשוב שהבן אדם אחר, ואתה לא בטוח במה לעשות. "אני יודעת שאני אוהבת אותך, אבל אני לא מרגישה את זה", היא אמרה לי בוקר אחד, וזה שבר אותי לגמרי. ואין שום דבר שאתה יכול לעשות בשביל הבן אדם הזה שאתה כל כך קרוב אליו וכל כך אוהב וכל כך רוצה שרק יהיה לו טוב. "אני צריכה עזרה", היא בוכה על מיטה זרה באמצע הלילה כשרק אתה והיא שם, וזיקוקים מרעידים את האוויר, ואתה מחבק אותה ומבטיח את כל העזרה שצריך, ואתה לא יודע מה בדיוק זה אומר. אתה לא יודע איך עוזרים, ואתה מבין, שאין שום דבר שאתה יכול לעשות, וזו דרך שהיא צריכה ללכת בה בעצמה.

ואתה צמוד אליה כמעט חודשיים. אתה לא עושה הרבה לבדך. אתה עובד ואיתה, איתה ועובד. הולך איתה החוצה, כי היא מפחדת, נזכר בווטסאפ הבוכה ממנה כשעלתה על אוטובוס ולא הצליחה לעבור שלוש תחנות מרוב המחשבות שמציקות. המחשבות שלא מפסיקות, שלא עוזבות, שצריך לדבר איתן כל הזמן, להשתיק אותן, להגיד להן שזה לא וזה לא וזה לא וזה לא. היא מסבירה לך שהיא כמו ביצה בלי קליפה, רכה לחלוטין, כל דבר מגיע אליה, כל דבר משפיע. ואתה לא יכול לעשות כלום חוץ מלהבטיח לה שהכל יהיה בסדר.

ובוקר אחד אתם מדברים במיטה, והיא אומרת לך משהו ואתה נשבר. אתה קם והולך למקלחת ובוכה. אתה בוכה כי אתה מבין שאין לך מושג מה אתה עושה, ושאתה לגמרי מחוץ לאלמנט שלך, ואתה מרגיש כמו ילד שנכנס למשהו שכל כך הרבה יותר חזק ממנו, ואתה לא יודע אם מה שאתה עושה נכון או לא נכון, טוב או לא טוב, מועיל או מזיק, ואתה מאבד את הביטחון שלך איתה, והודעה מחבר שלך ששואל איך אתה, איך אתם, מושכת אותך מהמים העמוקים שאתה מרגיש שהנפש שלך טובעת בהם ומושה אותך החוצה. ואתה נזכר שוב למה חברים זה כל כך כל כך חשוב, ואתה רוצה לתת לו חיבוק דרך הווטסאפ אבל אי אפשר, אבל אתה כל כך אסיר תודה ויוצא מחוזק ויודע שיהיה בסדר. וזה רגע טוב. אולי הראשון מזה תקופה.

והיא מתחילה טיפול, פעמיים בשבוע, ואתה מחזיק אצבעות שהכל בסדר, אבל בפנים הבטן שלך מתהפכת ואתה יודע שלא משנה מה אסור לך להראות לה איך אתה מרגיש, ואסור לך גם להרגיש חלק מהדברים שאתה מרגיש, כי היא חולה והיא תיקח ללב ואתה אוהב אותה ואתה מוכן לוותר על מלא בשבילה, ואבל ואבל ואבל וויכוחים ובכי על הספה ובכי במיטה ובכי במטבח ובכי. ושבועיים של בכי וקור.

ואתה פוחד נורא. אתה ישן לא טוב. נוסעים ביחד לארץ, שהחום והאנשים יעשו לה קצת יותר טוב. ואתה חוזר להורים שלך הביתה, אלה מההתחלה, שגורמים לזה שאתה מסתובב בעולם עם התחושה הזו שהכל יהיה בסדר. והם פשוט מקבלים אותך, נותנים לך ולה חדר, ושואלים אותך איך אתה. הם אומרים לך שאולי גם אתה תראה פסיכולוג, שאתה לוקח על עצמך יותר מדי. ואתה אומר שאחר כך, כשתחזור. שיש דברים חשובים יותר כרגע. והיא מתחילה דיקור, ורואה את הפסיכולוגית משם בסקייפ, ומתחילים להשתפר, ועוברים כמה ימים ואפילו ראית ניצחון על מכבי תל אביב בגביע, היא פירגנה, כי גם מהמעמקים של הסחלה שמקנן בה היא רוצה שיהיה לך טוב ויודעת שאין שום דבר שגורם לך אושר כמו משחקים של מכבישיש דברים שיותר אבל לא באותה צורה, וזה מדהים אותה כל פעם מחדש, והיא פתאום יותר הבן אדם שהייתה קודם, ומתחזקת קצת, ויש ימים יותר טובים ויש פחות, אבל היא מסתדרת קצת, אתה רואה איך האור חוזר לה קצת לעיניים, איך היא נרגעת, היא רואה רופאה שממליצה לה על תרופה, שתעזור, ולא מפסיקה עם שאר הדברים, אבל עדיין לא מסוגלת לשמוע חדשות קשות, ומפחיד לה להיות ליד ילדים ומפחיד לה להיות ליד סכינים ומפחיד לה להיות ברעש ובמקומות הומים ואין מצב שהיא תיקח רכבת בלעדיך, ויום שישי, ואתם יושבים בבית, רואים טלוויזיה, ואתה מקבל ווטסאפ ב-12 בלילה, והלב שלך נופל לתחתונים, והיא מצחצחת שיניים והיא מסירה איפור והיא נכנסת למיטה ואז אתה צריך לספר לה, בתוך כל החרא הבלתי יאומן הזה, שאח שלה מת.

והיא בוכה והבכי שלה קורע לך את הלב וקורע לך את הנשמה ואתה מחבק אותה ומחבק אותה ומחבק אותה ומחבק אותה והיא מסתכלת עליך וכל מה שהיא רוצה זה שתגיד לה שזה לא נכון ושזה לא קרה ושזה סתם ואיך זה יכול להיות ואיך זה יכול להיות ואיך זה יכול להיות ואתה עומד שם ואתה צריך להמשיך להסביר לה שהכל אמיתי ואתה מרגיש כאילו שיש לך סכין ביד שכל פעם שאתה אומר לה את זה ומרגיע אותה אתה חותך לה עוד חתיכה מהלב ואתה לא מאמין כמה זה חרא, כמה זה פאקינג חרא שהדבר הזה קורה. אז אתה ממשיך לחבק אותה, בעיקר כי כבר אין לך מה להגיד. ומה כבר יש להגיד? בתוך כל המחשבות המחורבנות האלה, השאלות הנוראיות שהיא שואלת את עצמה, ועכשיו זה.

והוא בפלורידה, וצריך לחכות כמעט שבוע עד שמביאים את הגופה, ואין עדיין הלוויה אז אין עדיין שבעה, ואם אין שבעה אבל מישהו מת, מה עושים? מתנהגים כרגיל? והיא מסתובבת קצת כמו זומבי, בוכה הרבה יותר מדי, אבל גם עסוקה בלעזור לארגן את כל הדבר הזה, ואתה מסתכל עליה, ודווקא אז היא פתאום נראית כמו ההיא מפעם, כמו לפני, ועובר שבוע והלוויה ושבעה ואתה מסתובב וכולם מסביבך שואלים כל הזמן איך היא מרגישה, ואתה יודע שהאמת היא שאין לה מושג איך היא מרגישה. איך שהיא תיארה את זה, זה קצת כמו קזינואתה קם בבוקר ואין לך מושג איך תרגיש.

ואתה תיכף חודש בארץ, והבית שלך בארץ אחרת נראה כמו תקופת חיים אחרת כל כך, ואתה כועס. אתה כועס שאתה נפרד ככה מהמקום הזה שהיה כל כך חשוב עבורך במשך יותר משלוש וחצי שנים. אתה כועס על המצב, ואתה כועס על חוסר הוודאות ועל העייפות ועל זה שזה לא פייר, למרות שאתה יודע ומאמין שאין שום דבר פיירי בחיים, יש רק את מה שיש וזהו.

ואתה יודע למה עד עכשיו לא הלכת לפסיכולוג, כי רוב הזמן כשמשהו הטריד אותך, פשוט הוצאת את זה וכתבת. ואתה חושב אם יש שורה תחתונה לסיפור הזה, מוסר השכל, מסר לאומה, משהו חכם להגיד, ואתה יודע שבתכלס, לא ממש. רק רצית להוציא החוצה, רק רצית לפרוק, ואתה גם לא תפרסם את זה אם היא לא תתן לך אישור, ואתה לא בטוח שאתה תתן לה לקרוא את זה, אבל אם מישהו אחר יקרא את זה, זה כנראה רק אחרי שהיא נתנה אישור.

***

נתנה אישור. אמרה לי, אם בן אדם אחד, רק אחד, יקרא את זה ויבין איך מישהו קרוב לו מרגיש, או שיהיה מסוגל להיפתח ולדבר על זה, אז שווה לך לפרסם. אז אני מפרסם. תהיו קשובים אנשים, ותדברו. אין לי שום דרך לתאר במילים כמה זה חשוב.

סיכום מחזור 25
עיתוי טוב למומנטום

113 Comments

איברה 25 בפברואר 2018

חיבוק גדול של הזדהות, מאדם שלא מכיר אותך.
מאמין שאין דרך לעבור את זה בלי הרבה סבלנות ואהבה שלא תלויה בדבר.
זה לא קל לפרסום, אבל באמת אם אדם אחד ירויח מזה עשית משהו גדול.

יואב 25 בפברואר 2018

עצוב לקרוא עצוב מרגיש…
הלוואי ויהיה טוב יותר.

גור אילני 25 בפברואר 2018

חשוב כל כך. תודה.

יוני (המקורי, מפעם) 25 בפברואר 2018

כל הכבוד לשניכם על האומץ לשתף ועל הקרבה שזה מפגין.

אישית אני מאמין שזו מחלה שאפשר להתמודד ולחיות איתה. מאחל רק טוב.

BRT 25 בפברואר 2018

וואווו מרגש !!!
תודה רבה על היכולת לשתף ,
ואכן הלוואי ויעזור לו רק לאדם 1,
עשית את שלך.
שוב תודה גדולה והזדהות מכל הלב,
שתמיד יהיה לכם אושר ושמחה !

איציק 25 בפברואר 2018

מה יש להגיד, מאחל לכם רק טוב ושתצאו מזה.

עדי 25 בפברואר 2018

תהיו חזקים…

גיל(י) 25 בפברואר 2018

למרות שאני לא מכיר אותך אני מחבק דרך המקלדת.
מנסיוני החיים הם כמו זרם של חרא עם הבלחות של רגעים טובים. לפעמים החרא לא כזה מסריח, לפעמים ההבלחות מאוד ארוכות, אבל זה הבסיס. מקווה ומאמין שתהנה בקרוב מהבלחה מאוד ארוכה של רגעים טובים.

יואב דובינסקי 25 בפברואר 2018

תודה ששיתפת פרוסנר. טקסט חזק מאוד. תנחומיי כמובן.

עוד מתן אחד 25 בפברואר 2018

אני כל כך מזדהה.. טקסט כל כך חשוב.
תודה.

Amir A 25 בפברואר 2018

פרוסנר, רק טוב לשניכם. רק תזכור שאין כאן ״מה אני באמת צריך לעשות?״ או ״אולי אם הייתי עושה משהו אחר זה היה עוזר לה?״. פשוט להיות שם זה כל מה שאפשר לעשות, למרות שלפעמים זה הדבר שהכי קשה לעשות.
בהצלחה מכל הלב.

אביבי 25 בפברואר 2018

מרגש. אלופים שבחרתם בכתיבה!
פתאום, נפגשתי בשנה האחרונה עם זה המון. זה מחלה כל כך הפכפכה שבכל אחד מהמקרים מצאתי את עצמי יותר מיואש מהחולה עצמ לגבי החזרה שלו.אבל כלם השתפרו איכשהו- כדורים, זמן, או פתרון קסום אחר. אבל יש חשש שיחזור,וחשש לחשוש מזה

משה 25 בפברואר 2018

שיהיה רק טוב והמון בהצלחה.

אמוץ כהן-פז 26 בפברואר 2018

קראתי.
אין לי מושג מה לומר מלבד אולי ׳טוב שכתבת׳.

עידן. 26 בפברואר 2018

אנחנו מתעסקים בכל כך הרבה שטויות ביום יום וחושבים שאלו הדברים הכי חשובים שיש, ואז אתה קורא טקסט כזה ששם את הכל בפרופורציות ומראה מה באמת חשוב בחיים.

מאחל רק טוב לשניכם.

אמיתי 26 בפברואר 2018

וואו. הייתי שם. בארץ זרה. עם מי שהכי אהבתי. וחיכיתי שיעבור. בסוף עבר. בערך.
תודה על הפוסט.
שיעבור

Ljos 26 בפברואר 2018

ליבי איתכם.

מתמודד עם הדבר הזה מהילדות. בין גרסאות משונות וחצויות של הרגשות שכולנו מכירים, אנשים שלא מבינים ויודעים תמיד להציע את הדבר הלא נכון והקושי של להעמיד פנים שהכל בסדר עד כדי שכל תנועה בחברה אנושית הופכת למחושבת מראש או שהופכת אותי לדמות שונה לחלוטין, יש לי רק שני דברים לומר:
א) לא מכיר אותך אישית. אבל מהטקסט הזה ומאחרים שלך נראה לי שאתה האדם הנכון להיות שם.
ב) כשהכל נראה כמו שממה של סבל ושעמום, לפעמים אותו בלתי נודע יכול להיראות כמו תקווה.

דורפן 28 בפברואר 2018

כל הכבוד, על ההתמודדות ועל השיתוף

אריאל גרייזס 26 בפברואר 2018

לב

דיזידין 26 בפברואר 2018

אני פאקינג בוכה פה.
החזרת אותי כמה שנים טובות אחורה, הייתי במקום דומה.
תרופות שינו הכל. גם אחרי שהיא הפסיקה, הידיעה שבמקרה הצורך יש תרופה מאוד מאוד הרגיעה.
והעיקר – היום יש לנו את הילדה הנהדרת בתבל.

בני תבורי 26 בפברואר 2018

חיבוק.

אריאל 26 בפברואר 2018

קשה לקרוא את זה ולכתוב את זה – אתה גיבור.
עופר וזאת שאיתו מאחל לכם הרבה כוח. השם יברך אתכם אמן.

Dr. van nostrand 26 בפברואר 2018

חזק ואמץ, חבר ירוק ( לא מהשבט, אבל מכבד את הקבוצה ואת הכינוי מכבי… ).
מבחינתי הכל מתחיל ונגמר באמירה הזו- יודעת אבל לא מרגישה. ברגע שזה יוצא, אם לא מחזירים על ידי התנצלות
אין איפה להתקדם, זה עניין של סגירת עניין בצורה יפה ולהמשיך הלאה, לאיפה שלא יהיה.
מעצבן, לא נוח, עצוב ומבאס.
אבל אם היא לא לקחה את הדברים בחזרה, אין דרך אחרת.
שנרגיש טוב ובשורות טובות.

ישרון 26 בפברואר 2018

וואו ממש לא הבנת את הפוסט
היא יודעת שזה מה שהיא אמורה להרגיש היא פשוט לא מסוגלת, כי ככה זה בדיכאון אין עוד רגש חוץ ממנו.
להיפרד ממנה רק יחמיר את המצב, מה שהוא עשה זה הדבר היחידי שצריך לעשות, לחבק ולהבין שזה לא קשור אליך ותאמין לי שעמוק בתת מודע איפה שהרגשות מתחבאים היא רק אוהבת אותו יותר.

Dr.van nostrand 26 בפברואר 2018

אני חושב שהבנתי שזה גם כך לא עניין שלי ורק יכול לאחל שכולם ירגישו טוב.

פה איתמר 26 בפברואר 2018

מרגש

Birdwatching 26 בפברואר 2018

עופר,
אנחנו לא מכירים – אבל הטקסט הזה הפך אותי וזה אדיר בעיני שפירסמת אותו. החיים שלי ספגו טלטלה דומה, גם אם להפרעה הנפשית יש שם אחר, ואני כלכך זוכר את תחושת חוסר האונים והקרקע שנשמטת תחת הרגליים. רק המחשבה על איך זה מרגיש לחוות אובדן כלכך נורא באמצע המערבולת הזו נראית לי בלתי נתפסת.
אין לי איך לעזור – רק לשלוח חיבוק ולומר שממעט הניסיון שצברתי הנרקוטיקה יודעת לעזור מאד ולאורך זמן ושגם כשאתה מרגיש שאתה חסר השפעה, הנוכחות, המשענת והשותפות הם כל מה שאתה יכול לתת ולעפמים הם בדיוק מה שהאחר צריך.

אזי 26 בפברואר 2018

וואו פירקת אותי

מיכאל 26 בפברואר 2018

קודם כל המון תודה לך על השיתוף האמיץ ועל המחשבה על ההשפעה על האחרים. במצבים כאלו זה לא מובן מאליו ואתם נשמעים/נקראים כזוג חזק מאוד. אני לא נוהג להגיב כשזה לא נוגע לבארסה כי אין לי בדרך כלל מה להוסיף. ואני יודע שעצות הן לא מה שתמיד עוזר והן לרוב לא אמפתיות. אבל זו דכאון וקשיים רגשיים זו המומחיות שלי. ספורט, הרבה ספורט כמה שרק אפשר גם אם זה חמש דקות ביום. ושוב תודה

ערן 26 בפברואר 2018

עופר,
כבר קרה לי שבכיתי מדברים שקראתי פה (כל סדרת הפוסטים של אריאל בימי הזיכרון למשל), אבל עוד לא קרה לי שבכיתי גם כשנזכרתי במה שכתבת.
זה כל כך עדין, כל כך מדויק וכל כך חשוף, מעריך ומעריץ את הכוח והעוצמה של שניכם (ושל כל המשפחה בעצם) בפרסום כזה.

למזלי אני לא מכיר את המחלה הקשה הזו באופן אישי, אבל אני מאמין שהרגשות והקשיים שאתם מתמודדים איתם הם משותפים לרבים מהחולים ויקיריהם.
אני באמת חושב שהטקסט הזה יכול לעזור לרבים, לא כולם יודעים או יכולים לבטא את עצמם ככה.

ברכמים 26 בפברואר 2018

אוף אוף אוף
איזה זין
תהיו חזקים

יובל 26 בפברואר 2018

אני לא מכיר אותך אבל מאוד מחבק אותך

יניב פרנקו 26 בפברואר 2018

חיבוק עופר.

עומרי (ירוק) 26 בפברואר 2018

וואו פרוסנר. חיבוק גדול.

איזי 26 בפברואר 2018

אם היא פתוחה לחומרים משני תודעה, ממליץ על איווסקה ופסילוסיבין (החומר הפעיל של פטריות הזיה), מניסיון אישי.

funfun 26 בפברואר 2018

יש מצב אבל רק במסגרת טיפולית תומכת ומבינה! אחרת לא מומלץ
עופר – יישר כוח ונשימות עמוקות – חיבוק גדול לאשה

איזי 26 בפברואר 2018

כמובן

אלי 26 בפברואר 2018

אני אדם לא דיכאוני. את מה שמתואר פה לא חוויתי מעולם באופן אישי. סוג של מנגנון הגנה שמתעורר כול פעם כשמשהו מוגזם קורה סביבי (אני יודע, עד שזה כן קורה). במשך שנים כאשר היה בסביבתי משהו דיכאוני הייתי חותך. אפשר לומר בורח. אני לא כזה גיבור. אבל מה קורה כשזה מישהו קרוב, כמו בן\בת\אשה. אז אין לאן לברוח, צריך להתמודד. בהתמודדות אתה מגלה את חוסר האונים בסיטואציה. אדם שעד אז יכולת להכיל אותו לכוון אותו ולחלץ (להחלץ) מבורות, אינך שולט בו עוד. אתה רואה אותו מיתדרדר ולא יכול לעזור. הוא מספיק גדול כדי להחליט לא לראות איש מקצוע. הוא הולך על הקצה כי הוא רוצה להשתקם לבד אבל לא מבין את הסיכון. ונכון, החיים מתהפכים למשך אותה התקופה.
לנו זה נגמר טוב (נכון לעכשיו) ובלי איש מקצוע אבל ברור לי שזה לא סרט ויש גם מקרים אחרים ולפעמים הקפיץ הזה נמתח מעבר לתחום האלסטי שלו והאדם כבר לא יהיה מה שהיה. לכן חשוב ללכת לטיפול לפני שנהיה מאוחר מידי.

גיא זהר 26 בפברואר 2018

אין מילים. קורע לב. ממליץ מאוד על הביוגרפיה על הנקה (יש תרגום לאנגלית).

Ayalon 26 בפברואר 2018

מהמם. דמעתי בבוקר, במשרד, בארץ זרה וקרה. תודה על השיתוף וחיבוק חזק לשניכםן (מקווה שזה בסדר לחבק אפילו שאנחנו לא מכירים)

ארז 26 בפברואר 2018

חיבוק גדול.

אוריה 26 בפברואר 2018

טקסט שדוקר אותך על הבוקר…
מאחל לכם רק טוב, תודה רבה על השיתוף.

טל המנצ'סטרי 26 בפברואר 2018

קרעת אותי.
מוריד את הכובע על הפתיחות.
תהיה חזק, בהצלחה לשניכם!!

טימי 26 בפברואר 2018

מרגש ואמיץ. חיבוק גדול

ת'ריון 26 בפברואר 2018

תודה על הפוסט
מקווה שהמצב ישתפר
ממליץ בחום על האתר הזה
http://www.depressioncomix.com
קומיקס מאד קצרים ותמציתים שכל פעם נוגעים בתופעה מכיוונים שונים כולל מה עובר על התומכים.
בלי התנשאות, בלי עצות קסם.
נראה שזה עוזר להרבה אנשים.

matipool 26 בפברואר 2018

וואו, עופר.
אין מילים לתאר את השיתוף הזה. מרגש, עצוב, קשה, מטלטל – הכל בפנים.
קראתי את הפוסט הבוקר ברכבת והדמעות בצבצו בעיניים.
טקסט נדיר של אדם נדיר כפי שמתגלה מהפוסט.
לצערי, מישהו מהמעגל הכי קרוב אלי נמצא במצב דומה ומה שאנחנו לא מנסים, לא עוזר בינתיים. ממש חוסר אונים כמעט מוחלט.
מקווה שהזמן יביא איתו מרפא ופתרון ולו חלקי, גם לכם וגם לנו.
משתתף בצערכם.

ארז 26 בפברואר 2018

מתי,
אשתי ואני פעילים בחוג הידידים של ביה"ח הפסיכיאטרי בבאר יעקב (ושל ה"משלים" שלו, לילדים בנס ציונה). בזכות האנשים הנפלאים שם ומערכות יחסים קרובות שנוצרו הצלחנו לסייע במספר מקרים לא פשוטים.
אם תמצא לנכון, תרגיש חופשי להשאיר לי נייד במייל שלי (תצטרך לבקש אותו מפרוסנר – כשכתבתי לך את ההודעה הזאת כולל המייל שלי, לא אפשרו לי להעלות אותה כי היא כביכול ספאם). אתקשר אליך ואם יש דרך כלשהי לסייע נפעל מיד.

עופר פרוסנר 26 בפברואר 2018

מתי, רק תכתוב כאן אם אתה רוצה, ואני אקשר ביניכם.

ארז 26 בפברואר 2018

תודה עופר.
תוכל בבקשה לשלוח לי מייל מהמייל שלך בכל מקרה?

עופר פרוסנר 26 בפברואר 2018

בוודאי, אעשה זאת יותר מאוחר, כשאסיים לעבוד.

matipool 26 בפברואר 2018

ארז ועופר – תודה. ריגשתם.
אחשוב על זה ואתייעץ עם מי שצריך.

Gil - Zimbabwe 26 בפברואר 2018

הכל מתגמד!!
תהיו חזקים.

no propaganda 26 בפברואר 2018

מאחל החלמה מהירה.
לפי התגובות נראה שהפוסט תרם הרבה לאנשים ואני מקווה שתמצא בזה עוד שביב של תקווה עבורך ועבורה

זינק 26 בפברואר 2018

סחתיין על האומץ לחשוף ולשתף. שלך ושלה.
מקווה בשבילכם שברכבת ההרים הזאת, תזכו לכמה שיותר רגעים טובים.

ק. 26 בפברואר 2018

טקסט מרגש ומצמרר. כל הכבוד על הפתיחות והאומץ.
שתצאו מזה מחוזקים

חי בונשטיין 26 בפברואר 2018

המון אומץ. לכל אחד יש את "החבילה" שלו. הרגעים הקטנים של האושר קיימים. צריך למצוא אותם שיתדלקו את ההמשך.
בריאות.

אלכס דוקורסקי 26 בפברואר 2018

עופר, היה מרגש ונוגע לקרוא. תודה על השיתוף האמיץ.
החלמה מהירה.

נבות 26 בפברואר 2018

וואו. תודה רבה.
מאחל רק טוב לשניכם

גיל שלי 26 בפברואר 2018

חיבוק, לשניכם, וואו

דוד 26 בפברואר 2018

אני בן 27 ולא בטוח שאני מבין (או רוצה להבין בכלל) מה זה אומר.
אבל הזוגיות שלכם (וההקרבה האישית) נשמעת מדהימה.

דורפן 26 בפברואר 2018

אתה גיבור. והיא יותר

צור שפי 26 בפברואר 2018

חיבוקים, חיזוקים והחלמה מהירה.

אויש 26 בפברואר 2018

עופר, דרוש המון אומץ לא רק לכתוב את מה שכתבת, אלא גם להודות בפני עצמך שאתה מרגיש כפי שאתה מרגיש.
אני כבר במשך כשנה וחצי בסיטואציה דומה.
לאחר תקופה ארוכה בה הרגשתי חוסר אונים שנשמע דומה למה שתארת, הלכתי אני לפסיכולוגית שמאד עוזרת. בעיני חשוב שתטפל גם אתה בעצמך, כי הדיכאון לפעמים הוא קצת מחלה מדבקת, וכשהיא שוקעת, זה קל להגרר למטה יחד איתה, ואז לא תוכל לעזור לה כמו שתרצה.
תהיו חזקים.
ושוב, כל הכבוד על הכתיבה. אפילו אם רק אדם אחד שיקרא את זה ידע לעזור לעצמו או לאחר בצורה טובה יותר, זה מדהים.

חיימון 26 בפברואר 2018

תודה. אמיץ ומלא בהשראה.

תומר חרוב 26 בפברואר 2018

אוהב אתכם

jhkj 26 בפברואר 2018

תודה רבה ששיתפת

פרלה 26 בפברואר 2018

מרגש מאד עופר.
מחבק גם כאן (כמו בנצחון בגביע ויותר)

הופמן 26 בפברואר 2018

חיבוק. מקווה שגם מכבי תחבק בחמישי. וחיבוקים חזק גם לה. היא חכמה ואהובה ואני מקווה ומאמין שהיא תעבור את ותגיע, יחד איתך, למקום טוב.
פוסט יפה ומרגש.

דונאדוני 26 בפברואר 2018

ריגשת… מאחל רק לבשורות טובות!

אריק האחר 26 בפברואר 2018

לא מכיר אותך אישית אבל חיבוק ואהבה קיבלת ממני
תהיו חזקים ושהכול יהיה טוב

יוסי ברקלי 26 בפברואר 2018

חיבוק גדול

הראל 26 בפברואר 2018

תודה

ארם אבירם 26 בפברואר 2018

וואו! טקסט מדהים כתבת. חיבוק גדול.

מירון 26 בפברואר 2018

מכיר את הסיפור מחבר שהוא יותר מאח. עצוב וקשה. שולח לשניכם חיבוקים חמים

אביאל 26 בפברואר 2018

לא יודע מה לכתוב, פעם שאלתי את המפקד בצבא מה זה להיות אמיץ, אמר לי שרואים את זה מבינים, אז כאן ראיתי את זה, הרבה בריאות.

צור שפי 26 בפברואר 2018

הרהור מאוחר: יצא לי לחיות תקופות מסויימות בחו"ל והיו מקרים בהם נזקקתי לרופא ובכל פעם שזה היה קצת יותר משפעת היתה חסרה לי היכולת לתקשר עם הרופא בעברית.

נדמה לי שאם זה כך בתקשורת עם רופא גוף הרי שקל וחומר זה אמור להיות כך בתקשורת עומק עם פסיכולוג שגם היא איננה זרה לי. אינני יודע וגם אינני רוצה לדעת אם במקרה הזה התקשורת אכן מתקיימת בשפת האם, רק להעיר שלדעתי/ניסיוני זה חשוב.

ושוב – חיבוק גדול לשניכם.

D! כאן ועכשיו 26 בפברואר 2018

לצערי מכיר מקרוב את התחושות שתיארת כל כך טוב, וכואב, לתאר.
מחבק. וממליץ למצוא גם לך עם מי לדבר, חברים, קרובים, איש מקצוע. אם טרם מצאת.

מכיר מצד בן הזוג שליד (ולצערי גם מצד בן הזוג הסובל) ומכיר מצד המטפל בבני משפחות של סובלים – כמה חשוב לתת ולקחת גם עבורך את הזמן, שיהיה לך תמיד מקום לפרוק בו את הדברים. ולקבל פרספקטיבה חיצונית.

ולזכור שזה בר שינוי וחולף. ומשתפר.

אריק 26 בפברואר 2018

כל הכבוד, עופר. נושא מודחק מדי ולא מדובר מספיק.
תהיו חזקים.
ליוותי מישהי קרובה ואהובה במחלה הארורה הזאת לתהומות השאול.
אם זה מעודד במשהו, היא מאוזנת כבר שנים.
ותנחומיי כמובן.

אלי 26 בפברואר 2018

מזמן לא נתקלתי בטכסט כל כך חזק, אמיץ ומחזק.
תודה עופר, תודה גם לזאת שאיתך.
תודה דורפמן. היה שווה להקים את debuzzer רק בשביל הטכסט הזה.

גדי 26 בפברואר 2018

חי עם זה שנים רבות. המפתח זה הבת זוג שלי שמכילה אותי.
תמיד מחכה בסבלנות שאני אחזור להיות יציב. מעריץ אותה על כך.
בשנים האחרונות התחלתי לרוץ. עושה לי מאוד טוב.

זה משנה 26 בפברואר 2018

רק בריאות ושקט.

פראליה 26 בפברואר 2018

עצוב מאד,
תהיו חזקים,
איש יקר

אמיר ברנשטיין כהן 26 בפברואר 2018

חיבוק גדול של אהבה ושל הבנה, לך, לה, לשניכם ביחד. כתבת היישר אל לב העניין, הלב המדמם והפצוע של העניין, וגם הכתיבה מרפאת, ועוד תרפא.

ברק 26 בפברואר 2018

Stephen Hawking 1994: "For millions of years, mankind lived just like the animals. Then something happened which unleashed the power of our imagination. We learned to talk and we learned to listen. Speech has allowed the communication of ideas, enabling human beings to work together to build the impossible. Mankind's greatest achievements have come about by talking, and its greatest failures by not talking. It doesn't have to be like this. Our greatest hopes could become reality in the future. With the technology at our disposal, the possibilities are unbounded. All we need to do is make sure we keep talking."

https://youtu.be/0HLvMrjuPGY

אבי (נורטון) 26 בפברואר 2018

למרות שהמצב אצלי לא בדיוק דומה, המעט שאני יכול לומר הוא שהדבר החשוב להבין, דווקא עם אישה שנוטה לדכאונות, הוא שאין שגרה, ושכל יום הוא מאבק מתמשך (אבל לעולם לא סיזיפי!), ונדמה לי שכל עוד אתה שם, ומקשיב ושומע, ומבין את זה ופועל על פי זה, יהיה בסדר.

או כך לפחות אני רוצה לקוות.

מאשקה 26 בפברואר 2018

מחבקת אתכם חיבוק גדול

השמן. 26 בפברואר 2018

וואו!
מאחל לכם את כל הטוב שבעולם

southport 26 בפברואר 2018

המחשבות שלי איתכם. תהיו חזקים ותזכו לראות ימים יפים יותר

עופר גולדמן 26 בפברואר 2018

מאחל לכם בריאות וחיים שיגרתיים.
נגעתם בי ובליבי עם האמירה שלכם "תקשיבו ותדברו" שמתחברת אצלי לדברים שקורים לנו עכשיו.

ש.ע 26 בפברואר 2018

בתור מי שסבל מדיכאון קל , הבעייה המרכזית שכל משימה ואפילו הפשוטה ביותר נראית משימה בלתי אפשרית,חסרת תטעם,לצאת לפעלות ספורטיבית נראה בכלל בלתי אפשרי.
לשמחתי הצלחתי לצאת מזה כאשר טפסתי את עצמי בדקה ה-90, אחרי שקיבלתי כרטיס צהוב בבדיקות רפואיות שגרתיות.
כל הככבוד על האומץ בחשיפה,ומאחל לזוגתך ולך שתמצאו את הדרך לטפס למעלה בחזרה.

רועי 26 בפברואר 2018

חזק מרגש עוצמתי.
מאחל לכם בריאות והצלחה הקרב הזה.

עילם 27 בפברואר 2018

מאוד מרגש. מאוד אמיץ לחשוף את עצמך ככה. כמי שחווה את זה בעצמו, אני יכול להעיד כמה הנוכחות והלהיות שם של הפרטנרית המדהימה שלי לחיים עזרה. וככה גם הנוכחות שלך. תהיו חזקים ותהיו אתם. חיבוקים גדולים

Zak 27 בפברואר 2018

טקסט מרגש. שיהיה בהצלחה

ברלה 27 בפברואר 2018

מאוד מרגש. נראה שיש לך הרבה כוחות ולה הרבה אומץ.
תהיו חזקים

תומרג 27 בפברואר 2018

מזכיר לי את הספר "אפלה בצהריים" של סטיירון, בדיוק על הנושא הזה.
כבר אז הייתה לי תחושה שמי שלא חווה את זה או נוגע בזה, פשוט לא יצליח להבין. למרות זאת הצלחת לגעת בי בטקסט הזה שלך. אני בטוח שאני עדיין רחוק מאוד מהבנה במה מדובר אבל הארת כמה סיטואציות שהפכו את הנושא הזה למעט מובן יותר.
אני לא יודע אם יש נצחונות מוחלטים בזירה הזאת, מאחל לכם שתגיעו מה שיותר קרוב להתגברות.
לבי אתכם.

יוני 27 בפברואר 2018

אם תרצה המלצה לטיפול אלטרנטיבי (שבאופן אישי עזר לי מאוד), אתה יותר ממוזמן לשלוח לי מייל

Fluttershy 27 בפברואר 2018

רוב התגובות כאן מאוד קצרות, למרות שמדובר בתופעה כ"כ נפוצה, שאני מאמין שרוב המגיבים מכירים מישהו קרוב שעבר/עובר את זה. אבל לא משנה.

דיכאון (וחרדה) זה משהו שאני מכיר אישית. היו לי 2 מקרים כאלה עד עכשיו (מקווה שלא יהיו יותר). בפעם הראשונה זה היה לפני הגיוס – תקופה של משהו כמו 3 חודשים. אני לא יכול להגיד בדיוק מה גרם לזה, אבל היו לי מחשבות שלוקחים ילדים בני 18 שהם לקראת שיא ההתפתחות שלהם, וזורקים אותם לצבא לעשות 3 שנים דברים שלא קשורים לכלום, ואחרי התקופה הזאת חלק מהכוח והרצון לעשות את הדברים שהם היו יכולים לעשות ב-3 השנים האלה הולך לאיבוד, ובעצם מאבדים את 3 השנים אולי הכי טובות בחיים, וגם כל מה מה שבא לאחר מכן לא יהיה אותו דבר. אבל לא משנה, זה לא הנושא. כשהתגייסתי הדיכאון עבר לי מהר מאוד, כי אין זמן להיות בדיכאון בטירונות. לא דיברתי על הנושא הזה עם אף אחד בזמנו, כי לא היו לי חברים קרובים וההורים שלי רחוקים שנות אור מלהבין ולהכיל את הנושא. במבט לאחור, זה היה דיכאון קל סה"כ, בטח יחסית למה שקרה בפעם השנייה.

הפעם השנייה הייתה לפני שנתיים. למדתי ביולוגיה באוניברסיטה, ועבדתי בתחום הביולוגיה/כימיה, אבל כבר בסוף התואר הבנתי שזה לא התחום בשבילי. תמיד נמשכתי לתחום המחשבים. לפני שנתיים וחצי עזבתי את העבודה הקודמת שלי (לא מכיר הרבה אנשים שבאמצע פגישת מחלקה אומרים "כוסומו, נמאס לי", זורקים את חלוק המעבדה ופשוט לא באים יותר לעבודה אחרי שעבדו שם 4 שנים, אבל זה בדיוק מה שעשיתי).

התחלתי לחפש עבודה חדשה, וזה לא היה קל, ובינתיים הייתי כל הזמן לבד בבית בדיקת מרתף מטונפת, משחק במחשב בלי הרבה קשר עם העולם החיצון. אחרי כמה חודשים שלא מצאתי עבודה, חשבתי לנסות, בגיל 36, את תחום המחשבים בפעם האחרונה. מצאתי קורס לאנשים ללא רקע בתחום שמלמד אותם תכנות, אבל לא סתם תכנות אלא תכנות ברמה מטורפת במתכונת מאוד עמוסה – מה שלומדים בהנדסת מחשבים במשך תואר שלם לומדים בקורס במשך חודש (ועוד 5 חודשים אקסטרה, דברים שלא לומדים בתואר). התקבלתי לקורס הזה. בהתחלה היה בסדר אבל אחרי שבועיים-שלושה הקושי והעומס התחיל להכביד עלי.

לילה אחד לא הצלחתי להירדם ואז התחיל אצלי פידבק של מחשבות שליליות – "אני לא אצליח לישון בכלל – אני אהיה מאוד עייף בלימודים מחר – לא אבין מה מלמדים – אני אנשור מהקורס – לא הצלחתי בניסיון האחרון שלי לעשות משהו בחיים, כי למי יש כוח לעשות משהו כ"כ קשה שוב – ואני חוזר למצב שאני מובטל בלי חברה וחברים. ומהמחשבות האלה רק הלכו והתגברו.

לא רוצה לפרט יותר מדי על מה בא לאחר מכן, אבל 3 החודשים שבאו לאחר מכן היו סיוט. עזבתי את הקורס, נתנו לי תרופות, חלק מהזמן זה עזר, רוב הזמן זה לא עזר, היו תקופות של 3 ימים רצופים שלא הצלחתי לישון אפילו דקה, הייתי במיון, הייתי אצל פסיכיאטרית של קופת חולים שלא עזרה לי כ"כ, הייתי אפילו תחת השגחה במוסד פסיכיאטרי למשך 4 ימים, ישנתי אצל ההורים חלק מהזמן, והם רק גרמו, לא מרצון כמובן, להידרדרות במצב. לא מאחל את זה לאף אחד, 3 חודשים שכל דקה נמשכת כמו נצח, מחשבות אובדניות, חוסר שינה מוחלט, ומה לא.

בסוף הגעתי לפסיכיאטרית פרטית נורמלית, שרשמה לי כדורים נכונים במינון נכון, שעזרו לי מהר – סוף סוף הצלחתי לישון כמו בו-אדם. וגם מצאתי עבודה חדשה, בעיר אחרת, שגם עברתי לגור בה אחרי 27 שנים באזור ירושלים. תוך כמה שבועות לא נשאר זכר לחרדה ודיכאון, אבל את הכדורים אני לוקח עד עכשיו, כמה יותר משנה וחצי (20 מ"ג ציפרלקס וכדור שינה מאותה המשפחה – רוב כדורי השינה הם ממשפחת הבנזו – סופר ממכרים ומאוד לא מומלץ לקחת אותם לאורך זמן, אז קיבלתי כדור שינה לא ממכר. גם הלכתי לטיפול קבוצתי במשך חצי שנה, פחות בהקשר של חרדה ודיכאון, אבל היה ממש טוב לדבר על נושאים אישיים בקבוצה עם מנחים מקצועיים.

אני לא יודע עד כמה זה עוזר, מה שכתבתי, אבל רציתי לשתף בחוויה שלי. בעקרון טיפול תרופתי זה דבר טוב, לדעתי, אם הוא עוזר – ציפרלקס היא אחלה תרופה ואצלי אין שום תופעות לוואי ממנה. אני גם חושב שטיפול קבוצתי עדיף את פגישה אישית עם פסיכולוג – יצא לי לעשות את 2 הדברים והתועלת, אצלי לפחות, הייתה בטיפול הקבוצתי.

בני תבורי 27 בפברואר 2018

תודה ששיתפת, רק בריאות.

Matipool 27 בפברואר 2018

מצטרף לבני.
קראתי את התגובה שלך כבר 3 פעמים ואני מנסה להקיש לגבי המקרה הפרטי שלנו.
אני יכול להגיד שציפרלקס לא תמיד עוזר בניגוד לתדמית שלו.

Fluttershy 27 בפברואר 2018

תשמע, יכול להיות, גם אני הייתי אומר על זה כשהייתי על 10 מ"ג וזה לא עשה כלום, העלו לי ל-20 מ"ג וזה שינה את המצב לגמרי. מצד שני, הפסיכיאטרית רשמה לי מירו בתור כדור שינה, לפני זה לקחתי לוריבן ולא רציתי להמשיך לקחת אותו, כי הוא ממכר. אבל מירו הוא קודם כל תרופה נגד דיכאון, זה שהוא מרדים זאת תופעת לוואי שלו, אז אני לא יכול להגיד שמה שעזר לי זה ציפרלקס, מירו, או שניהם יחד. הבעייה של מירו זה שהוא גורם לעלייה בתיאבון, ובאמת עליתי 12 קילו תוך זמן קצר. אבל מרגע שתפסתי את זה, התחלתי לשים לב למה שאני אוכל, אמנם לא ירדתי במשקל, אבל גם לא עליתי בו.

עופר 1 במרץ 2018

שום דבר לא "תמיד עוזר" והיכולת להקיש ממקרה למקרה היא מאוד מוגבלת. אנשים זה מסובך…

שרית 27 בפברואר 2018

רן הראבן הביא את זה להומיז. תודה לו ותודה לך. הפוסט הזה ממש חשוב. תודה שוב.
ושיהיה טוב. לך ולה.

אבישי 27 בפברואר 2018

נגעת.

למזלי באותה תקופה לא היה לי מה להפסיד. ללא מטען של בת זוג וילדים, כי אני בטוח שהם היו סובלים לא פחות. זה מצב קשה מדי להבנה. אנשים מקשרים את זה למאורעות שליליים ונוטים להתייחס לדכאון כמו אל עצבות, אבל הלוואי והייתי מרגיש עצבות. הלוואי והייתי מרגיש משהו. זה היה סוג של גליץ׳ במוח ואחריו שלושה חודשים של חוסר תחושה. אדישות. חוסר תיאבון מכל סוג שהוא. לילות של בהייה בטלויזיה שהעבירו את הזמן ביעילות – בדיעבד טעות שכן החשיפה לאור השמש מייצרת סרוטונין. ימים של שינה. זייפתי שהכל בסדר והרגשתי את הנשמה מתדרדרת לקיפאון עמוק יותר ויותר. לא רציתי לחיות אבל גם לא רציתי למות. פשוט לא רציתי כלום. ומה שהכי עצוב, בדיעבד כמובן, כי הדכאון שלי היה כאמור נטול עצבות, שלא היה לי אכפת.
לילה אחד צפיתי בסרט ׳אנשי התחנה׳ עם פיטר דינקלידג׳, הנמוך ממסלקי הכס, ופשוט התחלתי לבכות. והבכי פשוט גרם לי להפשיר. ויום אחר כך פתאום הכל היה צבעוני יותר. בעיקר מבפנים.
בכמעט עשרים שנה שחלפו מאז אני משתדל בעיקר לשמור על שגרת שינה, אור שמש ופעילות גופנית, משתדל לבכות ממה שרק אפשר, ומשתדל להמנע מחורפים ארוכים. בינתיים, טפו טפו, זה עובד.

מאחל לכם שאלו יהיו החודשים הקשים האחרונים שתדעו.

49ers 27 בפברואר 2018

תודה על השיתוף.

מיכאל 27 בפברואר 2018

אמיץ. עצוב. חשוב. מרגש.
תודה

דורון (אחר) 27 בפברואר 2018

וואו עופר… תודה ששיתפת.
גם אני בנזוג של מי שסובלת מדיכאון וחרדות (למעשה גם בקרב האקסיות שלי יש כמה…), ואני יודע כמה זה קשה. רק שאצלי זה היה חלק מהחבילה מראש, מתאר לעצמי שליפול לזה באמצע החיים המשותפים זה סיוט.
אני רק רוצה לחדד את המסר החשוב שיש איך להתמודד עם דיכאון, זה קשה ולוקח זמן למצוא את הטיפול שמתאים לכל אחת ואחד, את המינונים והשילוב בין סוגי הטיפול – אבל לכל מי שסובל מדכאון או מלווה אדם דכאוני – אל תתיאשו. גם אם טיפול מסוים (או כמה) לא עבדו בשבילכם, תמשיכו לנסות, בסוף משהו ממגוון הטיפולים שיש היום יצליח לעזור גם לכם.

גילי 27 בפברואר 2018

פוסט מעולה, מרגש וחשוב.
מאוד מוכר אצלנו בבית…. זוכרת ימים בהם בחיר ליבי הקסום לא יצא מהמיטה… כמעט ולא זז, לא אכל, לא דיבר…. הכאב, תהומי, תהום שונה לחלוטין מכל בעסה, דיכי, ודרעק מוכר. אתה לא במומנטום שלך והכי חשוב זה להזכיר לעצמך שזה לידך אבל לא שלך כי כשאתה קרוב וכל כך אוהב אתה שוקע לתהומות שנפערים מסביב. הקושי לראות את האור עובר גם אליך. וחוסר האונים , נוראי. הכעס והתסכול על הכל, מציפים… וצריך לזכור שזה גל (צונאמי , אבל גל) וזה עובר (עם טיפול נכון וכל אחד עם הנכון שלו). באהבה, סבלנות ועיקשות. אצלנו בבית זה הרבה יוגה וקצת תרופות והילדים שכל אחד עם לידתו הביא/ה מזור מסוג שלא נמצא בשום כדור. לפעמים הגלים מגיעים, אבל הם מכים פחות חזק, תודה לאל. אנחנו גם קצת יותר מתורגלים וזה עוזר. תודה לאל על האהבה, על הסבלנות על משפחה וחברים ששולחים גלגלי הצלה גם בלי שהם יודעים. תודה לך ולזוגתך על השיתוף, אתם אמיצים ונדיבים עד מאוד.

קשקשן בקומקום 28 בפברואר 2018

דמעות. כל הכבוד, ושישתפר…

מרסיסיידר 28 בפברואר 2018

וואו. נגעת בי כל כך, אני לא מצליח לנסח את זה בצורה מדויקת.. תודה, פשוט תודה.

ללל 1 במרץ 2018

אני לא מתיימר לתת עצות, רק לספר איך היה אצלי. ספור דומה (אני הייתי הצד המדוכא), גם כן בעיר רחוקה גדולה וקרה. זה השתפר בהמשך, אבל נרפא באמת רק כשחזרנו לארץ. צריך לומר, הייתי מאד חצוי לגבי החזרה, חשבתי שמתאים לי להמשיך בעיר הזו עד סוף חיי וגם הייתי במקום טוב לעשות את זה, אבל בת הזוג דרשה לחזור. הירידה במשכורת ובמעמד המקצועי היתה משמעותית מאד, אבל כנראה שמי שגדל בארץ ים תיכונית שטופת שמש פשוט לא בנוי לקווי הרוחב האלה.

ארט 22 באוקטובר 2018

כ״כ מקנה בכאלה עם זוגיות שעוברים את זה..יש איזשהו עתיד ביחד לשאוף אליו משהו גדול מהאני.

היא אוהבת דא , המחלה פשוט הרבה יותר קשה ממה שנראה.. אני זוכר את עצמי הולך כמה צעדים לתוך פינה פשוט נשכב על הרצפה באמצע אירוע עם חברים פשוט מאבד כל רצון ותחושה בדקה ולא זז יותר…כל הכבוד לך שנשארת הרבה אנשים עוזבים

Comments closed