קדם עונה (3)

על למה אשתי הפסיקה לעשן, וכמה אני אוהב פשוט ללכת למגרש

ביום ההולדת האחרון שלי ביקשתי מיעל שתפסיק לעשן. והיא הפסיקה. כמו גדולה היא הפסיקה. השנה הנוכחית היא ככל הנראה השנה הגרועה ביותר בחיים שלה, אבל לעשן היא לא חזרה. לא סיגריה ולא שאיפה אחת קטנה. "אתה לא יכול להפסיק לעשן קצת, או חלקית, או להוריד בכמות. יש או להפסיק או לעשן", היא אומרת לי. "את רוצה לעשן לפעמים?" כן ולא, היא אומרת, ומסבירה. כי זה לא היא שרוצה לעשן, זה ההתמכרות. ואין דרך להפריד בין הרצון שלה להתמכרות. מה זה בעצם "רצון"?

****

זו הייתה בקשה לא פיירית, זו האמת. אני שנאתי את זה שהיא עישנה, ולמרות זאת הייתי איתה. היא עישנה בתוך הבית ושנאתי את זה, תיעבתי את זה. אבל אהבתי אותה, ונשארתי שם. מה זה אהבתי, אוהב. אבל את הסיגריות שנאתי. אפילו רבנו על זה כמה פעמים ואנחנו לא כאלה שרבים. זו בקשה לא פיירית, כי כשאני מנסה לדמיין מה הדבר שיעל יכולה לבקש ממני להפסיק לעשות זה להפסיק ללכת למשחקים של מכבי.

****

אני משחק את המשחק ההיפותטי הזה הרבה בראש שלי: "מה אני אעשה אם היא תגיד לי לבחור, מכבי או אני?" לשמחתי, המשחק הוא היפותטי, כי יעל לא תבקש ממני לבחור דבר כזה, וגם אני לא ביקשתי ממנה אף פעם לבחור. אנחנו לא עושים אולטימטומים לאנשים שאנחנו אוהבים, ואם כן, זה צריך להיות משהו ממש רציני. אני משחק את המשחק, בגלל שהוא לא יגיע אף פעם למציאות, בגלל שהוא משחק. אני לא הייתי רוצה להתעסק בשאלה הזו בחיים האמיתיים.

****

אני רוצה אף פעם לא להפסיק ללכת למשחקים. אני רואה את האנשים שהפסיקו ללכת, כל אחד מסיבותיו שלו, ואני רואה את הפחד הכי גדול שלי. זה קורה לפעמים, אני יודע, כשמתבגרים, כשמזדקנים. הדבר שפעם היה הכי חשוב ושהכי אהבת לעשות, כבר לא עושה לך את זה. אבל ליד זה יש את אלה עם המנוי בגיל 70+ ואתה חושב לעצמך, הנה מודל לחיקוי.

****

למה בעצם זה כל כך מפחיד אותי? מעבר לעניין הברור של ההגדרה העצמית. אני חושב שבעיקר כי ממש אכפת לי מזה. זה "הדבר" שלי. איפה עופר? הוא הלך למשחק. זו סיבה לגיטימית ללא להיות במקום כלשהוא, ליציאה מוקדמת מהעבודה, לנסיעה לחו"ל, ללמה אני חוזר הביתה הלילה ב-12:30. יש משחק. שתי מילים שבאמת מנצחות הרבה מאוד ממה שמולן. יש משחק. אני יוצא עכשיו כי יש משחק, ואין מצב שאני מחמיץ את הפתיחה. לא לא, אין ישיבה ביום שני בערב, מכבי משחקת נגד בני יהודה. זה מה שזה. הדברים האחרים פשוט לא היה אכפת לי מהם מספיק, או, מה שיותר נכון, הייתי צעיר ולא הייתי עסוק בשאלות האלה כל כך אז אין לי מושג.

****

האם אני מכור? זו שאלה מעניינת. אני לא הייתי מכור לשום דבר מעולם, אני חושב. כשאני שואל את יעל היא אומרת "היית יודע". וגם למשחקים של מכבי, אני לא מכור, עובדה שהייתי מלא זמן בחו"ל. אבל אולי זה הללכת לכדורגל? ללכת למגרש. לאו דווקא מכבי, אלא כדורגל. אני בקריז של ללכת לאיצטדיון. הייתי במשחק של מכבי תל אביב נגד פרנצווארוש, ואין מצב שאני הולך לגביע הטוטו, אבל באותה נשימה אני כבר עושה חישובים על המשחק מול חדרה בנתניה כי זה קרוב ולמה לא בעצם (כמו שאתם יכולים להבין, הטקסט הזה נכתב לפני הרבה זמן. והייתי בחדרה וגם הייתי בחצי גמר גביע הטוטו וגם אכלתי לעצמי את הלב שאכפת לי כל כך מגביע הטוטו – ע"פ). אני ממש לא רוצה להפסיק ללכת למגרש. אני רוצה כל הזמן ללכת למגרש. 

****

בגלל זה אני גם לא כל כך שותף לבדיחות על "הסבל שבכדורגל הישראלי". בולשיט. אין הרבה דברים יותר כיפיים מאשר ללכת למגרש. ולא רק כדורגל, גם כדורסל, והוקי, וכדוריד ובייסבול. ופוטבול. אני פשוט אוהב ללכת למשחק. עשיתי טיול לא מזמן בספרד, סוף שבוע עם חבר. שבת וראשון – ארבעה משחקי כדורגל, בטראגונה, וייאריאל, ולנסיה וברצלונה. אבל עוד לפני זה, הלכתי לראות את המשחק הראשון בחצי גמר הפלייאוף בליגה השנייה בכדורסל. אני באמת רואה בזה בילוי אולטימטיבי, וכשיש בזה את האלמנט הרגשי, זה בכלל וואו.

****

אז אולי אני כן מכור. אין הבדל בין הרצון שלי להתמכרות. לא נורא, יש דברים יותר גרועים.

קדם עונה (2)
קדם עונה (4)

תגובות

  • תבורי

    הפסקתי לעשן לפני עשרים וארבע שנים אבל מעולם לא הפסקתי לרצות לעשן. חתיכת מאבק.
    כשהחיים שלך יכללו גם התחייבויות שכרגע אין לך, כמו ילדים למשל, קדחת המגרש תקבל תפנית. אולי לזמן מוגבל, אבל תפנית.

    הגב
    • dk

      אני זוכר כשרק הפסקתי לעשן ויצא לי לדבר עם מישהי שלא מעשנת כבר 3 שנים, ניסיתי לקבל ממנה השראה ושאלתי אותה איך זה מרגיש אחרי שלוש שנים ואם נעלם לה הדחף לסיגריה. היא נתנה לי את הפרצוף הכי מיואש שראיתי בחיים שלי וענתה "הדחף לא נעלם אף פעם, אתה פשוט לומד לחיות עם זה"...

      הגב
    • Ollie Williams

      בעונה האחרונה ויתרתי על ללכת למשחק גארבג' של מכבי בליגה האירופית לטובת אירוע אחר.
      חבר כעס עלי איך אני מעיז לוותר על משחק בשביל אירוע כזה ושאני סתם אוהד הצלחות.

      אמרתי לו שאני יכול רק לאחל לו שיום אחד גם לו יהיה משהו בחיים שמדי פעם יהיה חשוב יותר מכדורגל.

      הגב
  • ישרון

    יש לי לפחות 3 התמכוריות פעילות (נטייה להתמכרות) אבל הספורט היא אחת המבורכות מבניהן, זה לא רק היכולת להנות ממשחק מליגה פחות איכותית זה גם הדחיפה לאשכרה לעשות ספורט. אני משחק כדורגל חובבני פעם בשבוע (11×11, 90 דקות וכו'), זה קריעת תחת ותמיד ביום המשחק יש בי איזה קול שרוצה להתחמק ותמיד בלילה אחרי תחושת סיפוק מטורפת, לא נראה לי שהייתי נכנס לזה או לפחות מתמיד בזה אם לא הייתי חולה על כדורגל.

    הגב
  • yaron

    לדעתי התמכרות חייבת להכיל אלמנט נגטיבי כדי להיקרא כך (בין אם אמיתי ובין אם בעיני המכור). כולנו חייבים מים ואוויר ועדיין אלה לא התמכרויות.
    במקרה שלך, לא נשמע כאילו הדבר מזיק לך בצורה כלשהי ולכן בעיני מדובר בתחביב.

    הגב
    • אלי-לא אוהד כ"ס

      לדעתי הרבה מידי לא טוב בשום דבר. לדוגמה הרבה סקס ברמת התמכרות או אפילו לשיטתך, שמעתי פעם על מושג שנקרא "הרעלת מים". כלומר הדגש הוא על הכמות ולא על החומר. אבל נכון שזה תמיד מלווה באלמנט שלילי.

      הגב
    • אורי

      להיות אוהד כדורגל, במיוחד אחרי הפסדים, או עונות קשות (7 ברצף אם אתה אוהד חיפה), מזיק בהרבה מאוד אופנים

      הגב
      • yaron

        מסכים שזה נכון במקרים רבים אבל לפי פרוסנר זה לא כך אצלו.

        הגב
    • אמיתי

      לדעתי אהדת ספורט וללכת לראות כדורגל בפרט לא נופלים תחת ההגדרה תחביב. זו פעילות פסיבית שלא דורשת מיומנות.
      טור יפה. אהבתי

      הגב
      • אדם

        ממתי תחביב דורש מיומנות? יש מיליון שחקני כדורגל חובבניים שללא ספק היית אומר שהם חסרי כל מיומנות. ואם זו הטענה שלך אז גם לראות סרטים, הופעות ואפילו לשבת על החוף הם אינם תחביבים. אז מה הם?

        הגב
        • אמיתי

          תחביב בהחלט דורש מיומנות. גם אם נמוכה. לראות סרטים הופעות ולשבת בים אינם תחביבים. הם בידור וכייפ..פסיביים.
          לשחק כדורגל לא משנה באיזו רמה נחשב תחביב משום שזוהי פעילות אקטיבית. האדם נדרש להשתתף ולעשות משהו בתחביב. בידור לא דורש ככלל ממי שצורך אותו כלום בעצם. זה ההבדל בין לאכול ללבשל

          הגב
          • אדם

            אתה מנסה לחלק עולם אפור לשחור ולבן וזה לא עובד. גם האזנה למוסיקה וצפייה בסרט דורשת מיומנות שאתה לוקח כמובנת מאליה אבל לא קיימת אצל כולם ויתרה מזו, צריך לפתח אותה. בשביל להינות ממוסיקה קלאסית או רוק כבד צריך, מעבר לרצון, לפתח את היכולת להבין מה שאתה שומע. זה נכון גם לסרטים ובעצם אין שום הבדל בין זה לבין לבעוט בכדור. ככל שאתה מפתח את המיומנות יותר אתה יודע להבדיל בדקויות\לבעוט יותר טוב. גם בישול זו דוגמה מצוינת כי אני יכול לקחת כל מה שיש לי במקרר ולזרוק לסיר - זה בהחלט יחשב בישול אבל ממש גרוע, אז האם זה תחביב או לא? בידור זה הגדרה לרוב המוחלט של הדברים שאנחנו בוחרים לעסוק בהם והתחביב זו ההנאה מהם והרצון שלנו לעסוק בהם ללא שום קשר למיומנות

            הגב
            • אמיתי

              אתה מפספס את החלק השני של ההגדרה- אקטיביות. גם מיומנות וגם אקטיביות.
              לפי ההגדרה שלך גם לנשום זה תחביב

            • אדם

              לא, רוב האנשים לא "נהנים" מלנשום. כמו שיש הרבה מאוד אנשים שלא "נהנים" מלאכול. אתה מפספס כמה אקטיבי אתה, מבחינה מוחית, בפירוש של מוסיקה, סרט או משחק כדורגל. יתרה מזו, מידת האקטיביות שלך משתנה בהתאם למידת ההבנה וההתעמקות שלך בכל אחד מהנושאים הללו.

            • אמיתי

              אדם. אתה מפספס פעמיים..
              לא משנה עניין הרוב להגדרה. גם אם יש מישהו אחד שנהנה מלנשום לפי הגדרתך זה תחביבו. בקשר לשימוש במוח אתה שוב לא תופס את המובן של אקטיבי- הכוונה אקטיבי לפעולה עצמה. המאזין למוזיקה לא תורם למוזיקה כלום. הוא רק נהנה ממנה ואיננו הכרחי לה. הוא פסיבי

            • Ollie Williams

              אמיתי, בוא נהיה קצת ריאליים. אדם שמגדיר מוזיקה כתחביב לא סתם שומע גלגל"צ או אפילו 88. לרוב זה מלווה ב"מחקר" מסביב, גילוי של אמנים/שירים/סגנונות חדשים, זה לגמרי יכול להחשב כתחביב. גם קולנוע. בניגוד ל"אני קופץ לראות סרט מדי פעם", גם כאן אפשר לצלול לעומק בצורה אקטיבית ולגמרי לעשות מזה תחביב.

            • אמיתי

              אולי. חצי מסכים.. מי שחוקר וקורא ומחפש מוזיקה ייתכן ואפשר להגדיר זאת כתחביב שהאזנה למוזיקה היא רק חלק ממנו. אני פחות או יותר כזה אבל אלמלא הייתי מנגן לא הייתי קורא למוזיקה תחביב שלי. תתפלא- המון אנשים (מניסיוני בעיקר נשים משום מה...) מגדירים מוזיקה כתחביב כשלמעשה הם מאזינים לקצה או משו.
              הייתי אומר שרוב האנשים נהנים להאזין למוזיקה (ולצפות בקולנוע ולנשום) אבל זה איננו תחביב, כשם שאוהד כדורגל לא יכול לקרוא לצפייה במכבי (לא חשוב איזו) תחביב. אגב גם קריאה בדה באזר איננה תחביב. כתיבה בהחלט כן

            • yaron

              דרך אגב, לא טענתי שנשימה ושתיית מים הם תחביבים, טענתי שהם לא התמכרויות.

            • אמיתי

              לא טענתי שטענת (-:

      • אלי-לא אוהד כ"ס

        תַּחְבִּיב הוא פעילות הנעשית בשעות הפנאי מתוך רצון והנאה מעשייתה - ויקיפדיה

        הגב
  • Ollie Williams

    הפסקתי לעשן סיגריות לפני 4 שנים.
    גם אשתי סבלה מזה (למרות שלא עישנתי בתוך הבית, גם כשגרנו במקומות קרים יותר) וגם היא מעולם לא הציבה אולטימטום. בסוף בזכותה הפסקתי - היא זיהתה הזדמנות טובה מבחינת הסטטוס בחיים והבנתי שהיא צודקת ולשמחתי לא פספסתי אותה.

    האמת שפה ושם בא לי סיגריה (וזה גם קורה לעתים נדירות, לרוב בשילוב של חו"ל ואלכוהול).
    אבל אחרי שהפסקתי כבר, כל כך לא בא לי לחזור להיות מעשן - הריח, התלות, התחושה הכללית - שזה חזק יותר מהכל.

    ולגבי הכדורגל הישראלי, אפשר לאהוב ללכת למשחקים ולקטר בו זמנית.
    כמו שאתה אוהב את אשתך בגלל אלף ואחת סיבות גם אם היא לא בהכרח נראית כמו בר רפאלי - אני אוהב את הקבוצה ואת חווית המשחק בגלל המון סיבות, האסתטיקה והרמה של הכדורגל לרוב לא ביניהן.

    חוץ מזה התהיות שלך על כדורגל והחיים עצמם מאוד מזכירים את הטורים של פז חסדאי בנושא, ולפחות מבחינתי זה נאמר כמחמאה גדולה

    הגב
  • טרנטה

    אם אשתך הפסיקה לעשן גם אתה יכול להפסיק לקרוא לחיפה מכבי.
    ואחרי הפרובוקציה הקבועה - נהנה לקרוא את הפוסטים שלך. תודה!

    הגב
  • אלי-לא אוהד כ"ס

    משחקי ליגה שניה בחו"ל זה באמת כיף. אני תמיד משתדל כשיש בסביבה.

    אם כבר סיפורי נשים וכדורגל אז הנה אחד: את חמש השנים הראשונות לנישואינו חיינו בירושלים, לא כל כך בגלל האהבה לעיר, ויש מה לאהוב, אלא יותר בגלל ספיחי לימודים, ועבודה בעקבות כך. מידי פעם בסופי שבוע ירדנו להורים בשפלה. הורי גרו בדרום ת"א. וכך לאחר ארוחת הצהריים קרוב לשעה 3 אני הייתי מתחיל להתגרד בחוסר מנוחה. באופן לא מקרי הפועל שיחקו בבית באותם סופי שבוע. בסופו של דבר המשחק ואני היו נפגשים בבלומפילד. הורי ככל שהיו נחמדים היו די משעממים והאמת שזה היה לא מתחשב מצידי לעשות לה את זה. אחרי פעמיים כאלו זוגתי תופסת אותי ואומרת לי "תראה אין לי בעיה עם זה שאתה רוצה לראות כדורגל, אני פשוט לא מבינה למה בגלל זה אני צריכה לסבול את אמא שלך אחר צהריים שלם. קח את הרכב וסע אני יכולה להישאר לבד, הכול בסדר".

    תחילת עונה תמיד מרגשת. זה דומה לילד שזה עתה הגיע לעולם וכולו אופטימיות. רק אחר כך אתה מונחת לקרקע המציאות. אולי בגלל זה עונת המלפפונים כל כך פופולרית. אני טוען שגם אוהדים זקוקים לפגרה, היום עם כל עומס המשחקים שמגיעים אליך מכול חור אפשרי, יותר מתמיד. ובכלל בשנה של מונדיאל (האם) יש סיכוי שהאוהדים יגיעו מותשים יותר מכרגיל וממוצע הצפייה ירד.

    הגב
    • 7even

      רק בקריאה שניה הבנתי שבעצם היית לוקח אותם איתך לדרום ת"א ורק משם למשחק.

      אשכרה פרוייקט :/

      לפחות זה היה בשנים הטובות?

      הגב
      • אלי - לא אוהד כ"ס

        כן,אז היתה רק אישתי

        הגב
        • אלי - לא אוהד כ"ס

          כלומר,עדיין לא היו ילדים והפועל לקחו את האליפות הראשונה בשנות השמונים.

          הגב
  • צור שפי

    אני בן 61 ומנוי להפועל לא מעט שנים, יחד עם חבר ילדות. התחלנו בשער שבע ובשלב מסויים, בסביבות גיל ה-50, שהיו שנים מוצלחות למועדון, הגיעו מנויים חדשים שהתנקשו במינהגנו לצפות במשחקים בעמידה. הקריאות ״לשבת, לשבת״ סופן שגירשו אותנו לשער חמש הפחות סטרילי. בשנים האחרונות, על רקע כל הגועל נפש בשנים האחרונות (בעיקר אלימות האולטראס) היו לנו הרהורי כפירה אבל תמיד חידשנו את המנוי, כולל כמובן בעונה האחרונה בלאומית. זו לא התמכרות, זה פשוט נתפס אצלנו כחלק מהחיים, משהו שעושים כל זמן שזה ניתן.
    ולגבי העישון, מעולם לא אימצתי את ההרגל המזיק הזה ומבלי לשפוט ערכית אנשים שהם רציונליים, מודעים ונאורים, עדיין אני מאוד מתקשה להבין איך הם ממשיכים להזיק לעצמם, ליקיריהם ולסביבתם. טוב עשית שביקשת מבת זוגך להפסיק וטוב שהיא נענתה. מאחל לשניכם שהיא תחזיק מעמד.

    הגב
    • 7even

      בן 61 בשער 5?
      ואוו. רציני אתה צור

      הגב
      • צור שפי

        נדייק - בתפר בין ארבע וחמש. אבל בעמידה. מה שנקרא ״האולטראס המתונים״.

        הגב
  • 7even

    עופר.
    מה היא אמרה כשטסת ל 3 משחקי חוץ באלופות?

    הגב
  • אופיר

    השנה היא 2018 ויש עדיין אנשים שמעשנים - לא להאמין! מבין כל ההרגלים הרעים, זה אולי הגרוע מכולם. נזק בריאותי, ריח רע, שיניים וציפורניים צהובות. מראית עין של ריקבון.

    הגב
    • אלכס

      אני אוהב את כל ה"זה 2018, תפסיק לחיות בפרהיסטוריה, כל כך ניאנדרטלי", כאילו שלכולם יש את אותו סדר עדיפויות (לכל אחד יש את הסיבה שלו להתחיל עם הרגל מזיק. כשההרגל הופך להתמכרות זה לא תמיד עוזר גם אם סדר העדיפויות זהה).

      באופן אישי אני לא מעשן, אבל יש לי חברים שכן, וחלקם התחילו כדי להכריח את ההורים להפסיק (רעיון על הפנים היה ונשאר. אחד ה- I told you so הכי עצובים בחיים שלי). התמכרות זה לא צחוק.

      המון כבוד לגברת שלך, ולכל המגיבים פה שהצליחו (וגם לאלה שניסו ומנסים)!

      נ.ב.
      לא מסכים עם "אתה לא יכול להפסיק לעשן קצת, או חלקית, או להוריד בכמות. יש או להפסיק או לעשן". יש אנשים שלא יכולם בלי גבול ברור וחד. יש אנשים שלא יכולם עם.

      הגב
  • פרלה

    אני מחזיק כבר לא מעט שנים עם סיגריות בודדות כל יום (למעט בזמני הקודש).
    יש אפילו רופאים שאמרו לי שאין בזה נזק.
    לא רואה את עצמי לוקח 5 דקות הפסקה בעבודה בלי זה.
    עבורי, הכדורגל באיצטדיון לא יכול להיות במינון מוגבל.
    בשבוע שנולדה בכורתי הייתי בשני משחקים סופר חשובים של מכבי כולל הנצחון הביתי על צסק״א בבלומפילד.
    היום דרך מכבי הילדים באים ולומדים על נאמנות ועקביות. גם כשלא קלה דרכנו הם מבינים שהחיים לא תמיד בעליה אבל אנחנו עם הקבוצה שלנו והאנשים שחשובים לנו בעיקר כשקשה להם ולא רק בהילולות וחגיגות והצלחות.
    אלפים שהתרגשו השבוע בגביע הטוטו, לא זייפו רגש ולא עשו "בכאילו״ על אף אחד.
    מי שאינו זוכה לחוויה של התרגשות אמיתית באיצטדיון עם הקבוצה ששלך מילדות ועם חברים ביציע שאיתם אתה יושב מלא שנים, מפסיד בגדול.
    מי שמכיר את התחושה הזו וגם מי שלא זכה לה, יעיין בפוסט חגיגי שכתב כאן עמית לוונטל לפני שנים באופן שאין לי כוונה להתחרות בו. ארוך אבל הפוסט הכי טוב שקראתי ״אנחנו הגזע העליון" - זה שם הפוסט ונקווה שימשוך אתכם לתוכו.
    http://debuzzer.com/lewintal/29656/

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *