טבעת

מה נשאר אחרי שאנחנו הולכים מאיפה שהוא? האם נשאר משהו בכלל? מחשבות מהשיבה לברלין

ביום הראשון שהתעוררתי בו מחדש בברלין, הדבר הראשון שעשיתי היה לחזור לישון. הייתה תחושה של דיסאוריינטציה, שארית של הר הרגשות שהתרומם במרכז של הלב שלי ושלח זרועות לשאר הגוף, יודע שמדובר במצב לא ברור ולא טבעי. כשקמתי בפעם השנייה, הודעתי לדני שאני פנוי, כי אמרנו שנשב לצהריים.

אני מת על דני כי דני הוא טוב. הלב שלו, הכוונות שלו, התוצרים שלהן, כולם טובים. ואנחנו לא יודעים איפה ללכת לאכול בוקר מאוחר מאוד, כי כבר 12, והשבוע הוא בחופש ביום שישי, והבת שלו תחזור מהבית ספר רק ב-3 וחצי – אז לנו זמן.

אני ואני מדברים על הוקי, על כדורגל, הוא גרמני שאוהד את הפועל תל אביב, ולכן הוא מתעניין במה שקרה עם גוטמן. גוטמן נראה כל כך זר לכל מה שקשור למה שאני עובר, אבל האינסטינקט של האוהד, שאין מצב שהוא לא ידע מה להגיד על משהו שקשור לקבוצה שלו, נכנס לפעולה, אבל גם החלק הזה בשיחה מתחלף מאוד מהר, אחרי שהאוכל שלנו מגיע.

אני אומר לו שהביקור בברלין גורם לי לחשוב על החיים, ועל זה ששום דבר לא נשאר. כלום. הייתי פה שלוש וחצי שנים, אני אומר לו, אבל האם משהו נשאר מזה? ומה שאני באמת שואל, את עצמי, לא את דני, זה האם הזמן שלי בברלין לא היה בזבוז מוחלט?

יום קודם לכן, אני מספר לו, עוד כשהייתי במינכן, נפגשתי עם אנגלה. אני מכיר את אנגלה מהסמסטר שעשיתי בוונציה, ונפגשנו מספר פעמים בזמן שגרתי בברלין. אני מספר לה על התחושה הזו, והיא מספרת לי על דוד שלה שנפטר לא מזמן. לא היו לו ולדודה שלה ילדים, ואנגלה ובני הדודים שלה קיבלו את המשימה לפנות את הבית לפני שמוכרים אותו.

הדוד, היא מספרת, היה איש של תחביבים ואף ביולוג חובב אבל רציני מאוד. הבית היה עמוס ספרים, מחברות, אוספי נתונים וסטטיסטיקות. עשרות רבות של כרכים שאף אחד לא יפתח אף פעם. את כל הנתונים יש היום באינטרנט, בטלפונים שלנו,  ואף אחד לא צריך ספר ולמי יש מקום בדירה הקטנה שלו בעיר. חיים שלמים של תשוקה למשהו, ומה בכלל נשאר ממנה.

חזרה לברלין. אני אומר שלום לדני, וניגש להסתובב בשכונה הישנה שלי, לוודא שהכל אותו דבר. אני עובר ליד הפיצוציה שלי, ומסטולי, המוכר הטורקי החמוד שעובד בלילה, מחייך אלי. שואל מה שלומי. הוא מבין שאני כבר לא שם, אחרת הייתי בא בשמונת החודשים האחרונים. שואל אם אשתי בסדר. אני מבקש ממנו סלפי. הוא נעתר, לא לגמרי מבין מה אני רוצה ממנו. אבל הוא בחור טוב וזה מה שחשוב.

אני מעודד קצת, וממול אני רואה את המספר של הבניין שלי, שהוא כבר לא שלי בעצם, אבל הוא תמיד יהיה שלי. אני יודע שלמחרת אני אצטרך להגיע לשם, לפנות משם את המזוודות האחרונות שנשארו בדירה, שאין לי בכלל מושג מה יהיה שם, ואני מפחד מהרגע הזה ממש.

אבל עד מחר יש זמן, אז אני מחליט ללכת ללידל, לראות ששום דבר לא השתנה. בלילה שלפני, בזמן שנסעתי ברכבת, ראיתי התכתבות מצחיקה בין אולי לג'יי, על למה חשוב לקחת רשימה ללידל, ואני אומר לעצמי שאם רשימה אני יכול לעשות קניות בלידל של שבוע תוך רבע שעה בדיוק, כי אני יודע בדיוק איפה כל דבר. ואני שמח לגלות שאני עדיין יודע בדיוק איפה הכל, מסתכל לראות שיש מבצעים על הבשר, אולי יש איזה גלידה חדשה ומעניינת, ואיזה ספיישל יש להם החודש. אני יוצא משם ויורד לאלכסנדרפלאץ, להתנתק מהתחושה החונקת באמצעות קניות שאני צריך לעשות עבורי ועבור יעל ועבור אמא שלי.

אני חוזר הביתה, ונח. והולך לאכול במסעדה ההודית האהובה עלי, לבד. אני פותח שולחן, עם הידראבד מורג טיקה שזה עוף ממש טעים וקצת פיקנטי ואורז הודי בערימה לידו, כשבצד יש לחם נאאן עם מלא שום ובחיי כמה המנה הזו טעימה כשהמנגו לאסי שמלווה אותה פשוט מצוין. מאוחר יותר אלך למסיבה ובדרך חזרה אחשוב לעצמי שאני לא בן אדם שהולך למסיבות בברלין אבל היום הלכתי כי סיבות אבל גם כי אולי אם אעשה דברים שאני בדרך כלל לא עושה ארגיש אחרת. אבל מתישהוא אני מתעייף גם פיזית וגם נפשית, ונוסע לדירה.

ביום השני שבו אני מתעורר בברלין אני גם כן מנסה לחזור לישון. אני עייף נורא אבל זו לא המיטה שלי. וכשאני קם אני קולט שאני לא אוכל לפגוש את דנה וענת והתינוקת הקטנה שלהן אז אני מודיע לה, וכשאני יוצא לבסוף מהבית אני יודע שאני צריך לאכול עכשיו משהו מוכר אחרת אני לא יודע מה יקרה. ולכן אני שם פעמיי לקונופקה.

דוכן הנקניקיות מוכר את התוצרת שלו כמעט 90 שנה, אני חושב, ותמיד באותו מקום. ויימאר והנאצים ומזרח גרמניה ונפילת החומה וסקסי ברלין ומהגרים. ומלא מלא נקניקיות. קונופקה שורד. יש מלא תור לאנשים שרוצים נקניקייה חתוכה עם קטשופ ואבקת קארי וצ'יפס בצד. אני לוקח תמיד גם בולטה, קציצה טעימה שלדעתי היא הכוכבת הבלתי מוערכת של ההצגה שיושבת דרך קבע מתחת לפסי הרכבת של היו2, מספיק קרוב למה שהיה בית כדי שיהיה נוח להגיע כשמתחשק אבל מספיק רחוק כדי שלא אגזים. אתה תמיד מקבל את אותו הדבר בקונופקה וזה תמיד טעים לאללה. התחנה הבאה הוא הגלידה האהובה עלי בברלין, הוקי פוקי. אני מגיע כמה שניות לפני שהמוכרת החביבה, לא עניין של מה בכך בעיר הזו שמלאה במיליוני אנשים חמוצים, ואני מבקש שני טעמים שאני מכיר אפילו בלי טעימה קטנה.

אחר כך אני נוסע לשרלוטנבורג וכדי להגיע בזמן אני כמובן לא צריך להסתכל באפליקציה,ובמקום לנסוע לאלכסנדרפלאץ ולעלות לאס באן שנוסע ממזרח למערב דרך מרכז העיר, אני עולה על הרינגבאן, יורד ביונגפרנהיידה ומחליף ליו7 עד ווילמרסדורפר, התחנה שצמודה לאס שרלוטנבורג. אני רואה אותם מרחוק, לבושים במעילים שלה אדום ושלו כחול, ודוחפים עגלה. ואני נזכר בשיחות עם אנגלה ובשיחה עם דני, ואני אומר לשניהם שמה שהרבה אנשים כן משאירים אחריהם זה ילדים. כי אני יודע שאני אזכור את אמא ואבא שלי עד שאני כבר לא אהיה כאן, ובטח אחרי שהם כבר לא יהיו כאן.

והבת של איציק ומרינה היא דבר חמוד כל כך, אחרי שהיא מתעוררת מהשינה בעגלה שלה היא כמובן שופכת את הקפה של אמא שלה על כל מה שנמצא בסביבתה ואני מחזיק אותה ונותן לה נשיקה ומקשיב לסיפורים של איציק ומרינה על החיים שלהם בברלין. מרינה הלכה לבית החולים כדי ללדת ביום שאני ויעל חזרנו לארץ, וככה כל פעם שאני אשאל את אחד מהם בת כמה היא, אני אדע כמה זמן אני לא גר בברלין יותר.

הזמן להגיע לדירה מתקרב וקני כותב לי שאני יכול לשים את המזוודות שהשארתי בדירה במרתף שלו, יש לו מקום. קני הוא אנגלי, והוא לא מדבר הרבה, בעיקר ממלמל. אני מאוד אוהב אותו, והחברה שלו במקרה יושבת באותו ערב עם יעל בתל אביב. אני מתיישב אצל קני ושואל אותו איך אבא שלו, וקני מסתכל עלי מוזר ומספר לי שאבא שלו נפטר לפני חודש. אני נזכר בזה שאחד הדברים שהכי שיגעו אותי זה שחברים בגרמניה, לא ישראלים, לא היו משתפים. אבל זה קצת מוגזם. אני שומר את המחשבות האלה בפנים ומנסה להבין איך קני מרגיש, ובצורה מאוד לא אופיינית אבל מספיק מינימליסטית הוא מספק לי על ההלוויה. ואנחנו מדברים על העבודה שלו, והוא שואל את יעל. הוא נורא אוהב את יעל, אז בדרכו הוא דאג לה. הוא מספר לי על טיול הכדורגל המשוגע (14 משחקים ב-14 ימים) שהם עשו בבואנוס איירס (וקצת במונטווידאו), ולמרות שראיתי את כל התמונות, אני עדיין רוצה לשתות כל פרט, כי אני מקנא בטירוף.

אני מזמין המבורגר מטומי'ז (הכי טוב בברלין, באחריות), ואנחנו צופים בגנואה נגד נאפולי, ובעיקר מדברים. זה רגע של פעם. אני נרגע קצת.

מזוודה אחת מאלה שהבאתי מהדירה עומדת בבית של קני, כי אני צריך להוציא ממנה דברים שאני כן לוקח הביתה. מוקדם יותר כשהתקדמתי לכיוון של הדירה הרגשתי את הלב שלי פועם כל כך חזק, דופק כמו תוף ולא מרפה, מאיים להתפוצץ. כשצלצלתי באינטרקום לדירה ואז כשעברתי בחצר הפנימית ואז כשעליתי במדרגות ונכנסתי לדירה שלי ואנשים שהם לא אני היו גרים שם, והספה לא הייתה במקום הנכון בכלל, ולמטבח בכלל לא נכנסתי. וגם לא לשירותים. הם הביאו לי כוס מים וישבתי שם וסיפרתי להם כמה אני מתרגש. והם היו מאוד חמודים. הזכירו לי את יעל ואותי לא הרבה אחרי שהגענו לשם.

וסיפרתי להם על אנדריאה השכנה ועל המסעדות שאני אוהב ועוד על מסעדות שאני אוהב, והוא עזר לי לסגור את המזוודות והוריד אותן איתי והאובר הגיע ונסעתי משם, לקני.

ובשנייה אחת הדירה כבר לא הייתה שלי באופן סופי, ואחרי ששלושה ימים קודם לכן סגרתי את חשבון הבנק שלי, ואחרי שבנחיתה, שוטרת הגבולות הסתכלה בדרכון שלי ושאלה איפה הויזה העדכנית לגרמניה, ועניתי לה שאני לא גר יותר בגרמניה, זה קרה: הבנתי שכמו שאני גר בישראל, ככה אני לא גר יותר בגרמניה.

ואחרי שיצאתי מהבית של קני, הלכתי מלא עם כל המחשבות האלה לרינגבאן, שמתי מוזיקה באוזניים, ונסעתי על המסלול עם כיוון השעון את כולו, טבעת שלמה, 360 מעלות וכתבתי את רוב הטקסט הזה בטלפון שלי.

היום השלישי שבו אקום בברלין, יהיה יום של כדורגל. אלך לראות את אוניון ברלין מתמודדת עם גרויתר פורת' בקרב צמרת לא יהיה יום של יותר מדי מחשבות. מחר יהיה כדורגל. שיתחיל בשעה המדהימה אחת וחצי, ולכן ייקח לי את כל היום האחרון שלי בעיר. ואני חושב שטוב שאני הולך לכדורגל. כי כשהייתי מבקר בארץ הדבר שהיה נשאר תמיד אותו דבר היה המשחקים של מכבי או יותר נכון אני במשחקים של מכבי. תמיד מחכה לזה תמיד רוצה כבר להגיע לאיצטדיון.

ואני אבקר בברלין אני מניח, אוכל את האוכל שאני אוהב ואבקר את האנשים אבל הכל יהיה שונה, כי אני כבר לא אהיה שם כל הזמן. אבל אוניון תמשיך. ואני אמשיך כשאני אגיע. וזה יהיה שלי. זה יהיה מה שיישאר. אבל גם יהיה יותר מזה, נכון?

עונה (1) - אחרי הניצחון על אשדוד
לטפל בעצמנו - הבלוג ומכבי פותחים עונה

תגובות

  • בני תבורי

    אין לי את הניסיון בלחיות במקומות אחרים בעולם, אבל כל פעם שעזבתי מקום שהייתי חלק ממנו, חלק ממני נשאר שם, ואולי בגלל זה אני מרגיש בבית בהמון מקומות שהם לא הבית.

  • Gil - Zimbabwe

    באקוודור אמר לי לפני הרבה שנים חבר שגר שם כבר עשרות שנים שהישראלים שבאים לאקוודור בוכים פעמיים, שהם באים ושהם עוזבים.

  • מאשקה

    סיפור מקסים. תודה

  • דובינסקי

    יפה. מאוד מזדהה.

  • matipool

    נהדר, פרוסנר. הייתי שם ממש איתך.
    אגב, כשאתה כותב "אני יוצא משם ויורד לאלכסנדפלאץ" - זה אומר שגרתם בפרנצלאוואר ברג? (כשביקרנו בברלין לפני כמה שנים גרנו בדיוק באמצע בין אלכסנדרפלאץ לפרנלאוואר ברג).

  • כחול ישן

    בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב

  • גלעד

    נפלא.

  • ארז

    פרוסנר, נפלא.
    אתה ממש מעביר את החוויה הרגשית והתודעתית, כמות שהיא.
    לתחושתי אתה משתבח עם הזמן, ובגדול.

  • ארם אבירם

    טור נפלא ומרגש. יכול לגרום לכל אחד להתגעגע למקומות ולנופים ולחברים שהיו לו במקומות ובזמנים שונים וגם לרצות להכיר את ברלין שלך עם החברים שלך ואיך שאתה רואה אותה ואותם.

  • זילברבוש

    תודה, אתה כותב יפהפה.

  • עדי אבני

    מהסיבות להיות מכור לדהבאזר. היכולת הזאת להביע רגשות ומלנכוליה בתיאורים של אוכל, אנשים וכדורגל היא יכולת שאני מקנא בה מאוד

  • פרלה

    מקסים עופר. בחיפה תמיד יהיה לך בית.

Comments are closed.