לטפל בעצמנו – הבלוג ומכבי פותחים עונה

איך מטפלים במועדון? קודם כל מנסים לאבחן את הבעיות שממנו הוא סובל. זה נכון גם לאנשים. מחשבות לקראת המשחק הראשון של עונת 2019/20

לפני כמה חודשים התחלתי ללכת לטיפול. עצם הכתיבה של המשפט הזה משחררת מאוד. האם התביישתי בזה שאני הולך לטיפול? אני יודע שלא סיפרתי להורים שלי עד לפני לא הרבה זמן, ובשיחה עם הפסיכולוגית שלי היא העלתה את האופציה שאולי מדובר בבושה. אז אני לא יודע, כמו הרבה מאוד דברים אחרים על עצמי, מה עמד בשורש העניין הזה. ואולי אני כן יודע, ואני פשוט לא נכנס פנימה מספיק. אבל האמת שאני לא חושב שעשיתי אי פעם משהו כל כך חשוב עבור עצמי. 

 

השלב הראשון היה להבין שאני צריך עזרה, לקבל את העובדה שלבד אני לא יכול לפתור את הבעיות שלי. אני הרי גאוותן מאוד, ביטחון עצמי בשמיים, לא באמת חושב שאני צריך אף אחד חוץ מאת עצמי בשביל הדבר הזה. אבל מה זה, הדבר הזה? לא יכולתי לשים את האצבע על "זה". אבל ידעתי שמשהו לא מתקתק. זה לא שלא תפקדתי, אבל ידעתי שמשהו עובר, וכדאי לי להתמודד עם זה כמו שצריך. 

 

אני מבין שאני מדבר פה במילים שלא אומרות כלום, כמו "את זה", ו-"כמו שצריך" וכל מיני כאלה. אבל לפעמים מילים לא יכולות להגדיר תחושות בצורה הכי מדויקת, לפעמים האדם פשוט יודע, פשוט מרגיש. אז כמו כל דבר לקח לי חודשיים עד שהרמתי טלפון, וקבעתי מפגש והלכתי. וזה שינה לי את החיים. אני זוכר את הפעם הראשונה שאמרתי שם משהו שלא אמרתי לאף אחד אי פעם. דבר שסחבתי איתי לבד במשך שנים. התחושה הזו של להוציא החוצה, כמו ללכת על ענן. זו הייתה תחושה כמו של כתיבה, של לזרוק את הדברים לחלל האוויר, לקחת תחושות ממצב צבירה של גז כל הדרך למוצקות של המילים. זה היה מדהים. ולא המדהים הזה שעבר זילות נוראית. לא לא, ממש לא. זה היה מדהים שבאמת הסתובבתי אחר כך בהיי, צעדיי קלים, וראשי מרוקן ונקי. 

 

או כל פעם שנשאלתי שאלה וקלטתי שהתשובה הייתה מול העיניים שלי כל הזמן. הרגשתי מגוחך בהיותי קלישאתי כל כך, משוואה פשוטה כל כך לפיתרון שכן היא זהה למאות ואלפי משוואות אחרות, בכולן הנעלם אותו נעלם. פתאום, באמת פתאום, בהקו שני דברים: כמה שאני מתחיל להכיר את עצמי, ממש כאילו שפגשתי בן אדם חדש, והחלטתי לדבר איתו ולנסות להבין מי הוא ומה הוא. הדבר השני שהיכה בי? כמה קודם לא הכרתי את עצמי. כמה זר הייתי לעצמי. 

 

זה דבר לא קל להבין על עצמך, שיש מלא צדדים שלא היית מודע אליהם. אני חושב שהגילוי הזה, השוני בין מי שאני למי שתפסתי שאני, היה דרמטי, ולאט לאט התחלתי להטיל ספק ביותר וביותר דברים בחיים שלי. חלק מהדברים היו מאוד אידיוטיים והבנתי אותם מאוחר יותר (הפעם ההיא שאמא שלי עבדה עלי שהשניצל דג שהיא הכינה הוא שניצל רגיל, מה שגרם לי להימנע מדגים במשך יותר מ-20 שנה), וכמה מהם היו חשובים מאוד (כמו ההבנה שלהיות עצוב כשמישהו קרוב עצוב לא משרתת שום מטרה, ואפשר להיות שם בשבילו מבלי לקחת את כל הרגשות על עצמי). 

 

אבל החלק המעניין היה הפריטה של הטיפול, עבורי לפחות, לכלים אופרטיביים: אני גיליתי שאם אני מטפל במה שמטריד אותי, אני עושה צעד אחד לעבר השתפרות שלי כאדם. הבנה של הבעיות לא בהכרח יכולה לגרום לי להשתפר, אבל היא בוודאי עדיפה על מצב בו איני מודע אליהן. אז עשיתי תהליכים. זה מעניין. וזה מתיש. לפעמים אני מרגיש כאילו אני הולך בסיבובים סביב עצמי, אותם דברים מטרידים אותי ואין אף שינוי. וזה לא נכון, עצם ההכרה בבעיה היא השינוי. אבל בתכלס, זה מעצבן להרגיש שאתה חוזר על עצמך. גם אם אין לך ברירה ואתה לא מסוגל. 

 

***

 

את ההקדמה הארוכה הזו כתבתי, מלבד לשחרר את עניין הטיפול החוצה (ואולי לחזור אליו אחר כך), כדי לספר שבהרבה דברים אני נוגע בטיפול, (יעל, הורים, עבודה, משפחה, חברים וכו' וכו'), אבל בדבר משמעותי אחד בחיים שלי עדיין לא נגעתי: מכבי חיפה. דיברתי על זה עם חבר ואמרתי לו שאני חושב שזה כי אני שואל את עצמי שאלות ובוחן את עצמי בכל אחד מהדברים האלה, אבל כשזה מגיע למכבי אני לא שואל שאלות לגבי איפה אני בדבר הזה. אני יודע איפה אני, עם המנוי במקום הקבוע ביציע או במשחק החוץ, ואין לי בכלל ספקות. 

 

אני טוטאלי, והקיץ הזה הייתי יותר טוטאלי מכרגיל כשחידשתי את המנוי כבר ביום הראשון. אני חלק מהעדר, והאמת היא שאני יודע שזה סתם. זאת אומרת, העונה של מכבי תהיה עוד עונה סתם. הקבוצה לא תתמודד על האליפות, אין לה כרגע שחקנים, ויש שישאלו מה הטעם להגיע לאירופה אם מגיעים לא מוכנים בכלל מבחינת הסגל. מכבי אפילו לא עושה סימנים של מתאמצת, ועוד הייתה העלאת מחירים. 

 

ואנשים קונים. מה אנשים, אני קונה. 

 

אני אגיד רגע משהו על הקטע הזה של אוהדים ונאמנות: אני כאילו אוהד נאמן. אני הולך למלא משחקים, כואב לי כשאני לא במגרש (כאב עמום כזה, כאילו שמשהו לא בסדר), ובאמת שכמעט ואין דבר שאני יותר אוהב מללכת לראות את מכבי. אבל אני לא "נאמן" למכבי. אני לא מרגיש את הנאמנות הזו, כי בתכלס? אני לא עושה את זה בשביל מכבי, אני עושה את זה בשביל עצמי.  

 

כי לא באמת משנה אם היא תפסיד או תנצח, לא משנה אם היא טובה או גרועה, אני רוצה ללכת למגרש. אז למה בדיוק אני נאמן? לאיזה אידיאל או קונספט? לקונסטרוקט שהוא קבוצה? לצבע חולצה? למה? זה מוזר לי לכתוב את זה, כי אלה אקסיומות שקשה לחפור בהן, וברובו הטקסט הזה עלי בלבד, אז מה הקטע? אני חושב שזה איזה שהוא טיפולונצ'יק שאני עושה לעצמי, המחשבה הזו. 

 

אני כבר הרבה שנים כועס על מכבי. וקשה לי עם זה. קשה לי עם הכעס, שהתחיל כשכתבתי על הקבוצה בכלבו, והמשיך הרבה מאוד שנים. אני חושב שהדבר הטוב בזה שאני כועס על מכבי זה שאני מרגיש אליה. אבל יש פה משהו שצריך לפתור. 

 

***

 

מכבי צריכה טיפול. כמועדון, כישות. מיעקב שחר עד אחרון האוהדים. זה לא אומר שהיא לא בסדר, אבל אני חושב שהבעיה עמוקה יותר מבסדר או לא בסדר. אני חושב שהבעיה היא בראש – וחשוב לי לציין שאני לא מאשים כאן מישהו ספציפי, גם כי לא בא לי לחזור על עצמי אפילו שזה חשוב, אבל גם כי אני לא חושב שהטלת אשמה היא פרקטיקה שתתן ערך בסיטואציה שבה אנחנו נמצאים כמועדון – ואני מחשיב עצמי כחלק מהמועדון כמו שאר האוהדים. 

 

אבל איך מטפלים במועדון? קודם כל מנסים לאבחן את הבעיות שממנו הוא סובל – ואני שם בצד את הבעיה המקצועית הקשה שיש במכבי, כי היא זמנית. וכן, גם שמונה שנים זה זמני. הבעיה היא התפיסה שהשתרשה במכבי, משהו שמרגיש כמעט פוסט טראומטי. אם אני צריך לשים את האצבע על בעיה אחת בכל מה שקשור לקבוצה, הייתי אומר שיש במועדון ככלל (אגב, לא דבר לא נפוץ כשזה מגיע למועדוני כדורגל), בעיה קשה עם ההשפעה שיש לאיך שתופסים אותו מבחוץ. 

 

הווה אומר – למכבי יותר אכפת מאיך שהיא נראית מבחוץ, איך שהיא מסוקרת, איך שהיא נתפסת, מאשר איך שהיא באמת. בצורה קצת יותר ישירה ופחות דיפלומטית, מכבי סובלת מהיעדר של עמוד שדרה. זה משהו שדווקא לאוהדים יש, אבל האוהדים לא מספיק אקוטיים בהבניה של הדבר הזה בתוך המועדון. 

 

היעדר עמוד שדרה זו בעיה קשה כשמדובר במועדון כדורגל. כי זה אומר שהמועדון לא אקטיבי, הוא פאסיבי. הוא לא לוקח כיוון ועומד בו ונשאר בו ובונה ולא שם על שום ביקורת מימינו ושמאלו. להיפך, המועדון מגיב לכל שטות מסביב, לכל בדל ביקורת, לכל שלט או קריאה. אובר רגישות שקשה בכלל להבין, חוסר יכולת להכיל ביקורת, זה מרגיש כאילו יש שם איזו בעיה. 

 

איך פותרים את הבעיה? קטונתי. אני מתחיל לחשוב שהבעיה היא לא רק יענקלה שחר, אלא כל העובדים במועדון, שאפילו לא מנסים להציב איזו שהיא אלטרנטיבה לפסיביות הזו. אתה לא רואה מישהו אחד, שמנסה להתוות דרך פחות ריאקציונרית, פחות לחוצה, שמצליחה להסתכל מעבר לכתבה מחר באינטרנט או לאייטם עוד שלושה ימים ברדיו. 

 

אבל אני לא מאוד אופטימי שיהיה מישהו במועדון שבאמת יעשה את הצעד הזה, שיקום ויגיד את האמת, שמכבי לא קבוצה שמנוהלת נכון ספורטיבית, שלא מסתכלים שנה שנתיים ושלוש קדימה, שאין שום דרך מקצועית, שאין ownership ושרואים משהו מעבר לקצה של האף. אני לא אופטימי ועדיין קניתי מנוי. יש מצב שאני חלק מהבעיה. 

 

***

 

הטקסט הזה הוא על פתיחת העונה אבל הוא לא טקסט אופטימי. רמת הציפיות שיש לי מהקבוצה, וגם לרוב האוהדים שאני מדבר איתם (למה רוב? כל האוהדים שאני מדבר איתם), היא אפסית. הקבוצה הצליחה ליצור מצב שבו אין עליה אפילו גרם של לחץ, כי אף אחד לא מצפה לכלום. אין גם משמעות לדרך, כי אם ההנהלה של מכבי חושבת שהעונה שעברה (אך ורק בגלל מחזור הסיום, ככל הנראה), מצדיקה העלאה במחירי המנויים, אז אפשר לראות שזה קשור אך ורק לריאקציה. 

 

אין שום אופטימיות בקשר למכבי. העונה הזו תהיה גרועה, כמו קודמתה, וכמו זו שהייתה לפניה. 

 

***

 

מצד שני, אני כבר אדם מבוגר. אצלי יש אופטימיות. זה מאוד נחמד, להכיר את עצמי פתאום. אפשר לנתק את הקשר הגורדי הזה, בין מה שקורה לקבוצה לאיך שאני מרגיש. לקחת ללב קצת פחות. לא לצפות שיהיה טוב יותר, אלא לקבל את מה שיש. לטפל במה שמטריד אותי, לגדול ולהפוך לאדם טוב יותר. והכי חשוב, להבין מה קריטי באמת לחיים שלי ואיפה כדאי להשקיע את הזמן שלי. ולכן אני אלך השנה לכל משחק כדורגל שאני יכול. זה באמת עושה לי טוב.

 

 

טבעת

תגובות

  • פרלה

    טור מצוין עופר.
    הטיפול שלי היה במקביל למסע הנהדר באלופות ב 2002.
    אף פעם לא אדע מה היה החלק של מכבי ומה חלקו של הטיפול בהתפתחות שלי באותה עונה (אנחנו לא חיים לפי שנים).
    מכבי אכן פאסיבית עד כאב ויש מאמינים שכיוון שפאסיביות טרם נוסתה אז היא מעידה על חשיבה מעמיקה.
    אומר זאת כך, גם אם יצליח פה משהו אקראי כרגע- זה יהיה בגדר נס (ע"ע לסטר וק"ש).
    לכל החבורה הסובבת את שחר תוך טמינת הראש והמראוֹת בחול יש לי רק תזכורת אחת: אתם בכלל רציתם את גוטמן, וחשבתם להסתדר עם איתי מרדכי. מרקו פה סתם בפוקס, וגם הוא רחוק מלהיות המשיח.

    הגב
  • יואב

    אני חושב שהגדרת במדוייק את הבעיה. אין בחיפה את האומץ או החזון , לעשות פעולה שמרגישה הכרחית אבל לא נראית טוב ציבורית. אם אני משווה את זה למכבי, היא ממש האופוזיט- לא מעמיין אותה איך משהו נראה למישהו בכלל. זה אפילו לא קצהו של שיקול. אין שום אינטרס זר.
    פוסט יפה עופר ובהצלחה. אני בטיפול מספר שנים ומקדש את השעה הזאת בשבוע בה לשום דבר אחר חוץ ממני אין מקום. זה מאד משחרר...

    הגב
    • ניב

      או במילים אחרות מועדון הכדורגל של מכבי חיפה לא סומך על הבגרות והאינטילגנציה של אוהדיו (וכנראה שלא בצדק)

      הגב
  • אלכס

    אף פעם לא הייתי מהשרופים. הלכתי למשחקים פה ושם, צפיתי בטלויזיה עם חברים כשלא היה משהו יותר טוב לעשות. מעולם לא קניתי מנוי. ועדיין, מבחינתי, הקבוצה הזו שלי. אני לא מחליף אותה אבל אני מתרחק.
    אני מתרחק כי אכפת לי, כי כואב לי לשמוע שהקבוצה שלי יורה לעצמה ברגל, כרגיל. זה כמו אח שהורס לעצמו את החיים - אתה אוהב אותו, וכואב לך עליו, אבל כבר ויתרת על לעזור לו אחרי כל הזמן הזה. ויתרת כי אז כואב עוד יותר כשכל ההשקעה הממשית והרגשית תתפוצץ לך בפנים. כמו במערכת יחסים הרסנית, גם אם כואב לחתוך לפעמים צריך.
    התמזל מזלי ולא הייתי צריך להתרחק יותר מידי, כי מעולם לא הייתי ממש קרוב. אני רואה חברים שאצלם זה חלק גדול מהחיים סובלים רק מלחשוב על הבחירה הזו שעומדת מולם, שתהיה קשה להם ללא קשר לבחירה שלהם.

    הגב
  • Kirma der faux

    וואו, פוסט יפהפה.
    אני בתחילתו של תהליך דומה בנסיבות שונות ועוררת בי הזדהות אדירה. תודה רבה

    הגב
  • רן מפעם

    כל הכבוד. אני לא יודע על מכבי חיפה אבל עשית לי חשק:))

    הגב
  • holden

    אני לא מתחבר לכל הממבו ג'מבו הזה,
    איזו פסיכולוגית שסיימה תואר באיזו מכללה שבפניה אפתח את צפונות ליבי והיא תהנהנן בראשה ותתן לי כלים להתחזק,
    זה בולשיט בדיוק אותם מתחזקים בדת,

    ברור שלכולנו יש עליות וירידות בחיים, פעם אני על הגלגל במושב הכי גבוה ולמחרת אני מרוסק על האספלט עם דם על האף-עדיין לא מאמין בהשתפכות הזו.

    לגבי אותם אוהדים "שרופים" שלא שואלים שאלות ורוכשים מנוי בו ביום שהמכירה החלה -זה קמת כמו תסמונת האישה המוכה.
    הרי ברור לכל בר דעת שיעקב שחר לא פוגע, שימי תהילתו מאחוריו,
    ברור גם שאסף בן דוב הוא לא בדיוק צ'יקי בגירסטיין וגם לא בן מנספורד,

    לשתף פעולה בעצם האקט של רכישת מנוי זה להאכיל את המפלצת,
    כאמור אני אישית שנים לא דרכתי שם ובשנתיים האחרונות היה לי מנוי בכסף,
    העונה טרם העתרתי לשיכנועים של הלהקה מסביבי להצטרף ולרכוש מנוי זהב,

    שמע ידידי,
    סע לפני המשחק , תחלוף על פני בנייני המגורים החדשים בקרית אליעזר, תריח את תהילת העבר,
    תמשיך על כביש החוף עד למחלף אלנבי החדש, תפנה ימינה לבת גלים, בכיכר פאפא קח שוב ימינה,
    תחנה רכבך סמוך למכון לחקר ימי,
    תטבול הגוף שם במים הצוננים יחסית,
    תלגום לך בירה , תשקיף שם מהגבעה על מפרץ חיפה, תמלא הריאות באוויר מלוח,

    משם או תמשיך לבגט הלוהט בטירה ותתפנק על קבב עירקי מעולה, או להבדיל תדפוק המבורגר עסיסי עם צ'יפס ואיולי בסינטה בר סמוך לסמי,
    חבל על הכסף לכל מיני שרלטנים,
    הים, הבירות, הבשר יפתור לך כל הבעיות בתוספת נצחון מהדהד על מירה או שמא מורה,

    אני אוותר על הפארסה הזו מסלובניה, מתעתד להגיע לשטרסבורג

    הגב
    • צור שפי

      בתור מי שטיפול מאוד עזר לו בעבר - אתה מאוד טועה הולדן. הנפש שלנו היא מנגנון מורכב, רב סתירות והכי חשוב - אנחנו הרבה פעמים לא יודעים לספר לעצמנו את האמת על עצמנו, אפילו אם אנחנו באמת ובתמים רוצים. כמו שאתה הולך לרופא לב אם יש לך בעיה בלב כך יש צורך ברופא נפש אם יש בעיה באזור ההוא. כחילוני מתוך הכרה זה בדיוק ההפך מהאנלוגיה שעשית לדת או לגורואים למיניהם - אתה לא שם את מבטחך בגורם חיצוני כלשהו אלא מבקש להסתייע במומחה מתוך הבנה שלא כל הכלים ברשותך.
      ולעופר - כל הכבוד על האומץ והכנות.

      הגב
      • holden

        אני להבדיל מאותם אלו כן יודע מה הסיפור שלי לטוב ולרע, לא זקוק למשקיף מבחוץ שיעיר לי,
        זה ועוד איך דומה לדת,
        אומרים לך מתי לאכול ומה לאכול, מתי להדליק האש ומתי לא,
        אז אלך אשלם מאות שקלים אשתרע על ספת הטיפולים ובסוף מה?
        היא תגיד לי את מה שאני כבר יודע על עצמי, אוקיי?
        ואז היא תגיד ,
        תצעד ברגל זה יעשה לך טוב, או
        תיקח ציפרלקס או השד יודע מה קולנקס זה יאזן אותך, או תעשה דברים שאתה אוהב ומרגעים אותך,

        דחיל אללה אני לא זקוק לתיווך הזה

        הגב
        • צור שפי

          מצטער על גישתך צרת האופקים

          הגב
      • מיכאל

        בתור מטפל, אני רואה, לצורך הדיון, את ההתוודות לכומר בתא הוידויים כאקט תרפויטי. אני מניח שבכל מקום בו ישנם אנשים ותרבויות נמצא פרקטיקות שונות המתייחסות לצרכים של הנפש ונותנות מענה שבעיני הוא יכול לסייע.
        באשר לשיח באיכויות הטיפול או בנחיצותו, קטונתי. רק מי שרוצה ומאמין בכך, לנסות לשכנע את זה שלא רוצה להשתכנע זה באמת מיותר.

        הגב
        • holden

          חותם על כל מילה מיכאל

          הגב
  • ניר

    קודם כל, מחזק את ידיך, יכול להגיד מפה שהטיפול הפסיכולוגי בהחלט שינה לי את החיים ופתר לי בעיות שבלעדיו לעולם לא היו נפתרות.

    בנוגע למכבי חיפה, אני חושב שהבעיה האמיתית היא שהקבוצה יודעת מה הדבר הנכון לעשות אבל בגלל חוסר עמוד שידרה היא לא עושה אותו. לדוגמה, היה פה שחקן אחד טוב בעונה שעברה, קרים פריי. כולם ידעו שכדאי שהוא יישאר, אבל האם הקבוצה עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להשאיר אותו? או סיפור קגלמאכר ההזוי. מגיעים בעלי תפקיד, וכביכול נותנים להם גיבוי, במחיר של איבוד זר שהצליח. בעלי התפקיד הולכים ובאים, ואותם מגבים במקום לנקוט עמדה ברורה גם מולם. אני לא נכנס למקרים האלה כדי להתעסק בקטנות אלא כדי להגיד משהו גדול יותר - הידיעה מה צריך לעשות מול חוסר היכולת לעשות את מה שצריך בפועל.

    הגב
  • אריאל

    פוסט יפה מאוד. מקווה שיש לכם משו טוב במחלקות הנוער כי לתחושתי ואני לא מבין גדול זה מה שהיה העוגן והיתרון בימים היפים יותר.

    הגב
  • Ollie Williams

    אני נמצא כרגע בשלב מאוד דומה למה שאתה מתאר וחצי הרגשתי שכתבתי את הטור הזה בעצמי. כתיבה יפה וסחטיין על האומץ.

    הגב
  • שמעון פנדלוביץ'

    הייתי בטיפולים פסיכולוגיים איזה 3 שנים מתוכן שנה וחצי באישפוזים בבית חולים פסיכיאטרי.
    לא הרגשתי שזה תורם לי בדבר. אם משהו עזר לי לצאת מהמצב שלי זה היה התעוב והסלידה מסביבת בית החולים והמיאוס מהזמן של לשבת בחדר עם פסיכולוג\ית ולדבר ולדבר ו"איך אתה מרגיש עם זה?".
    זו ההתנסות האישית שלי, יש כאלה שזה כן טוב להם כנראה.

    הגב
  • עידו

    הצפת יפה שני נושאים רגישים, טיפול פסיכולוגי והצורך הבלתי נשלט לחדש מנוי.
    שווים דיון.

    בקשר למכבי, כנראה שנצטרך לחכות בסבלנות עוד הרבה, ולהנות מהרגעים הטובים שבאים מדי פעם.
    כי לפעמים החיים זה מה שקורה בזמן שאתה מחכה שההנהלה של הקבוצה שלך תתעורר.

    הגב
  • Dr.van nostrand

    תמיד מענג ומעניין לקרוא.
    האנשים הכי חזקים שהכרתי, היו נפגשים פעם בשבוע עם מישהו אישי לשיחה.
    וזה אלה התותחים הכבדים, אנשים שלא מתרגשים מכלום ויודעים לתפעל פרויקטים בו זמנית.
    אין בנאדם שלא צריך את השיח הזה. לא תמיד חברים או בני זוג יכולים לעזור בזה. וגם לא תמיד ספורט, ים או בשר יעשו את העבודה.
    כל אחד ומה שעובר עליו ומה שעובד בשבילו.

    בעולם השקר הציני מבחינה חברתית ותרבותית, טוב שיהיה לנו פינה של אמת.

    הגב
  • יואב בורוביץ'

    בסופו של דבר הבעיה במכבי חיפה מתחילה ונגמרת בבעלים. ארגון, ובוודאי אם ראשו נמצא בתפקיד כל כך הרבה שנים, נראה בסופו של דבר כמו הראש. יענקלה שחר כבר מזמן-מזמן מעבר לשיא. ספק אם הוא מציב למכבי חיפה שלו מטרות (ובכל מקרה, המטרות אינן מדווחות לציבור האוהדים כפי שהן צריכות להיות מדווחות), וגם אם הוא מציב להן יעדים הוא כל הזמן משנה את האסטרטגיה עם חילופי מאמנים ומנהלים מקצועיים תדירים, ושום קו מנחה בהחתמת שחקנים.
    ולכן כל עוד שחר לא יזוז מתפקידו לא יכול להיות עתיד (או הווה ממושך) חיובי למועדון.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *