על הכותב

אוקיי. אני לא איש של מניפסטים, אז כתבתי קטע קצר, שמסביר מה זה ספורט בשבילי.

היא עצובה. אנחנו יושבים לשתות משהו והיא מספרת לי על עוד 5 דייטים שנגמרו בכלום. אני מנסה להבין מה קרה, אבל היא לא מדברת על זה. אני שואל אותה על תחומי עניין משותפים, ואחר כך שואל אם נראה לה שהייתי מסתדר איתו. היא אומרת שכן, כי הוא אוהב ספורט. "איזו קבוצה"? לא לא, אף קבוצה, הוא יושב רואה ליגת אלופות, מת על זה, יש להם ערב קבוע.

עוד חצי ליטר, היא כבר פחות עצובה. אני מנסה שוב להסביר לה. את צריכה לקחת רק אוהד . אבל היא רואה אותם, אבא שלה כזה, אח שלה גם. מדברים על הקבוצה בשולחן של יום שישי. נרגעים ושוב מתחילים. היא אומרת שהיא לא רוצה את זה. רוצה תרבות ומוזיקה וקולנוע. ספורט לא מעניין אותה.

"ואהבה?", אני שואל. מה קשור אהבה? היא מרימה אלי גבה. תראי, למה אני כל הזמן מזיין לך את השכל על לקחת לעצמך אוהד? הוא ראה את הקבוצה שלו גם בבוקר, בלי איפור. הוא ראה אותה מושפלת, והמשיך לאהוב. הוא תמיד יהיה שם, גם כשהוא רחוק, וגם כשהיא בחופש, ולא יזנח אותה. הוא יודע בדיוק איך להתנהג, או בצורה פשוטה – הוא מתורגל באהבה ולא בורח כשדברים מתחרבנים. קבוצה היא כמו אישה.

היא מסיימת את החצי שלה, מסתכלת עלי בחיוך ושואלת "אתה מאמין בחרא הזה הא"? אני מחייך בחזרה, מזמין לשנינו עוד חצי ואומר לה: "מאמין? אני חי אותו כל יום".