עניין של סגנון

קודם כל ולפני הכל – אם יש מישהו שהימר באיזה ווינר כלשהו על ניצחון של ירושלים בנוקיה ב-28 הפרש וניצחון של בארסה בברנבאו במשחק של 7 שערים, הביאוהו לכאן.

אף אחד, אה? האמת שאני חזיתי את זה, אבל התעצלתי לשלוח. או לספר למישהו. לא נורא, פעם הבאה.

1. לעגו לגרינברג כשהוא הגיע לכאן. אמרו שהוא לא שולט בקבוצה. שהוא נותן לשחקנים שלו יותר מדי מרחב פעולה, בלי סדר. בלי משמעת טקטית.

אז בלאט כן שולט בקבוצה שלו. כמו עגלון המוכר אבטיחים ששולט בסוסים שלו עם רתמה שמושחלת להם בתוך הפה. בכל פעם שהוא רוצה לעצור, הוא מושך את הרתמה ואת ראשו של הסוס לאחור. כשהוא רוצה להאיץ, הוא בועט בעקביו בצלעותיו של הסוס.

בלאט צורח על אינגלס כשהוא לוקח זריקה לא במקום ומעיף אותו מיד לספסל. והוא משבית תוך רגע את היקמן אם הוא מאבד כדור שטותי. והוא תופס את רייס במגן הזיעה שעל הקרחת ובועט אותו החוצה אם הוא טס למתפרצת עם הראש בקיר וחוטף גג.

גרינברג נוהג אחרת. הוא סומך על השחקנים שלו. לוקח נשימה עמוקה גם כשהם עושים שטות. והוא יודע, שלרוב הם כבר יודעים לבד שהם עשו שטות. כי הוא בחר אותם כאלה. עניין של סגנון.

הוא בחר אותם מראש על פי האופי והיכולת להיות חלק מקבוצה, עוד לפני הסטטיסטיקות והיכולת האישית. ואם הוא טעה בבחירות מסויימות (זאק רוזן, חנן קולמן, אלישי כדיר) אז הוא מחליף לכאלה שמתאימים יותר.

ואז הוא נותן להם לשחק. גם אם הם טועים. בזכות זה יותם הלפרין לא מהסס יותר. ונותן את העונה הגדולה בקריירה שלו. את העונה הגדולה ביותר של גארד ישראלי בעשור האחרון מלבד אולי…גל מקל בעונה שעברה, תחת גרינברג.

כי יש מצב שאם מקל לא נוחת אצל גרינברג בחיפה בעונה שעברה, הוא לא משחק ב-NBA עכשיו.

2. מכירים את הקטע הזה ששחקן של הקבוצה הביתית זורק לסל ומחטיא, חבר שלו לוקח את ריבאונד ההתקפה ומוציא החוצה לגארד, שבמקום למהר ולתקוף שוב, או למסור מיד פנימה חזרה, מוסר הצידה לגארד השני שעוצר רגע ו"מרגיע" בעוד כל הקהל מוחא כפיים?

כי זה כביכול הדבר "הנכון" לעשות. להרגיע קודם כל. לא לאבד את הראש. לא לעשות שטויות.

אף פעם לא הבנתי את זה ולא הסכמתי עם זה. כנראה שגם גרינברג לא.

מישהו שהיה רב אמן בשחמט סיפר לי פעם, שברמות האלה של המשחק, השחקנים לא חושבים 10 או 20 מהלכים קדימה. הם גם לא רואים את סדרת המהלכים המלאה שיעשו עד למט. הם מעבר לזה, ברמה גבוהה יותר.

הם חשים את המשחק ואת הדינמיקה שלו – ויודעים לפעול בהתאם בכל רגע נתון.

זה מה שעושים השחקנים הגדולים ביותר. זה מה שהפך את שאראס לשאראס. זה מה שאוחיון/היקמן/רייס אף פעם לא יהיו.

בירושלים של גרינברג, כמו גם בחיפה של גרינברג – הגארדים תקפו כשהיתה הזדמנות טובה. גם אם זה בשנייה הרביעית של ההתקפה.

זה מה שדרווין קיצ'ן עושה כל העונה בירושלים. לוקח את הריבאונד בהגנה וטס להתקפה. או שהוא סוחט עבירה מהירה מההגנה הלא מוכנה, או שהוא חודר עד הטבעת לסל קל, או שהוא מוסר לטריילר (אליהו, דאנקן, פראחוסקי) שמסיים בדאנק.

אם אין הזדמנות מיידית, הוא עוצר ומחכה. אבל הוא לא עושה זאת כאופציה ראשונה. הגארדים של בלאט, נטולי החופש לבחור, עושים זאת כאופציה ראשונה.

אתמול קיצ'ן הרג ככה את מכבי. אתמול גרינברג – שמשחרר משחקניו את הרתמה הלוחצת, הרג ככה את בלאט.

דרווין קיצ'ן. הרתמה נשארה בבית.

3. מה שדופק את מכבי של השנה זה הדברים "הקטנים" שמנצחים משחקים. מתחילת העונה מכבי לא גיבשה תרגיל יעיל של הוצאת חוץ. תמיד זה נראה מסורבל, כאילו מקרי.

שחקנים מפגינים שנייה אחת נוספת של אדישות, כאילו יש להם 10 שניות להוציא את הכדור, ולא 5. כאילו לא הם אלו שצריכים לבוא ולקבל את הכדור, אלא השני. או השלישי. אבל לא הם.

כל העונה זה לא באמת מפריע. עד שמגיע איבוד כדור מטומטם בהוצאת החוץ הכי חשובה בבלגראד ומפסיד את המשחק.

כל העונה מכבי לא פוגעת מהעונשין. בייחוד סופו וטיוס. מדהים איך שחקנים לא מבצעים יותר עבירות על טיוס כשהוא מתחת לסל. זה כמעט שתי נקודות בטוחות.

אז אתמול, כשמכבי ניסתה לחזור למשחק על ידי הכנסת כדורים לצבע, ירושלים שלחה את טיוס לקו, שם הוא החטיא שוב ושוב ושוב ושוב ושוב.

כל העונה דווין סמית מפליא עם משחקים נהדרים בליגה, מול קבוצות נחמדות כאלה, במשחקים נחמדים כאלה, תופר שלשות, חודר לסל, קובר ג'אמפרים מחצי מרחק.

כבר שנתיים שדווין סמית לא מופיע למאני טיים. לא לסדרה נגד ריאל בעונה שעברה, לא למשחק הגמר ההוא מול חיפה. וכמובן לא לאף משחק גדול העונה של מכבי ביורוליג, כולל בבלגראד בחמישי האחרון.

אמול זה גם נזל לו לליגה. כי שחקנים נהדרים יש הרבה. אבל שחקנים גדולים שיודעים להתעלות בזמן הכי חשוב, יש הרבה פחות.

היקמן וסמית הם אחלה. חמודים ומתוקים כאלה. אבל הם גם קצת לוזרים.

תן להם משחק בלי לחץ והם משחקים אותה

4. ועוד משהו על הדברים הקטנים.

כתבתי כאן בעבר שקצת מרגיזה אותי המחווה המאולצת הזו של מכבי, שכאשר ההפרש גבוה, או אפילו בינוני לטובתה, בהתקפה האחרונה בלאט מסמן לשחקניו לא לזרוק לסל ולהחזיק את הכדור עד הבאזר.

כאילו לא להשפיל או לא לפגוע ביריבה. ברור – אם כל המשחק קרעת ליריב שלך את הצורה, ב-30 הפרש בהתקפה האחרונה "תניח לו" ולא תזרוק יותר כדי לא להשפיל.

זה שטויות. כדורסל הוא משחק תחרותי ומי שקשה לו עם זה יכול לעבור ליוגה.

אין באמת סיבה שמאמן יריב יתרגז כי הקבוצה השנייה שיחקה עד הבאזר האחרון (כפי שאגב עשתה צסק"א למכבי כשהעלתה את ההפרש בעוד 10 נקודות בדקה האחרונה). כפי שאין סיבה להיעלב כשמאמן יריב לוקח פסק זמן חצי דקה לסיום כשהמשחק כביכול גמור.

זו פריווילגיה ששמורה לבכיינים שאוהבים להיעלב (אפי בירנבוים) במקום להתרכז בדברים החשובים (כמו למה הם הפסידו ב-30 הפרש).

אתמול, כשמכבי רדפה אחרי ירושלים שרק הלכה והגדילה את ההפרש, גינוני הנימוס נעלמו. מכבי שיחקה עד השנייה האחרונה ובלאט לא הורה לשחקניו להרגיע ולא לזרוק בהתקפה האחרונה, כשהיה 30 לירושלים.

החוכמה היא להיות גם מפסיד ראוי, לא רק מנצח ראוי.

או פשוט להפסיק עם מחוות דביליות שהן בעיקר צבועות ומלאכותיות.

5. ומילה אחרונה על הקהל של מכבי. זה לא סוד שהרוב הגדול הוא מפונק. בשבוע שעבר בבלגראד הם קיבלו שוב תזכורת מהקהל הטוב באירופה (וכנראה בעולם, תכל'ס) איך זה יכול להיראות. ואיך קהל אשכרה מנצח משחק.

אתמול שוב ראינו את אוהדי מכבי מתפוגגים להם החוצה כבר החל מסוף הרבע השלישי. אלו שנשארו, שרקו בוז צורם להלפרין כשירד לספסל דקה לסיום.

אוהדי ירושלים קמו לסטנדינג אוביישן לפני שבועיים במלחה כשדגן יבזורי מחיפה ירד לספסל אחרי שתפר אותם עם 36 נקודות.

הם גם נשארים ביציע עד השנייה האחרונה ומעודדים כמו משוגעים גם כשהקבוצה שלהם קיבלה בראש בבית.

וזה בדיוק העניין, כדי לדעת לנצח – צריך לדעת קודם כל איך להפסיד.