סין, האולימפיאדה וכל הדברים שאין חשק לחשוב עליהם (אורח בבלוג – עם טקסט שהופיע בגלובס)

אלון זנדר הוא אחד המשתתפים הקבועים בדיונים שלנו. הוא גם עיתונאי ספורט שכותב עבור גלובס. והוא גם חבר ילדות שלי וראש ארגון אוהדי מנצ'סטר יונייטד בישוב הנידח שבו גדלנו. בשנת 1985 הוא קיבל חתימה מפרנק סטייפלטון אחרי המשחק בו ניצחה ישראל 0-3 את אירלנד, שאז כינו אותה בצורה תמוהה אייר, באיצטדיון בלומפילד משערים של אלי אוחנה (שערו הראשון בנבחרת), זאהי ארמלי ומשה סיני.
האמת היא שדברי פתיחה ברוח טובה אולי לא כל כך מתאימים פה. אלון כתב אתמול בגלובס על אירוע מדכא מאד בו נכח – כינוס שבו דנו בפשעי המשטר של סין לקראת המשחקים האולימפיים הקרובים. טל וולק, עורך הספורט של גלובס, הסכים שהקטע יפורסם גם פה. וזה בגלל שגם טל הוא בנאדם מעולה (וגם מושבניק).
דנו פה כבר לפני כמה חודשים בעניין סין והמשחקים האולימפיים. אני חושב שהדבר היחיד עליו הסכמנו אז הוא שהמשחקים יתקיימו בסין ושלא יהיה עליהם שום חרם פוליטי משמעותי.
*
ועכשיו לטקסט של אלון:

בשבוע שעבר השתתפתי בכינוס בברלין שעסק בהיבטים השונים לקראת המשחקים האולימפיים ואופן הסיקור העיתונאי לקראת ובמשך המשחקים. בסופו של דבר זה נהיה סמינר לעיתונאים היוצאים לאלימפיאדת בייג'ינג 2008. מאחר ואפשר לצאת מנקודת הנחה שרוב קוראי הבלוג לא יראיינו סינים ברחוב באוגוסט הקרוב, אפשר לוותר על חלק גדול מהאינפורמציה שהועברה שם. אבל עדיין נשאר מספיק חומר לדון עליו. קודם כל הכתבה (לפני עריכה) שפורסמה בגלובס אתמול:

קאי צ'אן, בן 54 וגובהו עדיין שני מטר, רעד מבכי. הכדורסלן הסיני הבינלאומי לשעבר שמשפחתו סבלה בגלל קירבה למורדים בטייוואן, שהועבר מחנות לחינוך מחדש וישב בכלא לפני שערק לקליפורניה אמר "לדבר פה, קרוב לחומת ברלין, המקום האמיץ בו האנשים הראו את עליונותם על הדיקטטורה, מרגש אותי. אני רק מבקש, תעזרו לנו להילחם. תנו לנו להראות שיש אפשרויות אחרות עבור סין." נציגי הפאלון גונג דיברו בשקט על מספרים. אלפי נרצחים, 40 אלף שעברו קציר איברים. מאות אלפי מעונים. ועברו להקרנת תמונות. פנים שרופות משימוש במכות חשמל, גופים משותקים בגלל השרייתם במים קפואים של נחקרים, נשים שדם זורם מביטנן, מראשן, מבין רגליהן.
ביום שישי האחרון הגיעו חוקרים ומתנגדי משטר סינים לברלין, לכינוס ראשון מסוגו באירופה לקראת משחקי אולימפיאדת בייג'ינג באוגוסט השנה. "בצל הטבעות האולימפיות בסין. סיכוי או ביזיון?". כחמישים עיתונאים, אנשי אקדמיה ופוליטיקאים באו לשמוע מה יש להם לומר, ולדון בהשלכות על הסיקור התקשורתי והדרך לנהוג בו. אחרי הכל, סין היא עולם שונה לחלוטין ורב פנים.
תמונת המצב שתיארו הדוברים היא חמורה. סין, כך הסבירו, היא דיקטטורה מהחשוכות בהסטוריה, וכל ההתקדמות לכאורה בתחום זכויות האדם במדינת הענק היא חסרת תוכן ממשי. במקביל, עם פתיחת הכלכלה הסינית למערב והמעבר ההדרגתי לשוק חופשי, לפחות בחלק מהאספקטים שלה, החברה הסינית עוברת טרנספורמציה מהירה ואכזרית והפכה גזענית, רודפת בצע וללא סולידריות בסיסית המבוססת על נורמות ערכיות.
כך מתנהלות באין מפרע פעולות רדיפה עד כדי עינויים ורצח. לדידי הסינים, אפילו הטבח בכיכר טיאנאנמן בבייג'ינג 1989 לא קרה מעולם. ובינתיים ההפסדים כתוצאה מהשחיתות המתגברת, שמוערכים שנתית בפרסומים סיניים שונים, עברו את תקציב החינוך במדינה. פרופ' רודולף מהמכון למזרח אסיה בלודוויגסהאפן, שהיה עשר שנים נציג לשכת התעשיינים בסין, השווה את המערכת הסינית של 'אנשינו' עם המידור הקפדני למאפיה. "מי שנוסע לסין, לא צריך לקרוא ספרים כדי ללמוד. מספיק לו לקנות די.וי.די של הסופראנוס כדי להבין את השיטה."
חשיבות המשחקים האולימפיים למפלגה הקומוניסטית הכל יכולה היא עצומה. לא כלפי חוץ, כדי להרשים את העולם ביכולתה של סין,אלא פנימה, בכדי לתת לתושבים תחושה מרגיעה של התקדמות, של מודרניזציה ושל הצלחה. "נעשה הכל למען סין" מצהירה המפלגה, ומביאה כהוכחה את אירגון המשחקים במדינה. כמות הכספים שמושקעים במשחקים הנוכחיים היא חסרת תקדים. אל מיליארד הדולר שמגיעים מספונסרים, חיצוניים כמקומיים, אמורים להתווסף 300 מיליון דולר ממרצ'נדייזינג. למרות הצהרות הסינים על כוונות לרווח של 16 מיליון דולר, הערכות מערביות עוברות בהרבה את הרווח מאולימפיאדת לוס אנג'לס, המחזיקה עדיין בשיא עם רווח של 224 מיליון דולר. ההכנות למשחקים האולימפיים הושלמו כבר בשנה שעברה, כולל יישובם מחדש של מיליון וחצי סינים שאיתרע מזלם, ובועד האולימפי מחככים ידיים: "ספורטיבית וכלכלית, אלו כנראה יהיו המשחקים המוצלחים ביותר."
הספורט הסיני הוכן במשך שנים למטרת ההצלחה במשחקים האולימפיים. מערכת  הספורט העממי שעבדה תחת המוטו "כושר גופני ויצרני לעם" שנכשלה החליפה כיוון לספורט התחרותי. אם כבר 65% מהסינים לא עוסקים בספורט כלל, הוחלט לנצל את המקצועניות של כל השאר. התיכנון נעשה עם משמעת פרוסית, במחשבה מראש ולמופת: ב15 השנה האחרונות, מאז הוחלט בסין להביא לאירוח המשחקים, נוצרה מערכת ספורטיבית חסרת תחרות או תקדים. 372 אלף ספורטאים מתאמנים ביחידות לקידום במחוזות השונים, מהם 47,000 מקצוענים. כ16 אלף מאלו מגיעים לנבחרות הלאומיות השונות ו3222 לסגל האולימפי. אלו עוברים הכשרה אינטנסיבית ובלעדית בת שנתיים לקראת המשחקים.
לא רק שתי האוניברסיטאות לספורט, בנות ה60, בשנגחאי ובייג'ינג מעורבות בהכנה. במשך שנים, סיפר פרופ' הלמוט דיגל מאוניברסיטת טובינגן, בעבר ראש התאחדות האתלטיקה הגרמנית, הגיעו אלפי סטודנטים סיניים למערב כדי לעשות תואר או דוקטורט בחינוך גופני ואימון. תפקיד מרכזי שהוטל על הסטודנטים היה לצפות בשיטות האימון המוצלחות ולדווח. בסין בוצעו באינטנסיביות השוואות ושיפורים, במקרה הצורך הובאו ספורטאים בכירים מהמערב לסמינרים שעסקו בשיטות האימון. זה האלמנט הבסיסי במערכת: אין במערב מקבילה לרמת המאמנים הסינים, סבור דיגל. גם לא בטיפול הפרטני בספורטאים. מאמן סיני צריך לעבור הכשרה אוניברסיטאית שבסופה תואר אקדמי בספורט. ואז הוא מקבל משרה לכל החיים, כך שאינו תלוי בגורמים אחרים.
הספורטאים עצמם רואים בספורט הזדמנות לשיפור חברתי וכלכלי. אף מדינה בעולם לא מתגמלת את ספורטאיה על הצלחות כמו סין. בין מחלקי הבונוסים המחוזות, השלטון המרכזי והמקומי, כמו גם הענפים ומרכזי האימון. רק המחוז משלם לספורטאי שזכה במדליה 40 אלף דולר, והסכום יכול להגיע לפי חמש ויותר. בתמורה הספורטאים שייכים למערכת הכלכלית. הם עובדים מדי יום במשך שעות, בחלק מהמקרים תחת תנאים קשים ובשיטות ברוטאליות. דבר זה גרם לביקורת קשה בעולם.  אבל דיגל סבור שאם היו השיטות בגרמניה וארה"ב, למשל, מסוקרות באינטנסיביות דומה, היה מתגלה שהשיטות המביאות להצלחה זהות בברוטאליות שלהן.
התוצאה נראית לעין. במשחקי סיאול ב1988 זכו הסינים ב4 מדליות זהב ו28 בסך הכל. 16 שנה מאוחר יותר זכו הסינים ב63 מדליות, יותר מחצי מהן זהב. כמות הספורטאים הסינים עלתה עם השנים מ32 ליותר מ400 באתונה ותמשיך לגדול ותגיע כנראה ל700 לפחות. אמנם ריצ'ארד פאונד, לשעבר מהועד למלחמה בסמים WADA טוען שהסינים שינו כיוון וכבר לא מתכוונים לקטוף את כל המדליות, אך דיגל מסרב להאמין. "זה לא תואם את האופי הסיני והמטרות שלהם כפי שלמדתי להכירם."
כששאלתיו לנושא הסמים, בו הוא נחשב למומחה עולמי, ענה שגם כאן הבעיה היא יותר תדמיתית. מנסיונו, הסינים מבקשים תדמית "נקיה" ומבצעים בדיקות סמים יותר מכל מדינה אחרת. אבל מרכזי האימון שלמדו במערב את הנושא (ומסתבר שפחות ממה שנדמה אצל המאמנים ממזרח אירופה) מחוברים למקורות הסמים. מסתבר שגם בתחום הזה מסות הייצור עברו לסין, החומרים האסורים שנתפסו בפרשות 'באלקו' בארה"ב ודר' פואנטס בספרד, היו תוצרת סין, כך שהחדירה לשוק המקומי היא קלה. בסיכומו של דבר, המצב בסין כנראה דומה למערב. ההצלחות מבוססות יותר על עבודה קשה. רק השאלות המוסריות נותרו בעינן. וזו היתה מטרת המארגנים: אם כבר מתקיימים משחקים בבייג'ינג, לפחות יש לנצלם כדי לדון בבעיות הקיימות. כי רק החיבור של דעת הקהל העולמית עם גורמי אופוזיציה מקומיים הזיזו עד כה דברים ב'אימפריית המרכז' הבלתי נתפשת.

כמה נקודות חשובות שלא נכנסו לכתבה:
1.סין היא מדינת ענק שאי אפשר לתפוש אותה, שלא כל שכן לדעת איך אפשר לנהל אותה. הכח החזק בסין הם 31 המחוזות, כל אחד מהם גדול, נניח, מאנגליה. בסין יש 98 ערים של יותר ממיליון איש עד כדי 20 מיליון (שנחאי, בייג'ין), ועדיין היא בעיקרה כפרית – 40 אלף מועצות אזוריות ו705,000 כפרים (בספירה אחרונה). ולכל אחד מהם יש מה לומר. בנוסף מסתבר שיש מגמה של התפוררות המרקם בכיסים שונים במדינה ואף היווצרות ראשונית של חברה אזרחית, כרגע עדיין נושא מאד חמקמק שאיש לא רצה להיכנס אליו בכנס.
2. 91 אחוזים מהמולטי מיליונרים הסינים הם בנים ובנות לפקידים בכירים בממשל ובמפלגה. וזה לא מקרה ולא קשור לעבודה קשה.
3.חברות שנכנסו לעסקים בסין לא יכולות, לא מסוגלות ולא רוצות  להתערב במערכת הסינית. גם אי אפשר לצפות מהן התערבות כזו משלוש סיבות: זה לא אינטרס שלהן, זה יביא לסילוקן, וזה לא יעבוד. עבור הסינים, כל מי שלא סיני חשוד. וגם אם מישהו רוצה לעזור לסיני מול יריבו, הוא יביא להתארגנות נגדו. דרך אגב, גם הסינים שיושבים בפריס קוראים לצרפתים זרים. משאמרנו את זה, הרי התנאים לסינים שעובדים עבור חברות זרות משופרים בהרבה, הם מהווים חלק מההתקדמות, וגם זה משהו.
4.הדבר היחיד שבו אנו יכולים להתערב או לעזור, הוא יצירת במה לאופוזיציה והפעלת דעת קהל עולמית. משום מה, זה עדיין גורם מרתיע עבור השלטון המרכזי, ואפשרות ההתנגדות מחלחלת לאוכלוסיה בסין – ולדוגמה, ההתקוממות נגד בניית מפעלים כימיים בעיר בדרום מערב המדינה שאפילו נכנסה לפרסומים רשמיים.
5.הסינים לא לומדים הסטוריה של עמם, ולא הסטוריה כללית, ובכך מאבדים כל יכולת לשפוט את שנעשה סביבם – כך עולה מהסברים של אנשים שונים בכנס. לכן גם אין אפשרות לראיין "את האיש ברחוב" בסין, או לשאול אתלטים סינים דברים שלא קשורים לספורט, זה פשוט מעבר לכוחותיהם. מעבר לכך, בהיעדו רקע דתי כלשהו, או תחליף מוסר אחר, החינוך הסיני  הוא נטול ערכים לחלוטין. וסיכם קאי צ'אן:
This total lack of
moral judgment while searching for a way to please everyone in the collective (or a family) dominates how a Chinese views the world
6.ראש הועד האולימפי הסיני הוא גם יו"ר מערכת הספורט ושר הספורט במפלגה. לכל העסק הז יש בירוקרטיה עצומה ובעלת חשיבות.
7.למחוזות לא חשובים המשחקים האולימפיים אלא המשחקים הלאומיים (שנוסדו בעקבות פרישת סין מהועד האולימפי בשנות ה50, ב1959) הקרובים ב2009. אלו המשחקים היחידים בעולם שמתקרבים בסדר הגודל שלהם לסטנדרט האולימפי עם יותר מ10,000 מתחרים, כשיוקרת המחוזות עומדת למבחן. המשחקים האולימפיים עבורם הם עניין פנימי של בייג'ין, וכך גם העקרונות האולימפיים. יש אפילו מקרים בהם המחוזות לא מוכנים לאפשר לספורטאים מצטיינים להתאמן לבייג'ין ולעבור בדיקות. ולשלטון המרכזי אין אפשרות לשלוט בנעשה.
8.עקב כך גם המלחמה בסמים אסורים בבעיה. 10238 בדיקות סמים ערכו הסינים ב2007, יותר מכל מדינה אחרת, רק 15 נתפסו (רובם מרימי משקלות), 0.2% הוא האחוז הנמוך מאז 1990. בקיץ סולקה הטריאתלטית הבכירה של סין בגלל טסטוסטרון, שני מהכשרונות הגדולים במרתון, בגילי 18 ו19 לא ירוצו רק בגלל שהמאמן שלהם הוא אחיו של מאמן שהרץ שלו נתפס.
9.המבקרים של המערכת מטילים ספק בהצלחה. מריו תביס מקלן, שעומד בראש המערכה המדעית למלחמה בסמים אסורים אומר, שצריך לדעת איפה בדיוק ובאיזה אינטנסיביות הסינים בודקים, כי שהתוצאות לא ייופו. תמיד הרי אפשר לבדוק בענפים, בהם אין טעם לסמים. אבל גם ריצ'ארד פאונד, האיש הישר (עד להודעה חדשה) של הספורט העולמי החמיא לסינים בכנס האחרון במדריד "הם עושים המון כדי להשתלט על הבעייה".

המשתתפים בכנס היו:
פרופ' דיגל, מהסוציולוגים של הספורט הידועים בעולם, מומחה בין השאר למחקר השוואתי בינ"ל של ספורט תחרותי, לסין ולדופינג, כן, סימפטי וישיר שלא מהסס לומר דברים שלא בתלם או לא פי.סי.

קאי צ'אן   שלמד מדעי המדינה בUCLA מתרוצץ ברחבי העולם כדי לעורר את אחיו הסינים עם הרבה פירסום. בעיקר הוא עוסק בריצות בערים גדולות (כמו ברלין) עם חולצות שעיצב ומימן בעצמו ממכירת ספרו, ONE IN A BILLION שבו הוא מספר את הביוגרפיה הקשה שלו כספורטאי לאומי בסין ממשפחה רדופה בגלל קשרים לטייוואן. הוא אולי הטמיע את הערכים ההוליוודיים יותר מדי והתחיל להאמין בסיסמאות אמריקאיות נבובות, אבל הוא איש מרשים וסימפטי, שבריצתו בברלין מהאולימפיהשטדיון לאתר ההסטורי של חומת ברלין, הוא עצר באתר ההנצחה לחללי השואה ונתן ראיון והרצאה לטלוויזיה אופוזיציונית סינית. ויש לו גם פורום.
שניים גרמנים עם כינור קטן שייצגו את Tibet-Initiative הגרמניה, וסיפרו על הטרגדיה הטיבטית שכולם מכירים (1.2 מיליון הרוגים, מנזרים הרוסים, תרבות שנאסרה וכיו"ב מעללים) וגם על הנסיון לרשום נבחרת טיבטית למשחקים האולימפיים (מישהו אמר פלשתין?). דווקא נסיון סימפטי.

פאלון גונג שהם אולי אנשים יפים אך מעיקים שתמיד נדמה שהם לא מספרים את כל האמת. הם ובאמת לא הזכירו שהם קוראים לפרישה מהמפלגה הקומוניסטית ושגם עיתון הגולים הסינים מס' 1, האפוך טיימס המדובר, גם הוא בידיים שלהם. גם בנוגע לקציר איברים  (ואם חסמו אתכם כמו אותי, בגוגל יש ארכיון) יש יותר תהיות מידע. ובכל זאת שום דבר לא מצדיק אפילו קמצוץ ממה שסין עושה להם מפחד ומתוך רצון לסיים את המשימה שהתחילו בה, להשמיד את הפאלון גונג בסין. לנושא הוקצבו ששה שבועות, וזו הפעם הראשונה שהמפלגה הקומוניסטית לא עומדת במטרות שלה. מה שגורם לה לרתוח מזעם ולאבד כל שארית של איפוק.
ועוד שני גופי אופוזיציה, FEDERATION FOR A DEMOCRATIC CHINA, ו CHINESE EUROPEAN POST, עיתון גולים מייסוד תנועת הסטודנטים של כיכר טיאנאנמן.

אוהד יונייטד צופה בקנאה בגרין ביי פקרס
טוטנהאם מנצחת את ארסנל

39 Comments

michaly 22 בינואר 2008

כתב יפה החבר הזה שלך, והנה כבר יתרון לקיום האולימפיאדה בסין – בזכותה התקיים הכינוס ההוא בברלין והפוסט הזה.

השאלה היא האם ישאר משהו מכל זה בסוף הקיץ. ממה שמשתמע פה נראה לי שדעת הקהל העולמית תהיה בבחינת זבוב טורדני בעיני הסינים ותו לא, ודי מהר הם ישתיקו אותו ויחזרו לענייניהם.

martzianno 22 בינואר 2008

מאלף!
תודה.

קורא 22 בינואר 2008

זה נשמע כמו משפט שלקוח מ-1984: "הסינים לא לומדים הסטוריה של עמם, ולא הסטוריה כללית, ובכך מאבדים כל יכולת לשפוט את שנעשה סביבם". מזעזע.

זיזו 22 בינואר 2008

סין נפתחה למערב ועברה שינוי בניהול הכלכלה שלה אך שם זה נעצר.

את ההבדל בינינו לביניהם אי אפשר אפילו להתחיל להסביר.
אין טעם להזכיר את ערך חיי האדם במדינה ( =0 ) או את המחסור בזכויות אדם.
מה שאותי יותר מעניין זה היחס של העולם כלפי תופעות אלו. יש לי הרגשה שמה שיקבע את מידת הרעש התקשורתי בעניין הוא לא רמת הבעיות אלא שיתוף הפעולה הסיני עם הכלכלה האמריקאית.

סין הייתה מדינה בעלת יחס מחפיר לאזרחיה כבר לפני 30 שנה אבל עד שלא הפכה לאיום כלכלי איש לא טרח להתעסק בעניין (חוץ מריצ'רד גיר).
זוהי שיטה ישנה שכוונה בעבר לרוסיה הקומניסטית, אז היה ידוע בעולם המערבי ובארה"ב בפרט שקומניסטים הם רשעים שכל תכלית קיומם הוא חיפוש דרכים לריסוק אמריקה.
המשיך בציורם של ערביי העולם כרוצחים חסרי רסן (אחרי שהעיזו לכרסם ברווחי הנפט של האמריקאים, נפט שנמצא בארצות ערב כמובן).
והיום שסין היא אימפריה כלכלית שמאיימת להחליף את עודפי המזומנים שלה מדולרים ליורו העולם המערבי פתאום חרד לזכויותיו של החקלאי הסיני.

בלי להיות ציני אבל איפה הייתם 30 שנה, ומה אם החקלאי הקמבודי או אזרחי בנין.
כנראה שהם יצטרכו לחכות שהאמריקאים ימצאו איזה שהוא אינטרס בשטחם.

נ.ב. ראינו כבר את גוגל, אבירי זכויות האזרח, שנכנעו כמו פודלים מול הבולדוג הסיני.

אלון זנדר 22 בינואר 2008

לרונן – אירלנד כונתה אז אייר במסגרת הניסיון הכן של ישראל לקרוא למדינות שאין להם שם "יהודי", כמו שהם קוראות לעצמן (EIRE) ולא כפי שאחרים קוראים להן. חוץ מזה שכחת להזכיר שפרנק "גאון הדור" סטייפלטון לקח בגאווה את גיליון הSHOOT שלי בשערו הוא הופיע, ובלי להסס, להסתכל, או להפעיל את מוחו חתם בעט אדום על תמונת חולצתו האדומה, כך שאת החתימה אפשר לראות רק בזווית מסויימת מול האור.

למיכלי – אז זהו, שמסתבר שהדבר היחיד ממנו הסינים מפחדים, משום מה, זו עיתונות זרה ודעת קהל עולמית. לא יודע למה, מול דיקטטורים אחרים זה לא עוזר. מצד שני, אכן הסינים בחלקם מחפשים מקורות זרים (אם כי ספק שבעברית) וזה מה שמעורר אופוזיציה.

זיזו – מה הקשר לארה"ב, שגם עכשיו לא יוצאת נגד סין? כמו רוב מוחץ של המדינות, אגב, וגם איזו דמוקרטיה במזרח התיכון. וגם יציאה פוליטית נגד הסינים לא עוזרת. כך יש קפאון פוליטי מוחלט ביחסים בין סין וגרמניה מאז פגשה אנגלה מרקל אישית בביתה הפרטי את הדלאי למה בספטמבר. ולמרות הצהרות על קשרים טובים לסין. לא, מה שמפחיד את סין זה הסינים, ושהם יקבלו כל מיני רעיונות מוזרים ויתושים בראש. ולכן זה בדיוק מה שצריך לעשות.

tksr 22 בינואר 2008

כישראלי אני תמיד חש מבוכה בשעה שאני בא לשפוט אחרים גם אם מימדי העוול וחריפותו שונים ממקום למקום.
הטענה ש"בהיעדר רקע דתי כלשהו, או תחליף מוסר אחר, החינוך הסיני הוא נטול ערכים לחלוטין" נשמעת לי מופרכת לחלוטין ואפילו מתנשאת.האין ביכולתם של מאות מיליונים ברחבי סין ליצור לעצמם מערכת ערכים עצמית שאיננה תלויה בדת או בחינוך ?
יש הטוענים שהאולימפיאדה במוסקבה זרעה את זרעי קריסת ברית המועצות.בין אם יש אמת בדבר או לא השאלה שראויה להישאל היא האם תהליך של קריסה דומה שתעבור על סין ותפורר את המדינה העצומה הזו לשלל מדינות-מחוזות עצמאיים ללא שלטון מרכזי תיטיב עם הסינים הרגילים והפשוטים או שתרע את מצבם.אפשר לשער שיהיו אזורים שישגשגו ומנגד אזורים שיקלעו למצוקה קשה ואף אחד לא יתעניין בגורלם.וכמובן קיימת סכנה שתתפרץ מתיחות עם המיעוטים האתניים שכרגע השלטון המרכזי מצליח לשמר ברמת עוינות סבירה.
ובסופו של דבר הכל תלוי אינטרסים כלכליים.

אני 22 בינואר 2008

אלון צריך להחליף את רונן

בצחוק אחויה אל תעלב :-)
אבל באמת נהנתי לקרוא…. (עד כמה שאפשר כי זה גם מעלה הרבה רגשות הרבה פחות חיוביים).

אלון זנדר 22 בינואר 2008

לtksr, אני מסגים שכישראלי רצוי להפעיל מערכת שיקולים וערכים זהה במידת האפשר למקרים שונים. ובישראל העוול נעשה למרות מערכת ערכים יהודית ששוללת בבסיסה כל אפשרות למעשים מסוג זה. ובגל זאת, הסיפור בסין הוא שונה בממדיו.

הטענה, אם היתה יוצאת על דעתי בלבד, אכן עשויה היתה להיות מופרכת. למרות שהיא מובנת לי היטב, שהרי זה טעמה של הדת, ביצירת נורמות ערכיות, ואם לא ,היא צריכה תחליפים אידיאולוגיים, וכאלה אינם קיימים. זו בדיוק הנקודה, שמאות מיליונים לא מנסים ליצור מערכת ערכים, אלא להתקיים או לשפר מצב כלכלי. מי שיוצר נורמות זה שילטון, זו אליטה תרבותית, או אנשי דת. בכל אופן, מי שטוען זאת היו כל הסינים שנכחו בכנס (כ15), כי לחוקרים הגרמנים לא היה נעים לומר זאת, ובצדק. וראה דברין של קאי צ'אן, ובהרחבה בפורום שלו או בCHINESE EUROPEAN POST.

לאני, כבר החלפתי אותו, ומזה חצי שנה אני יו"ר מועדון האוהדים שרונן הקים. נעליים גדולות, אני חייב לציין.

גיל 22 בינואר 2008

משום מה זה נראה לי קצת מגוחך להפיל את כל הצרות שסינים עושים על האולימפיאדה הממשמשת ובאה. האולימפיאדה היא עובדה ושום דבר לא ישנה את זה, עכשיו נשאר לראות איך מוציאים ממנה את המקסימום. אני חושב שהדוגמא הכי טובה היא משחקי סיאול. גם אז היו תלונות על משטר ברברי ודיקטטורה ובעקבות המשחקים דרום קוריאה השתנתה וכך גם היחס אליה בעולם. לפעמים שווה לבלוע גלולה מרה לטווח הקצר לטובת רווח עתידי גדול יותר לעתיד.

Glenn Edward Schembechler 22 בינואר 2008

Dear Alon: I am almost certain I still have in my parent’s house a Shoot magazine with Stapleton on the cover. The only thing is this was with Arsenal’s famous Umbro uniform.
You know you can’t find a lot of Admiral’s uniform in my olde collection (Leeds and the other usual staff).

Glenn Edward Schembechler 22 בינואר 2008

beside: a very interesting and disturbing article.

רונן דורפן 22 בינואר 2008

לגבי סטייפלטון – דיברנו לא פעם על אי היכולת להשוות בין תקופות. אבל בשנה שעברה ראיתי אותו פעם מדבר ברשת הנחשבת מאן יו טי וי ונושא הדיון היה אחד מחביבי הבלוג (הוא משחק בחולצה מספר 7 והוא מפורטוגל). ולפתע נתקפתי בהתקף אדיר של חוסר נוסטלגיה והודיתי לאל הטוב שאנחנו חיים בתקופתנו.

גיל – אתה בהנגאובר של ג'ימי קרטר? אל תדאג – הכנס לא דיבר על חרם אולימפי. הם רק מנצלים ארוע תעמולתי להסברה משלהם וזה לדעתי מאד ראוי.

TKSR -הבעיה בהתפרקות סין היא כנראה שהסיכון לא קטן. עשרים מדינות שלרובן לפחות נשק אטומי שאיש לא יודע מה טיב השלטון בהן. אני מסכים לחוסר הנוחות שלך על שאנשים מציגים את התרבות הסינית בנקודה כל כך נמוכה. לפחות אני לא חוטא בראיה של אירופה כאיזו דוגמא…

אנונימוס 22 בינואר 2008

טור מרתק ומטריד למדי.
תודה

גיל 22 בינואר 2008

ברור לי שלא דיברו על חרם, אבל יש גם משהו מטריד בזה שהעולם המערבי מכתיב לסין (ןלמדינות אחרות) מהן זכויות אדם. אין לי ספק שנעשים פשעים גדולים בסין ואפילו יותר מרוב מדינות המערב, אבל השאלה מה עושים עם זה הלאה? תוכחה כנגד משטרים כאלו רק מחזקת אותם מבפנים בבחינת אנחנו נגד שאר העולם. צריך לעודד יסודות דמקורטיים וזכויות אדם גם אם לפעמים צריך להעלים עין מהפרות זכויות אדם חמורות, כי בטווח הארוך זה עובד יותר טוב.

אלון זנדר 22 בינואר 2008

לרונן, גיל וכל השאר: הכינוס לא היה לתעמולה ולא אורגן ע"י הדיסידנטים, אלא ע"י עיתונאי ספורט השייכים לNETWORK של עיתונאי ספורט ומתעניינים, בה גם אני חבר.
השאיפה היתה לקיים דיון בשאלות שעולות כתוצאה מקיום המשחקים בבייג'ין והסיקור העיתונאי שלהם ולקראתם.

לצורך העניין הוזמנו אלו שיש להם מה לומר, כלומר מומחים מהאקדמיה ובנוסף גורמי אופוזיציה. המפליא היה שהנקודות שהעליתי היו בהסכמה בין כל הפרופסורים וכל הסינים בכנס: כלומר חוסר מוסר, שחיתות, צנזורה וכו'.

לגיל במיוחד: אני לא יודע על מה דעתך נסמכת, שהעלמת עין מהפרת זכויות אדם עובדת בטווח הארוך. בקוריאה המצב השתפר איטית ולא בגלל האולימפיאדה, שבגלל תוצאותיה הכלכליות (כמו גם המונדיאל ב2002) הקוריאנים עדיין סובלים. לדעתי התערבות בנושא בשנות השלושים בגרמניה כן היתה עשויה לעזור.

אבל כאן מדובר בסיפור אחר. לא, תוכחה לא תעזור, להיפך (כמו שכתבתי מספר פעמים בקטע ובתגובות). יותר מזה, אנחנו לא יכולים ולא צריכים להתערב בכלל. הנקודה היא, כמו שביקשו הסינים בכינוס, לתת להם במה ופתחון פה. לפרסם את הדיון ולעסוק בו, כדי שהוא יחלחל את האוכלוסיה בסין, שתגלה דרכי פעולה אלטרנטיביות לאלה של המפלגה הקומוניסטית.

לא המשחקים האולימפיים ולא חברות התעשייה שינו אי פעם דיקטטורה. לא בסיאול, לא במוסקבה, לא בברלין. אבל התקשורת סביב המשחקים האולימפיים וסביב קשרים בינלאומיים היא נדבך בשינוי תפיסה אצל האוכלוסיה המדוכאת.

גיל 22 בינואר 2008

אלון, אני לא אומר שלא צריך להוקיע ולדבר על המעשים הלא הומניים שנעשים שם אני רק לא חושב שצריך להפוך את זה לדגל שצריך לנפנף בו בהקשר של האולימפיאדה. ברור לי שאין בזה ולכנס שנכחת בו שום דבר.

אני גם מדבר בעיקר על משטרים דיקטטוריים מהשנים האחרונות. איראן, צפון קוריאה ולוב לא נכנעו ללחצים ושינויים התרחשו תוך משא ומתן ולא בכוח. גם בדרום אפריקה ומדינות מזרח אירופה השינויים באו לבסוף מבפנים למרות לחצים גדולים.

רונן דורפן 22 בינואר 2008

גיל – אני חולק עליך רק בנקודה של דרום אפריקה. בגלל המשמעות העצומה של ספורט בחברה הדרום אפריקאית הלבנה החרם הספורטיבי על דרום אפריקה בהחלט תרם את חלקו ללחץ הפוליטי – ברור שהוא לא הפיל את האפרטהייד אבל תרם את חלקו.
אחת הסיבות לכך היא שמשלב מסויים החרם הזה בהחלט היה אינטנסיבי ורציף.

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 23 בינואר 2008

Arguing that history is not being taught in China seems odd to say the least… I cannot think of any other society that is so aware of its own history as the Chinese. Last time I've been to China was in 1998 and I've lived there for a while. During the latter half of the 90's one of the most popular (if not the most popular) book in the market was a version of Confucius teachings for children. It is not that Chinese are unaware of their history particularly their political history. They do however, draw different conclusions from it. In China, the legitimacy to rule has never been based on popular support it have always been based on the ability to effectively govern. Being able to effectively govern was measured primarily by the ruler ability to keep the empire unified and to keep the peace. A ruler that is successful in that was perceived to have the "mandate of heaven". A disintegration of the empire would indicate that the ruler has lost its mandate of heaven and may be replaced. It typically involves chaos and violence. As Lu Xun, arguably China's greatest novelist put it:
"The simplest and most adequate way of describing the history of China would be to distinguish between two types of periods: (1) the period in which people wish in vain to enjoy a stable slave condition; and (2) the periods when people manage to enjoy a stable slave condition. The alternation of these two states is what our old scholars called "the cycle of chaos and order"". (Lu Xun "Random thoughts under a lamp' 1925. I found the translation in Orville Schell's "Mandate of Heaven" from 1994).

China is a brutal police state not because Chinese do not learn from their history, but because they are consumed by it. You can not begin to understand China without appreciating the immensity of their fear of the Chaos which may be brought about by disintegration. That fear is rooted in Chinese history. The challenge to keep the country together is huge, and throughout the Chinese history, killing any sign of dissent was a reasonable price to pay to avoid chaos. Human rights may be important, but with all due respect China has (and always had) bigger fish to fry. Just by way of example, restricting by law the number of children a person may have is brutal. Should China have taken a different approach in view of the human rights violations that the "one child policy" entails?

When you think about the Chinese policy regarding Tibet, its that fear of Tibet being the first of the domino stones that motivates them. You can argue that they are grossly overreacting but that's where its coming from. Another fairly recent example, for about 50 years there has been a tense but stable coexistence between China and Taiwan with each denying the legitimacy of the other as the ruler of the entire country (both mainland China and Taiwan). Rhetoric may have been heated at times, but it almost never really come down to actual hostilities (granted, the US Navy helped). However, when in the late 90's Taiwan began promoting the idea of Taiwanese independence (which is obviously less aggressive then demanding to rule all of China and Taiwan) the Chinese went crazy (and fired missiles on the shores of Taiwan).

Chinese judge the communist party as they would any other dynasty. The communist party took over a devastated China, that has been fragmented, subject to hyper-inflation and to wide spread famine. They were able to unify the country and restore order They were able to eradicate famine, to improve the medical services and to reduce the rate of illiteracy from 80% to around 20%. This is nothing short of a miracle and its has given the communist party tremendous credibility for a very long periods of times (even when it has gone crazy, such as during the cultural revolution). The more corrupt the party is the closer it gets to being considered to have lost the mandate of heaven. Typically, strong provinces marks the beginning of the end. It indicates that the central government does not function.

In short, a repressive regime has aalways been considered in China as a necessary evil. The communist part will eventually collapse as the ruler of the entire country. It will not collapse because of its approach to human rights but because of its corruption and its inability to effective rule the country. I'm not sure that this is a good thing, Historically it hasn't been.

One last thing – a discussion about the Olympics and a police state….in Berlin. Oh, the irony…

Old Timer 23 בינואר 2008

Almonimi ze ani

רותם 23 בינואר 2008

כתבה מרתקת…. תודה

רפאל 23 בינואר 2008

"שני מהכשרונות הגדולים במרתון, בגילי 18 ו19…"

לא סביר -בד"כ לא מתאמנים למרתון בגילאי הנוער.

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 23 בינואר 2008

בהקשר זה אני רוצה להעלות כאן פרטים על יוזמה שנחתה בתיבת הדואר שלי – לפיד זכויות האדם.
מדובר במרוץ לפיד מקביל ללפיד האולֻמפי, ומטרתו עידוד תודעה לפשעים סיניים נגד האנושות בכלל וחברי/ות הפאלון גונג בפרט.

הלפיד יגיע לתל-אביב ב-18 פברואר, והארוע יערך ברחבת הסימנטק.
אפשר לרוץ אתו קצת, או להפגין תמיכה בדרך אחרת.

לפרטים נוספים:
info@halapid.org
http://www.halapid.org.il
0525518866

ד"ר א. 23 בינואר 2008

(האנונימי ששלח את ההודעה עם הקישורים, שתופיע רק אחרי ההודעה הזו, כדי לבלבל את כל הקוראים, הוא אני).

ויכסלפיש 23 בינואר 2008

המשחק נגד אירלנד היה ב-84' ולא 85' ולענייננו: סין מקבלת לגיטימציה גוברת והולכת בספורט בגלל אינטרסים של נייקי וחברות מהסוג הזה והם מארחים לא מעט טורנירים, לאיראן צפון קוריאה ולוב אין צ'אנס להתחרות בהם במישור הזה.

ויכסלפיש 23 בינואר 2008

העולם המערבי לא מכתיב לסין זכויות אדם, אלא בעיקר עושה איתה עסקים.

אלון זנדר 23 בינואר 2008

לגיל: אנחנו, מסתבר, מסכימים לחלוטין. כמו שהוברר בכינוס, הדרך היחידה לשיפור בסין היא ע"י מודעות של האוכלוסיה ותנועה פנימית לשינוי.

השימוש הוא לא במשחקים האולימפיים, אלא בתקשורת העולמית סביבם, שיש להניח שתעסוק יותר מבד"כ בסין בקיץ הקרוב. מאחר ויש צריכה של תקשורת זרה, הרי זו יכולה להוות קטליזטור לתהליכים בעצם הדיון בשאלות נכבדות כמו אלו שעלו פה. כלומר, בדיוק מה שאנו עושים ברגע זה. אם כי אני בספק שהסינים קוראים עברית, חוץ מאלה שמנסים לחדור לי למחשב מאז אתמול.

OLD TIMER: בנוגע לשלטון הסיני אין ספק שאתה צודק, וכל האינפורמציות שבידי רק מחזקות את מה שאתה אומר. בנוגע לאוכלוסייה, למיטב הבנתי אתה יודע על הסטוריה סינית יותר מהם, ולו רק בשל הכרותך את לון ז'יו. מכון שקונפוציוס מלומד, אבל זו לא הסטוריה ןבטח לא תחליף לערכי מוסר (קונפוציוס מטיף לאינדיבידואליזם קיצוני בשירות הכלל שמתבטא בכניעות כלפי השילטון ללא פעולות אישיות לטובת החברה). ממה שסופר לי (קשה לי להאמין שכל אחד בנפרד שיקר בנוגע לנקודה הזו), העיסוק בלימוד הסטוריה ככזו לא קיים, כי הוא לא משרת את מטרות המפלגה (בודאי שלא תקופת הקיסרות, אבל גם לא תקופות של מרדנות – מה שנשאר זה מאו ומהפכת הנגד).
על אחת כמה וכמה, העיסוק בהסטוריה כללית כדי לקבל כלים השוואתיים לא בא בחשבון, מה שמותיר את הסינים ללא יכולת השקפה או ניתוח וממילא רצון לעסוק בכך.

אלון זנדר 23 בינואר 2008

רפאל – לא סביר, אולי. ובכל זאת נכון. כמו שציינתי, הסינים מנסים בכל ענף ליצור ראש חץ, וכמות הספורטאים כמעט בלתי נדלית. וכדי שלא תחשוב שהמצאתי, מדובר בZahng Yingying, בת 18, ו- Bai Xue, בת 19. המאמן שלהם הוא Wang Deming, שהוא אחיו של Wang Dexian, שהאצן שלו, Sun Yingjie, בן 29, נתפס ב2005 ויחזור לבייג'ינג 2008.

לויכסלפיש – נכון. אבל תפקיד העולם המערבי הקפלטליסטי, אם כבר, הוא רק להציג אלטרנטיבות, בטח שלא להכתיב כלום.

רפאל 23 בינואר 2008

אכן נכון, וגם מדהים למדי – סותר לגמרי את הגישה המערבית למרתון וגילאים.

אלון זנדר 23 בינואר 2008

כמו שאמר לי דיגל בנימת הערצה, והוא באמת מומחה עולמי – אין מקבילה לשיטה הסינית בעולם. ומאחר והם למדו מכולם, הם די מתקרבים לשיטות אימון אופטימליות.

לון 23 בינואר 2008

רונן ואלון, תודה על כתבה מרתקת.

אלון, אני חולק עליך בעניין אחד – הערכים.
לסינים יש בהחלט ערכים של משפחה ושל חברה. הם שונים משלך, אבל הם ודאי ערכים.
בנוסף, קונפוציוס הוא אחד מראשוני מורי המוסר. גם אם זה לא המוסר המועדף עליך.

להלן שני קטעים קצרים מתוך "מאמרות" של קונפוציוס (תרגום: דניאל לסלי ואמציה פורת. הוצאת מוסד ביאליק):

"אמר החכם יו: הזהיר בכבוד אביו ואמו ואחיו הגדול, לא במהרה מעז פנים כנגד הרשות. אין לך אדם שאין דרכו להתריס כלפי גדולים ועשה מרד. איש המעלה על השורש הוא מתחקה. הגיע אל השורש – מכאן ואילך דרך צומחת. וכבוד אב ואם וכבוד האח הגדול – זה שורש הטוב".

"אמר החכם צנג: בכל יום ויום אני בודק את עצמי בשלושה דברים: עצה שנתתי לאחרים, אם הייתי נאמן בה. בדברים שביני לחברי, אם היו פי ולבי שווים. אם לא בטלתי מדברי תורה שנמסרו מפי ראשונים."

מזכיר לכם משהו ?
(ומדד מצויין לאינטגריטי).

רונן דורפן 23 בינואר 2008

לון – השאלה היא לא אם יש ערכים סיניים. ברור שיש. מדובר באימפריה תרבותית שתרומתה לתרבות האנושית עצומה. השאלה מה השפעת אנשים כמו קונפוציוס על הסינים בחיי היום יום בימינו.

בכלל – מבלי שהייתי בכנס – אני חושב שאי אפשר לדבר על דברים כמו "החברה הסינית" בהשוואה לחברה נורווגית או ישראלית או אפילו בריטית או אמריקאית. סין מקבילה לגזע הלבן כולו וברור שיש בה גיוון, לפחות, כמו בין היוונים לאיסלנדים.

אני גם לא נוטה להאשים את החברה הסינית בכללה. יש פה מצב של אוליגרכיה של חברי מפלגה ששולטים שלטון ברוטלי באוכלוסיה גדולה.

לון 23 בינואר 2008

רונן, התייחסתי לשורה הבאה שאלון כתב: "בהיעדרו רקע דתי כלשהו, או תחליף מוסר אחר, החינוך הסיני הוא נטול ערכים לחלוטין".

אני כמובן מסכים שיש גיוון בסין.
בנוגע לשליטה האוליגרכית הברוטלית, היה מעניין לקרוא את הדברים של "אולד טיימר. (לא שזה כמובן מצדיק את הפשעים שנעשו ונעשים שם).

אלון זנדר 23 בינואר 2008

אני שוב רוצה לחדד:

צריך להבדיל בין
א. השלטון הסיני
ב. האוכלוסיה בסין
ג. החברה בסין והתרבות בסין שלא זהה ל
ד. התרבות הסינית

נתחיל מהסוף – רק בור היה אומר שאין דבר כזה, תרבות סינית, וכיאות לכל תרבות יש בה מקום חשוב לערכים. מכל מיני סוגים.

החינוך בסין, מצד שני, לא נסמך על ההסטוריה הסינית והתרבות הסינית בכללותה, שנפוצה בעולם יותר מאשר בסין – משום שהיא מסוכנת לשלטון המרכזי. ערכי המשפחה והקולקטיב, כמו שציינת, לון, הם בולטים ומהווים את המסד של

ג. החברה הסינית. עד כמה שזו קיימת, (וכן רונן, היא קיימת, אם כי שונה מזו שאנו מכירים, על אף הגיוון הבלתי נתפש, זה הרי מה שהשלטון המרכזי מנהיג ברחבי האימפריה מזה 50 שנה) היא נסמכת על החינוך של המפלגה הקומוניסטית ועל דברי קונפוציוס, שכמו בדוגמא שהביא לון משרתים היטב את השלטון המרכזי וערכי המשפחה (וגם הקולקטיב בסין הוא "משפחה").

מה שלצערי לא הובן מהקטע שלי, הוא שלא מדובר על ערכים בכלל שאינם קיימים בסין, אלא על ערכים מוסריים שבונים נורמות התנהגות חברתיות. מבחינה זו, רונן, אכן לא קיימת חברה סינית, אלא רק אוכלוסיה. החברה כפי שאנו מכירים אותה כוללת סולידריות במידה זו או אחרת כלפי פרטים אחרים. בסין המצב הוא כזה, שאחריות הפרט היא רק כלפי המשפחה והקולקטיב. לכן אין פעולה חברתית למניעת עוולות, והקפיטליזם נופל על קרקע פוריה בלי שהאספקט השני שלו, סולידריות חברתית, יתקיים אף הוא. וזהו, כמובן, מצב מסוכן מאד. ושוב, אלה לא דברי, אלא דברי המומחים פה אחד.

אכן מצד אחד שולטת אוליגרכיה מושחתת שאין להמרות את פיה, ומצד שני, ניתן חופש קפיטליסטי מוחלט (במסגרת המפלגה) בלי נטל הסולידריות, מה הפלא שהצמיחה הכלכלית הסינית במצב כזה היא כה עצומה.

old timer 23 בינואר 2008

Ronen, Despite the great variety, I would venture to say that the Confucian values unify and characterize China as a whole. Moreover, the Confucian values go well beyond China (Singapore, Korea and Japan are a few countries that come to mind. To follow what Alon has said, Confucianism is shared by the Chinese culture and not only by the culture in China ). The west seems to underestimate their power, but you cannot understand China without them.
Alon, I’m not sure I understand what you mean when you say “values”. I definitely do not understand how an ideology which preaches solidarity to the family and to the collective is not an ideology of solidarity. It may not be an ideology that calls for the eradication of individual injustice but that’s because as far as the needs of the Chinese society go, correcting individual injustice is simply not (and never had been) a priority. The Chinese have values. In their eyes, those are moral values. To them, unrest is a bigger vice than the gulags.
Today’s communist party is the least repressive ruler China has ever had. Mao has brutally collectivized China which, together with a crazy attempt to become an overnight industrial superpower, brought about the great famine of 1960-1962 with an estimated death toll of 30 million people. Deng Xiao Ping will be remembered for Tiananmen and its crackdown on the members of the “Democracy Wall” movement. The current elite is as liberal as China has ever known. However, its days are numbered not because of its repressiveness, but because of its corruption which leads to it being an ineffective ruler. It is, believe it or not, the Confucian values that would justify its removal.
The future of China rests on the Chinese being able to build a civil society and despite the repressiveness of the state the Chinese are taking huge steps in that direction. If in the past China has been a totalitarian state (i.e. “nothing against the state, nothing but the state”) nowadays is only an authoritarian state (i.e. “nothing against the state, we don’t care about the rest”). It will take time, but the communist party will not survive. The only questions is, how strong will be the Chinese civil society when the Communist party collapses. I therefore hope that the process of the Chinese communist party collapsing will be slow. The Chinese need the time. If this happens too fast the Chinese (and the rest of the world) will miss the Communist party.

רונן דורפן 23 בינואר 2008

אולד טיימר – אני מסכים לחלוטין. חוסר יציבות בסין הוא דבר איום ונורא לאנושות ומן הסתם לא פחות חשוב מכך שיוכלו להגיע שם לגוגל או לגולג…

יואב ג. 24 בינואר 2008

כתבה מרתקת זנדר וד"ש חם

רן 27 ביוני 2008

כתבה מעולה!

לא יודע אם מישהו אמר את זה קודם אבל יש לי משהו להעיר לגבי השימוש בדעת הקהל העולמית. בניגוד למה שכמה כתבו כאן הסינים הם עם מאוד מלוכד ותפיסה לאומית חזקה מאוד. זה נובע בין השאר משטיפת המוח של מערכת החינוך. המשטר מנצל עובדה זו וגורם לעם הסיני להרגיש כאילו תוקפים את כל העם הסיני באופן כולל ולא רק את המשטר. תהיו בטוחים שברגע האמת חלק גדול מן העם הסיני יתייצב מאחורי משטרו, ולאו דווקא מולו.

מי שלא מאמין מוזמן לקרוא כאן:

http://hagigit.blogli.co.il/archives/120

Comments closed