תמונות מונדיאל: בוכום, לברקוזן, פרנקפורט, מנשנגלדבך

דברים שעלו במהלך מונדיאל הנשים. סיכום לא מקיף ולא מייצג.

סוף טוב
סוף טוב
ככה זה התחיל

היום הראשון: מונדיאל הנשים הגיע לחבל הרוהר. בוכום היא הילד החורג של המונדיאל. פחות ממחצית הכרטיסים נמכרו פה, והמשחקים בין ניו זילנד ויפן, אוסטרליה וגינאה המשוונית, וקוריאה הצפונית נגד קולומביה לא הצליחו לעורר בקרב חובבי הכדורגל את האופוריה המקווה. מצד אחד, יש פה רבים שלא נכנעים למכונת התקשורת שמפמפמת להם כמה כדורגל נשים זה טוב וחיובי. עבור רבים באיזור הזה כדורגל הוא משחק מהיר וקצבי, שהאלמנט המרכזי שלו הוא מאבק פיסי ומלחמה ללא תנאי. שני אלמנטים שכדורגל הנשים לא מצטיין בהם. 

מצד שני, זה שפיפ"א וההתאחדות הגרמנית והתקשורת המגוייסת אומרות שזה טוב, עוד לא אומר שזה לגמרי רע. היה לי על כך דיון פה עם מישהו, וכשהוא הסביר לי שזו לא רמה, והוא יכול לראות משחקים בליגה השישית יותר בזול ובלי כל הפינפון, השבתי לו שאם זה כך, והאיכות והאטרקטיביות זה מה שחשוב, כולנו צריכים להיות אוהדים של ברצלונה, או של באיירן מינכן, או לראות רק אותן משחקות. זה הכדורגל הכי טוב בעולם ובגרמניה בהתאמה. אבל זו לא הסיבה שאנחנו, או אני לפחות, רואה כדורגל. אלה הסיפורים שהכדורגל כותב, שקשורים תמיד לשאלות: מי משחק נגד מי, באיזו מסגרת, ורק אחרי כן מגיעות השאלות כמו איך הכדורגל משוחק, באיזו טקטיקה ובאיזו רמה. מעבר לכך, נכון שהמהירות לא עוצרת נשימה, אבל זה גם תלוי בנבחרת. יש פה נבחרות נשים, כמו יפן למשל, שמהירות יותר מכל קבוצה ישראלית שראיתי. ויש פה נבחרות פיסיות מאד. שלא לדבר על העבודה טקטית האינטנסיבית של כל הנבחרות. מבחינה זו אין הבדל למשחקי הגברים, שלא לדבר על  הכדרור שלא נופל מזה של הגברים  ושטף המשחק שיוצר תמיד תחושה, שראית שני משחקים בכרטיס אחד. 

בכניסה לאצטדיון האווירה היא של מונדיאל. התרגשות באוויר. אוהדים צבועים ומחופשים. בעיקר היפנים, אצלם כדורגל הנשים פופולארי יותר ויותר בשנים האחרונות. היפניות הגיעו בשנה האחרונה לדירוג שיא מבחינתן, המקום הרביעי בעולם לפי דירוג פיפ"א. אבל גם הרבה גרמנים שבאו לראות כדורגל. כן, זוגות של לסביות. וגם הרבה משפחות, ילדים, המון ילדים, מאושרים שהם בדרך לראות משחק מונדיאל. ראשון אי פעם. ואולי היחיד אי פעם. אם קטאר מקבלת אירוח, והנימוק הוא ששם המונדיאל עוד לא התארח, אז יש לפחות ששים מדינות שאם יגישו מועמדות אין סיבה לא לתת להם את האירוח. כלומר, בעוד בערך 240 שנה המונדיאל שוב יגיע לגרמניה, שתהיה אז מחוז של פולין/אוקראינה. 

בבוכום יש 34 מעלות, אבל היפניות והניו זילנדיות רצות כאילו אין מחר. כיף לראות משחק כזה, אני חייב לציין. ועוד משהו יש פה: הטקטיקה הרבה יותר ברורה. היפניות הרבה יותר מהירות, הם ממש, אבל ממש מהירות. אז הן רצות, איה מיאמה המצויינת, שזה מונדיאל שלישי שלה, מנהלת משחק משובח. אבל הניו זילנדיות מחזיקות מעמד ויוצאות למתקפות משלהן, כשכל התקפה מסתיימת בהגבהה: הן גבוהות כל אחת בראש מהיפניות. 

המשחק מסתיים בניצחון יפני 1:2 , קצת אכזרי לניו זילנדיות, אבל המחצית השניה המתישה מחום פשוט גמרה אותן. בעיטת עונשין של מיאמה לחיבורים, והסיפור היה גמור. למרות שהשוערות טובות בהרבה מבעבר, עדיין בעיטה מדוייקת ואפילו לא חזקה במיוחד לחיבורים היא כמעט תמיד גול. בגלל הגובה, שוערות פשוט לא מגיעות רחוק כמו שוערים.יגשת, לוקחת כרזת ענק, ועושה סיבוב באצטדיון. 

לחברינו סביב העולם, תודה על תמיכתכם!

זו הדרך של היפנים להודות לעולם על העזרה והתמיכה המוסרית בזמן הצונאמי ואסון פוקושימה. רגע באמת מרגש זה היה. 

בלברקוזן גיליתי דבר מעניין. רציתי לדבר עם הקולומביאנים, אבל הם נעלמו במהירות אחרי המשחק. ואז היו רק שבדים ושבדיות במרכז העיתונות. מונדיאל או לא, עיתונות יש פה רק מהמדינות המשתתפות! זה מצביע באמת, על כמה יש עוד לכדורגל הנשים לעבור. מצד שני, עכשיו אני מבין למה עושים לי כבוד בכל מרכז עיתונות  – אני כתב החוץ היחיד! עיתונאים מ16 מדינות משתתפות, והבלוג. לא רע. 

אחת התכניות של פיפ"א במהלך המונדיאל נקראת GREEN GOAL. בהתאם יצאה חוברת מהודרת עם טקסטים מרשימים על הצורך בשמירה על איכות הסביבה, תזונה בריאה, וכדומה. הנה הנקניקיות באצטדיון בפרנקפורט, לכבוד המונדיאל, הן אורגניות. אבל עדיין מחזיר. בזמן שקראתי את הטקסטים הבחנתי בתופעה מוזרה. 

בהיר. מאד בהיר.

למרות שהשמיים בהירים והמשחק בשעת אחר צהריים מוקדמת, השמש שוקעת בעוד שמונה שעות, הזרקורים פועלים בכל העוצמה. אני יודע למה זה – כדי לתת תמונה אחידה בטלביזיה, זו דרישה של בעלי הזכויות. אבל אם מדברים על התייצבות לצד איכות הסביבה, בצורך במעשים אמיצים למרות קשיים – אי אפשר להגיד לטלביזיה: אנחנו חוסכים מאה אלף ואט?  בשעתיים וחצי עד שלוש של תאורה מדובר ב300 קו"ש! זו היתה יכולה להיות דוגמא לשינוי סדר עדיפויות. אבל זה מראה את ריקנות ההכרזות של פיפ"א, שדואגת לתדמית ולא לתוכן. 

בפרנקפורט ראיתי את משחק הנשים האלים והברוטלי אי פעם. ניגריה ידעה שהיא צריכה ניצחון על גרמניה כדי לעלות סוף סוף לרבע הגמר, המטרה המוצהרת. הן נכנסו בגרמניות ההמומות ללא תגובה של השופטת הגרועה בתולדות המונדיאל ואולי הכדורגל בכלל – ואת זה אמרו לי גם הניגריות. אפילו הוצאות חוץ לא חוקיות בבירור עברו אצלה בלי תגובה. אחרי כניסה פראית במיוחד היא סימנה שהניגרית שיחקה בכדור, למרות שזה בבירור היה כמה מטרים משם. שריקות כאלה טרם נשמעו במשחק נשים – אבל המאבק המשיך, ניגריות נחושות מול גרמניות עצבניות. האחד אפס הקטן בסופו של דבא שיחרר הרבה מאד לחצים אצל הגרמניות. העיתונאית הניגרית שדיברתי איתה היתה מאוכזבת. היה ברור לה שכך ישחקו, אבל עם קצת מזל באמת היתה יכולה להיות פה הפתעה גדולה. 

בפרנקפורט – עוד סיפור נחמד. ספ בלאטר, 'מלך השמש' או 'נשיא מדינת פיפ"א' או 'הזוכה הורטואלי בפרס נובל לשלום', שלח באמצעות עוזריו בפיפ"א רשימת דרישות. בין השאר דרש, כמו בדרך כלל במונדיאלים, שיציע כבוד מיוחד עבורו יהיה מוכן, בדרך כלל מדובר בחלק תחום של יציע הכבוד הרגיל. המקומות הכי טובים כמובן. הדרישה המרכזית: מקומו של ספ בלאטר צריך להיות באמצע היציע, בדיוק מעל קו האמצע. ככה ספ אוהב את זה. אבל מה לעשות, ובאצטדיון בפרנקפורט מעל קו האמצע יש מעבר בין שני יציעים, באיזור של יציע הכבוד. כלומר אין בכלל מושבים ביציע הכבוד מעל קו האמצע. אבל ספ ביקש? אז התחילו לבנות יציע זמני בהוצאה של שלושים אלף אירו. לא סיפור גדול, אבל זה הגיע ל'קיקר', שמזמן כבר לא עומד מאחורי בלאטר. הסיפור התפרסם, ותיאו צוונציגר עא על הפרשה. צוונציגר הוא ראש ההתאחדות הגרמנית, התאחדות הספורט הגדולה בעולם – מבחינת מספר חברים – והוא איש כבוד לא קטן בעצמו. כשבקנבאואר פרש מפיפ"א תוך שהוא מסנן כל מיני רמזים על התנהלות לא מכובדת ואנשים לא נעימים, הוחלט כי צוונציגר יחליף אותו. בזמן הפארסה שסביב בחירתו מחדש של בלאטר ישבו האדונים בקנבאואר וצוונציגר, אחד פורש ואחד נכנס, ולא הוציאו מילה של ביקורת. מה שבגרמניה לא עבר טוב. לכן שמח צוונציגר על המציאה. בהוראה מפורשת הוא אסר על המשך הבנייה. ייתכבד בלאטר ויישב כמו ראשי ההתאחדות הגרמנית הפרנקפורט, מטר מקו האמצע. יש גבול! הסביר צוונציגר.מלמולים רפים מצד הועדה המארגנת, שזו לא בעיה, וגם במונדיאל בדרום אפריקה בנו לבלאטר רמפה, ומצד משרדו של נשיא פיפ"א שטען שזו הוראה מצד תקנון פיפ"א למארחי מפעלים, ולא בקשה של הנשיא – שזו בדיחה. התוצאה היא, שבפרנקפורט מעל קו האמצע יש שבירה של המדרגות, ורמפה מבטון, כמו באחרוני האצטדיונים בלבנט. 

הנה תמונה: 

יציע לא תואם פיפ"א
יציע כן תואם פיפ"א, או - ככה לא ייעשה לאיש שפיפ"א חפצה ביקרו

מנשנגלדבך: עוד דבר משמח – אם עד היום שתים או שלוש עיתונאיות הספורט בלטו בכל מיקסט זון או מסיבת עיתונאים, הרי שמרכז העיתונות פה הומה מנשים! היחס הוא אולי ששים-ארבעים לגברים. מופלא, הנושא הזה. 

אחרי המשחק בין גרמניה לצרפת, משחק משובח ביותר עם שישה שערים וניצוצות טכניקה מעולה- דיברתי עם לורה ז'ורז'. הבלמת המצויינת, הטובה בטורניר עד עכשיו לדעתי, שהסבירה שבייחוד במשחק מול גרמניה צריך הרבה תקשורת מאחור. זה מצביע לדעתי על חולשה של הכשרת השחקניות במועדונים, כי אלב דברים שצריך ללמוד לתקשר בלי יותר מדי מלים. בכל אופן, לאורה סיפרה שבגלל הרעש הבלתי רגיל באצטדיון, הן כלל לא ידעו איך לתקשר זו עם זו. כי הן לא שמעו אחת את השנייה. שזה מאד עצוב. 

לאורה אגב מדברת אנגלית. יחידה בנבחרת, פחות או יותר. זה הבדל עצום. איימי וומבאך למשל, התבטאת ברמה שאפשר להוציא אותה לעיתון כמו שהיא, ואנשים יידהמו מהרהיטות שלה. היא משתמשת במלים מדוייקות, תיאורים צבעוניים שמעבירים אסוציאציות נכונות, והיא מדברת בשטף בלי לחזור על מילה או להסס לשנייה. אני מביט בכתבת האנגליה שלידי, והיא מהנהנת. יותר מאוחר אני שומע אותה בשיחה עםהעורךש לה בטלפון ממרכז התקשורת. "תראה, היא אומרת. הן כולן סיימו קולג' עם תואר!" וזה נכון. זו אולי התרומה הגדולה ביותר של הספורט האמריקאי לספורטאים ולספורטאיות שלו. הן יוצאות, אם הן לא מנסות לעבוד על המערכת כמו שחקני האנ.בי.איי, ואין שום סיבה שיעשו זאת, עם תואר ביד ומשרה מכניסה בעתיד. פיזיותרפיה, סוציולוגיה, חינוך. מה, רייצ'ל בוהלר, הבלמת הכסחנית וגדולת הגוף? לומדת בסטנפורד.  זה נכון, אגב, במידה מסויימת גם לגרמניות שדואגות לשלב את המשחק עם הכשרה מקצועית או לימודים אקדמיים. הצרפתיות, מצד שני, ובטח האנגליות, פשוט פריחות. 

נדין אנגרר היא כנראה הדבר הכי קולי בטורניר הזה. שןערת מצויינת אבל לא שוערת על, כמו שהיה נדמה לפני ארבע שנים במונדיאל בסין, בו לא ספגה אף שער. היא היחידה שלא מסתירה את ההעדפות המיניות שלה והצתהירה בפומבי שהיא אוהבת נשים וגברים כאחד. ולכן אין עליה שום שמועות וסיפורים, אלא רק ראיונות רציניים.  יש לה אוסף של כובעי מצחייה, ואני לא ראיתי אותה עדיין עם אותו כובע פעמיים. יש לה ביטחון עצמי מדבק, והיא נעימת סבר ומדברת עם העיתונאים ברצינות ולעומק כמו שרק שוערים עושים. זה מוזר, אבל גם במונדיאל הגברים דייוויד ג'יימס וטים הווארד נתנו את הראיונות הכי נעימים מבין השחקנים. 

על השופטות אסור לדבר. זה רק מרגיז. מריך שיהיו כמה מקצועניות, זה יעלה את רמת המשחק פלאים. הנה ביביאנה שטיינהאוס הגרמניה, שופטת בונדסליגה 2 עדיין, אבל מקצוענית ויודעת את העבודה. הרי מה שקרה לשופטת ההונגרית במשחק בין אוסטרליה וגינאה המשוונית 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

באמת שאי אפשר לעבור לסדר היום. 

בפרנקפורט אני גם פוגש שוב את מוחמד. מוחמד בסיוני הוא צלם שוויצרי יליד מצרים, האדם היחיד שצילם אותי כשאני עובד, כלומר העד היחיד שזה קורה לפעמים. פגשתי אותו לראשונה בציריך, במהלך הבחירה בקטאר וברוסיה כמארחות מונדיאל. אחרי זה שוב במשחק ליגת אלופות, ברבע גמר ליגת האלופות, הבחירה של בלאטר, ועוד כמה ששכחתי.  התידדנו, ואפילו יש לנו מנהגים שהפכו למסורת – למשל ללכת לנדנד לאחראים על הקייטרינג ולשאול אותם בטון נוזף למה אין אוכל בלי חזיר. אחרי זה אנחנו יושבים לדבר – מוחמד הוא פרופסור אמריטוס לספרות ערבית,לאמנות הצילום, ועוד כמה דברים. מה שתמיד, אבל תמיד גורם לנו להגיע למגרש רק חצי שעה לפני תחילת המשחק. מאחר ובינתיים אנחנו מסכימים על כל נושא שבעולם, מכדורגל נשים ועד חמאס כארגון טרור, אני שואל את עצמי, מאיפה מגיעים כל הקונפליקטים האלה שמספרים לנו עליהם? 

במשחק של אנגליה מול ניו זילנד, עלו לי שוב כמה דברים לראש. אין מה לעשות, יש יותר זמן לזה במשחק של כדורגל נשים. אחרי טעות שוערת מהמשחק הראשון בבירור ההגנה לא היתה בטוחה בעצמה. שוב טעות של השוערת, ו1:0 לקיוויס.  האנגליות נראו כאילו הן נשברות. ואז חשבתי, שיש דברים שאי אפשר להסביר בכדו קלות. שיש קווים משותפים לבני עם מסויים, אתני או לא. זה תרבותי, חברתי, מה אני ייודע. ואז, לקראת הסיום, כשהן נראות גמורות ובדרך לספק עוד אחת מאותם 'הפסדים סנסציוניים' שמצליחים האנגלים לספק מדי טורניר -למה זה עדיין סנסציוני בכלל?- ואז התמונה השתנתה. חזר לאנגליות הברק בעיניים, הן לא רק נלחמו אלא חזרו לשחק כדורגל טוב. טוב מאד אפילו. הן הבקיעו פעמיים בחצי השעה האחרונה וניצחו בצדק. או, אז הלוזריות הצדקנית וחסרת המודעות לעצמה היא אכן מנת חלקן של גברי אנגליה בלבד. נשות אנגליה, לפחות אלו שלא מתלבשות כאילו הן מתמודדות על כוכבנות בעמוד שלישי ב'סאן'  או לפחות על פרס הטעם הרע, מה שמשאיר בערך עשרים אחוז, הצליחו לייצר מנטליות מנצחת! 

אבל אז הגיעו הפנדלים מול צרפת. מה אני אגיד לכם, כל מה שכתוב בספר שאסור. בעיטות רפות, העיקר להיפטר מהכדור. עוד קצת מזל בגלל שוערת לא מוצלחת במיוחד בשער הצרפתי, אבל בסיום הפנדלים שוב התמונה המוכרת. שלושה אריות, או שלוש לביאות על החולצה, ודמעות בעיניים, פנים בין הידיים, רכינה עם הברכיים כמעט עד הדשא. נלחמו, כן. ניצחו, לא. אנגליה. יש דברים, שגם כרומוזומים לא מצליחים לשנות. 

טוב, יש עוד סיפורים, חלקם יעלה מן הסתם מתישהו. בכל אופן, המונדיאל הזה היה אמנם קפיצת מדרגה – מבחינת הכדורגל, מבחינת אחידות האיכות, העלייה בעיקר אצל הנבחרות הקטנות, העניין התקשורתי, האירגון. מצד שני, לדעתי יש לכדורגל הנשים עוד דרך ארוכה להתקדם, מה שיקרה בקרוב. כבר הייום אפשר לראות שמשחקניןת הצעירות מאומנות יותר טוב, יש להן טכניקה וטקטיקה עדיפות, והן נראות הרבה יותר מקצועניות. זה עניין של התפתחות כלכלית וכדורגלנית במקביל, שפשוט לוקח לה זמן. כבר היום רצות נשים אותו מרחק כמו גברים, ובעצם אפילו קצת יותר. רק על פני זמן ארוך הרבה יותר, ולכן בקצב איטי יותר. במשחק הגמר שוחקו, למרות הפציעות, חמישים דקות נטו מתוך התשעים הראשונות. אצל הגברים זה חצי במקרה הטוב.

למועדון כדורסל בכיר דרוש: דון קורליאונה צעיר (טל בן יהודה)
שבת מול המסך. יומו של קאדל

4 Comments

גיל 23 ביולי 2011

כל הכבוד על הסיקור לאורך כל המונדיאל, אני חושב שיש הרבה יותר התעניינות אבל השאלה מה הלאה. אם צריך יהיה לחכות עוד 4 שנים עד שהכדורגל הנשי יזכה לעדנה נוספת אז לא עשינו הרבה. אגב, בארה"ב יש לא מעט ביקורות על זה שהנשים זוכות ליחס סלחני ולחיבוקים במקום ביקורות. מתייחסים אליהן כאילו הן זכו במונדיאל ומזמינים אותן לכל תוכניות האירוח. זה נושא מעניין שקשור לצורה שמסקרים ספורט נשי וגברי ואולי הנטייה להיות יותר אמפתיים כלפי נשים בכלל.

מאיר 23 ביולי 2011

אם כבר הזכרת שופטות,השופטת ברבע גמר בין ארה"ב לברזיל עשתה הכל בשביל שברזיל תנצח,אבל הצדק ניצח!

גיל 23 ביולי 2011

ואולי חוסר התגובות פה מאשרות את מה שאמרתי. ברגע שהמונדיאל נגמר, כדורגל נשים כבר לא מעניין אף אחד.

Comments closed