שקיעה נוגה (מכבי חיפה במבט מגרמניה)

שאלקה נגד חיפה - זה אמנם היה מזמן, אבל המרחק נתן זמן למחשבות להבשיל. גם על שאלקה, וכמובן על חיפה. לפעמים, שפעת זה גם יתרון...

.

.

.

.

.

.

.

.

קודם כל אני רוצה שוב להפנות תשומת לב לב לפרוייקט מוסיקת הלדינו של שרה ארואסטי – מי שיכול ומוכן לתמוך, מתבקש בזאת. אנחנו, כלומר 154 תומכים שכבר נמצאו, קרובים מאוד ליעד. ואם הבנתי נכון, שרה מצאה ספונסר שיכפיל כל סכום שיגיע עד לסיום הפרוייקט בעוד שלושה ימים. וגם הבונוסים נחמדים – אם מישהו מכם מקבל את המתכון לעוגיות, נא לחלוק!

חזרה לליגת אירופה. משחק שלא משנה כלום לשאלקה, משחק מכריע בבית למכבי חיפה על הסיכוי לעלות לשלב הבא. שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא חכם להגיע למשחק אחרון ומכריע על העליה דווקא מול קבוצה גרמנית, ועוד שאלקה. את העליה חיפה הפסידה בלרנקה, לזה אסור לקרות אם קבוצה ישראלית רוצה להצליח. בכל זאת אמר אלישע לוי, לפני המשחק, שבכושר הנוכחי חיפה תפסיד גם לקבוצת הנוער. לא אמירה חכמה, אבל מציאותית. עובדה היא שזה מה שקרה.

כי שאלקה נתנה לחיפה הזדמנות מעולה. רק שני שחקנים ששיחקו בשבת בבונדסליגה שיחקו גם בישראל: חוראדו והוודס, שניים שצריכים דקות משחק כדי לחזור לכושר אחרי פציעה (הוודס) או להגיע לכושר אחרי היסטוריה של ספסל (חוראדו).

השוער אונרשטאל, המגינים פוקס ופאפאדופולוס, הקשרים מאטיפ, ג'ונס והולטבי, החלוצים ראול והונטלאר בכלל לא טסו לישראל, כדי לשמור עליהם. וגם לא פוקי. המאמן סטייבנס נשאר בבית בגלל הרעה במצב בריאותה של אימו בת ה-85.

moore-@-sunrise-CC-(Mike-Baker)rooste

מי ששיחק הוא הרכב המחליפים, כשעל הספסל חמישה שחקני נוער חובבנים, מהם שלושה נכנסו לשחק מול המקצוענים של חיפה. מה שעוד עורר את המשחק של שאלקה, עשה אותו מהיר ואפקטיבי יותר, והביא לשני שערים. השני בהם היה פריצה של שני שחקני נוער שלא השאירו סיכוי לשאראנוב.

הבקיע: וויגל. בישל: לנגניץ. שני שמות שלא הכרתי עד לרגע בו נכנסו למגרש, לדקות הראשונות שלהם במקצוענים ועוד במסגרת אירופית, נגד סגנית המובילה עד לאותו שלב, בחוץ, כשהמשחק מכריע עבור היריבה.

אני אשמור לרגע את הכובע של אוהד שאלקה: אדיר! באיזו אפקטיביות הם השתלבו, איך העמידה הטקטית נשמרה, הצירופים עבדו, הנשמה והתשוקה בלטו. למרות חוסר הניסיון. באיזה ביטחון מובן מאליו לכאורה הם שיחקו מול שחקנים שמרוויחים פי כמה מהם, בעלי ותק וניסיון אירופי. בלי חשש הם שיחקו, זיהו וחשפו שוב ושוב את חולשת היריבים.

וגם צעירי המקצוענים: דרקסלר היה קצת יותר מדי חם, ליהטט יותר מדי וחטף עצבים – ולכן זכה להכיר גם את הספסל של היריבה בחיפה.

באומיוהאן בעמדה החביבה עליו, עשר קלאסי, הראה למה הוא מסוגל. למרות שאני כעסתי עליו מאוד. הבנאדם לא מסוגל להוציא מהר את הכדור. עד חמש עשרה שניות הוא החזיק בכדור, כדרר וחיפש הזדמנות. זה לא כדורגל מודרני, ורק חיפה לא עשתה מזה מטעמים. אבל הרושם הוא, שלשנים הבאות אין מה לדאוג. יש דברים שנעשים נכון בגלזנקירשן, הטיפול בנוער הוא אחד מהם. יש בהחלט בניה של קונטנדרית.

אבל המשחק של חיפה זעזע אותי. אפילו את החולשה האיומה של השופט הצרפתי לא ניצלו במכבי. משחק שהולך לאיבוד צריך לחמם. ללחוץ על השופט בבית. אלה דברים שקבוצה צפון אירופית חוששת מהם. מעצבים, משופט עויין או כזה שצריך לכפר על טעויות.

ועוד לא דיברתי על הכדורגל. מחפיר. השדר הגרמני אמר, אובד עצות בדקה הששים, שזו קבוצה שהבקיעה עשרה שערים עד כה בשלב הבתים, וניצחה שישה משחקים רצופים במסגרת האירופית בבית – ובכל הכבוד, אי אפשר להבין למה.

שאראנוב היה סביר, אבל לפניו פלאח ובוליאט היו איומים ונוראים. על טוואטחה ומשומר ניתן רק לומר שלפחות ניסו וידעו מה הם אמורים לעשות. יאיא עשה את מה שהוא יכול, וגולסה שרצה להרשים את הסקאוטרים של ורדר ברמן – או שלא, כי מה זה כבר ברמן בשביל גולאסה – פשוט נתקע.

ורד וקטן גילו בדיוק את המגבלות שלהם, ולמה הם מסוגלים. ובעיקר, למה הם לא מסוגלים. על דבאלישווילי, עמאשה וימפולסקי אני לא מדבר, כי מה הם כבר יכולים לעשות בלי כדור? בלי מסירה שתגיע אליהם, בלי שום תהליך התקפה מסודר.

כמות המסירות שלא הגיעה ליעדה, הכדורים הארוכים המופרכים שכל מגן יריב יכול לקרוא – למה זה טוב? מה היתרון בהעברת הכדור מאגף לאגף אם הזמן שלוקח עד שהכדור מגיע ליעדו – ובמקרה של חיפה, גם הזמן שלוקח לשחקן להגיע לכדור – מספיק גם עבור ההגנה היריבה להתארגן, להשתלט על הכדור, לרדת לחדר ההלבשה להשתין ולחזור אחרי מסאז' קל?

מה זה היה, חוסר החשק הזה, הדכדוך, הפחדנות, הלבן בעיניים? בהתחלה חשבתי, שזה מה שקוראים בגרמניה "משחק נגד המאמן". שלשחקנים נמאס. אבל קשה לי להאמין.

תראו, ישבתי בערב ראש השנה עם השחקנים של חיפה במלון שלהם באסן, אחרי המשחק בגלזנקירשן. ילדים טובים. רק מלאים בעצמם וחסרי פרופורציות. הם באמת התרעמו על שלא נותנים להם לצאת בלילה כשהטיסה לפנות בוקר, ובייחוד על ההסבר: שאחרי הפסד אין בונוסים. זה לא נראה להם. במקום זה שרצו בלובי והתבדחו. דווידוביץ' היה היחיד שהלך להעביר אימון כוח במתקנים של המלון. תמיר כהן היה שקט ושיחק את המבוגר האחראי. אבל בסך הכל היתה תחושה של גן ילדים חביב כזה. כמו שהיה פעם.

מדברים על זה שמכבי חיפה היא המועדון הכי מקצועי בארץ. יכול להיות שזה עדיין נכון. אבל זה מפחיד, כי זו מקצוענות ברמה של אמצע שנות התשעים של המאה שעברה. במה שנוגע להכשרת אופי, לתזונה, להעשרה – על כל אלה לא הקפידו אצלם.

אני לא נכנס לוויכוח 'אלישע לוי כן אן לא'. לצורך זה אני יודע פחות מדי על התהליכים בקבוצה ועל מה שמכבי חיפה מראה בליגה. מלוי התרשמתי שהוא איש רציני שיודע מה הוא עושה ומנסה לדבוק בדרך, למרות המכשולים שמונחים בדרכו מדי שנה בדמות מכירת השחקנים המובילים ורכש של כישרון בלתי מוכח.

ופה מרכז הבעיה. השחקנים שעומדים לרשותו של לוי לא מספיק טובים. הם לא שחקני כדורגל טובים בכלל. אופס, הנה אמרתי את זה. אוהדי חיפה שאני קורא רוצים עם השחקנים האלה באופן קבוע כדורגל מצליח ואטרקטיבי. תשכחו מזה.

זה מעלה אצלי מחשבות נוגות באשר לרמת הכישרון בארץ, שמידרדרת בהשוואה למקומות אחרים. זה דבר חמור שיש לשים אליו את הלב. כשזה קרה בגרמניה לפני איזה עשור וקצת, שינו את דרכי העבודה עם הצעירים, פיתחו מרכזי מצויינות לנוער, העבירו הכשרות למאמני נוער וילדים וניצלו את תנאי ההתחלה על הצד הטוב ביותר.

בארץ אפילו זה לא יספיק. ולמה? כי אין בארץ כדורגל. לא, זו לא שנאה עצמית. זו סטטיסטיקה. בארץ יש אותה כמות שחקנים רשומים כמו בלוקסמבורג, מדינה של חצי מיליון. רק אחד מכל 258 משחק כדוגל באופן רשמי, ולכן אחד מכל 24 שחקנים נהיה מקצועני. בגרמניה זה אחד מ-7,000 שיכול להפוך מקצוען, כך שהתחרות גדולה, וכל אדם 11 רשום למועדון כדורגל. באנגליה זה כל אדם עשירי (אדם! לא גבר!).

הסיבה לזה היא שאין בישראל באמת אהבה לכדורגל. כלומר, אצל מי שקורא פה מן הסתם כן, אבל אתם, אנחנו, מיעוט בטל. וגם פה אני קורא מדי פעם: אבל זה רק ספורט, זה לא באמת חשוב. זה פשוט לא נכון, אבל זה עניין לפוסט אחר.

הזלזול בספורט באופן כללי ובכדורגל בפרט הוא הטנור השולט במדינה. בו בזמן יש אצל העם היושב בציון רעב לבידור, שהוא מובן בהחלט. בכדורגל משמעותו שאוהד הכדורגל, שביכולתו לראות כל דבר המתרחש ביקום בארבעה ערוצים מקבילים, רוצה ברצלונה נון סטופ. הרי הוא אוהד כדורגל.

לאוהד אין השפעה, ולכן הוא לא מרגיש כחלק מהמועדון, אלא כלקוח שלו, שצריך לקבל שירות ברמה הכי גבוהה. ואם לא, הוא זועם. הוא בטח לא ישלח את הילדים שלו למועדון שילמדו כדורגל באופן מסודר. מצד אחד, כי הם לא צריכים את זה. מצד שני, כי אין לו מועדון ליד הבית שיקח את הילדים שלו ויטפל בהם כמו שצריך.

מיעוט המתקנים והמועדונים הארץ הוא הרסני לכדורגל. ומי שלא גדל עם כדורגל ועל הערכים שלו, רק במקרים נדירים יכול להפוך לשחקן אמיתי. ואין שום סיבה, שנסים כאלו יקרו לישראל שוב בקרוב. שבת שלום.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

שקיעה נוגה.  גידי גוב משתמש במונחים של שיר אהבה כדי לספר את געגועי הישראלים לכדורגל אמיתי

אז למה אלישע צריך ללכת?
הוזה או חוזה? (בעקבות פורמולה-ישראל באילת)

17 Comments

הופמן 17 בדצמבר 2011

מעניין. לא מסכים עם הכל, אבל מעניין.

אנונימוס 17 בדצמבר 2011

האמת שאם מצב המתקנים והשחקנים כזה, זה לא נורא.
אם אין התעניינות גדולה, זה הגיוני שגם לא יהיו הישגים גדולים.
לא בושה

פרננדס 17 בדצמבר 2011

בתור אחד שאבות אבותיו הגיעו מסלוניקי, מאוד התרגשתי מהפרויקט!
מבטיח לנסות ולקדם אותו
חזק ואמץ!

דורפן 17 בדצמבר 2011

בדיוק מה שכתבת. יחסית למספר העוסקים בספורט – ההצלחה בכל ענפי הספורט סבירה. האשמה היא לחלוטין בממשלות – אין שעורי חינוך גופני וספורט ראויים בבתי הספר, אין עסוק בספורט ולכן אין ספורט.

ברק 17 בדצמבר 2011

נתונים מעלפים. רק ככה אפשר להתחיל דיון רציני על ספורט

אפריים 17 בדצמבר 2011

אחלה שיר.

מסכים לחלוטין עם הניתוח שלך אבל להגיד את זה על סמך המשחק מול חיפה קצת בעייתי. שנה שעברה שאלקה (עם הרכב מלא ובמשחק משמעותי) יצאה בזול מבלומפילד לאחר משחק בו לא הגיע להזדמנות ממשית אחת.

בניתוח של שני המשחקים ובעיקר של איכות השחקנים הישראלים שהשתתפו בהם עולות שוב פעם ההשלכות של השינוי ב-'שרשרת המזון' של הכדורגל האירופאי. כל השחקנים שרמתם טובה ומעלה נעלמים מפה למדינות אחרות ומשאירים מאחוריהם ליגה ריקה מתוכן ורמה, וקבוצות של ילדים מפוחדים (גולסה, ימפולסקי, אלרואי כהן וכל ההרכב של מכבי ת"א) שברגע שהם יתבגרו יעשו את המסלול הדומה.

יש בעיה כללית שדרושה טיפול שורש, אבל במקרה הזה מדובר במצב נקודתי שנובע מסיבות אחרות.

תומר חרוב 17 בדצמבר 2011

אלון,
כרגיל, ניתוח מעמיק ופוקח עיניים.

דבר אחד הייתי מסייג, לא ברמה העובדתית כמובן אלא רעיוני. ההסבר מדוע הרמה נמוכה מאלף וכנראה גם מספק את הדעת. אבל אין לרמה קשר לזה שהכדורגל לא מספיק פופולרי ושחסרה פה את אהבת המשחק הטהורה שאתה מדבר עליה. הרמה תמיד תהיה נחותה ביחס למה שמקבלים באירופה, הקבוצות הישראליות תמיד יאכזבו בדרך כזו או אחרת באירופה כי הן תמיד יהיו נחותות (והן גם לא תמיד מאכזבות, פשוט שבישראל זוכרים רק חודשיים אחורה). אני בטח לא מחדש פה שום דבר אבל תרבות ספורט היא לא רק תרבות של הישגים ואיכות אלא אהבה בלתי תלויה למשחק עצמו. אהבה שלא אמורה כמובן לגרוע מביקורת כזו או אחרת בכל צורה שהיא, אבל היא המניע לכל הדבר בכללותו.

ובאומיוהאן שחקן, ראיתי אותו לפני ארבע שנים במנגלאדבך מול נתניה, חשבתי שתוך שנה שנתיים הוא הדבר הבא בגרמניה, מה קרה לו?

יפתח 17 בדצמבר 2011

אני מאוד מסכים עם התזה שלך.
אני זוכר שלפני שנים עמנואל רוזן עשה סרט מעמיק בכאילו שהכותרת שלו הייתה "למה בישראל אוהבים כ"כ כדורגל ונכשלים?". וזה צרם לי נורא, כי אני לא חושב שבאמת אוהבים פה כדורגל. יש זיקה מסוימת וזה באמת הענף הפופולארי ביותר, אבל ספורט נתפס כדבר שטחי בארץ ולכן האהבה אליו היא אהבה שטחית.
הסרט לא נגע בבעיה האמיתית. הוא הציג את המצב. המצב הוא שאנחנו חובבנים ושאין השקעה אמיתית מבחינה פיננסית וכשיש כזו היא לא מבוצעת בצורה חכמה או יעילה. פשוט לא באמת באמת אוהבים פה ספורט וכדורגל
זה בעצם הבסיס להכל – בגלל שאין תשוקה אמיתית אז לא מקנים, לספורט בכלל וכדורגל בפרט, חשיבות. וכשאין חשיבות אין גם השקעה (בתוכן ובכסף).

אלון זנדר 17 בדצמבר 2011

פרננדס – אם חידשתי אפילו לאדם אחד, את שלי עשיתי…

אנונימוס, רונן – זה מה שהכי הפתיע אותי. זה תמיד היה רושם כזה, שישראל מצליחה מעבר ליכולת האמיתית שלה בספורט. לגלות שזה אכן כך, זה בכל זאת מפתיע. כי היכולת הספורטיבית בישראל היא אנדר פאר, בגלל הסיבות שציינתי. זה מחזק את הרושם מהיכולת ובעיקר מהרצון של אלו שכן הצליחו.
מצד שני, זו רק תמונת מצב כרגע. הרושם שלי הוא, שההצלחה נעלמת, והפער רק הולך וגדל. כל עוד לא יהיה בישראל שינוי מחשבתי, שינוי בסדרי העדיפויות, והתמודדות אמיתית עם מקומו של הספורט בחברה האנושית ועם נחיצותו בכל רמה, המצב רק יכול להדרדר.

אפריים – נכון, בשנה שעברה שאלקה היתה הרבה פחות טובה, אולי דווקא בגלל שהמאמן דאז, מגאת (זוכרים?) לא העלה למשחק חסר חשיבות את המחליפים. מגאת עדיין האמין בסכנה מצד חיפה, וגרם לקבוצה שלו לשחק הגנתי. אחרי המשחק בגלזנקירשן לא היתה סכנה כזו.
חיפה שיחקה באמת לא טוב בשני המשחקים.
הנקודה היא זו שהעלית – המחליפים של מי שעוזב לאירופה לא טובים. וגם מי שעוזב לאירופה כבר לא להיט. אין פה בינתיים ברקוביצ'ים, רביבואים, בניונים ואפילו לא אוואטים.

תומר – אני מקווה שהבנת נכון. לדעתי הרמה בארץ נמוכה בגלל שהכדורגל לא פופולארי. או אם לדייק, אלה שני סימפטומים של סדר עדיפויות מוטעה ומתנשא. הרמה תהיה תמיד נחותה יחסית לאיזה אירופה? לגרמניה ברור. למרות שזה לא היה כך תמיד, גם אוקראינה ופולין כבר לא סופרות אותנו. אבל לשווייץ? לשוודיה? בינתיים משקיעים בקפריסין בכדורגל, ותראה מה קורה.
אני זוכר את ההתלהבות שלך מבאומיוהאן. אז הוא כבר היה כישרון שלא הצליח לפרוץ בשאלקה, עבר עם המאמן שהוחלף לגלדבך, ובעונה השנייה הראה למה הוא מסוגל – אם כי כבר אז הוא החזיק יותר מדי זמן בכדור. משם לקחו אותו באיירן, כמו שהם עושים לעתים קרובות לכשרונות שעלולים לעבור לקבוצות שמסכנות אותם. הוא לא התקרב להרכב שם ולא התקדם, וחזר לפני שנתיים לשאלקה. כולם מחכים לפריצה שלו, כי כדורגל יש לו. אבל הוא לא מצליח להתאים עצמו למשחק. אולי בישראל הוא היה יכול לככב…

אלון זנדר 17 בדצמבר 2011

יפתח – כל מילה. לא רק שאין אהבה לכדורגל, ותרבות כדורגל. יש דיסקורס כאילו ישראל מדינה שמאד אוהבת כדורגל, כי אין לאנשים שאומרים זאת מושג מה זאת אהבת כדורגל אמיתית. יותר מזה, אנשים אומרים, שבישראל מוקדש יותר מדי (!) לכדורגל וספורט. אולי זה נכון לכסף של הטוטו….

דאג לי 18 בדצמבר 2011

נזכה השבוע לפוסט מרגש על ראול?
סגר סיבוב ראשון בבונדסליגה עם 10 שערים וחמישה בישולים.

מיכל 18 בדצמבר 2011

רק לגבי המנטליות: לא חושבת שזה מה שהיה עושה את ההבדל. דכדוך והסתגרות במלון. אין לי בעיה עם זה שלא לוקחים הפסדים בצורה קשה, ואני לא רואה בזה חוסר אכפתיות של שחקנים אם הם רוצים לצאת אחרי משחק. מבחינתי דווקא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות היום הוא להכניס את ערימת השום דבר שיש לנו בקבוצה היום לתוך סיר לחץ.

את זה אלישע לא עושה, ובין שלל הטעויות האינסופיות שלו השנה אולי ראוי דווקא לציין את זה לטובה. אז תהיה עונה מחורבנת, אבל היא לא תהיה היסטרית.

ואגב, אם רצית חיילים, לא היית צריך לגייס לקרב את ימפולסקי ו-ורד. בשחקני רכש אתה יכול לבחור מה אתה רוצה, כולל האופי.מלבד זה נושא הזלזול בספורט לא קשור בכלל למקצוענות, כמו שניסו לקשור פה מעלי: זה שאוהבים זה נחמד, הבעיה היא שזה נשאר באותה רמה גם כדנהיים "גדולים": חובבני. בין הכדורגל בצהריים בשכונה לקבוצות הנוער לבוגרים – אנחנו לא נהיים מקצוענים יותר. זה על הדרך.

ולמה זה קורה? כי נכון להיום האוכלוסיה שמגיעה לכדורגל זה בד"כ ובהכללה גסה ואיומה המיץ של הזבל של החברה הישראלית, ואני אומרת את זה בתור יושבת יציעים קבועה. תשנה את התייחסות הממסד (הכל כולל הכל) – וגם זה כנראה ישתנה.

הופמן 18 בדצמבר 2011

אם זאת המיכל שאני חושב – יופי שהתחלת להגיב בדה באזר, יש לך הרבה מה לתרום. וחסר פה קצת קול נשי.

יובל שהוא אחר עד כדי כאב 28 בדצמבר 2011

ואם זו לא המיכל שחשבת אז עוד יותר טוב, כי אז גם המיכל שחשבת עליה עוד יכולה להצטרף.

הופמן 29 בדצמבר 2011

ידעתי שיש סיבה שאנחנו מחזיקים בלשן

אלון זנדר 19 בדצמבר 2011

מיכל – בכל הכבוד, אני לא מסכים. שחקני כדורגל מקצוענים צריכים לקחת את זה לרמה הבאה. כן, הם צריכים לשבת ולחשוב למה הם הפסידו, ולהצטער. ולחשוב, מה הם יכולים לעשות יותר טוב ואיך, ובאיזה אימונים הם צריכים להשקיע במיוחד בשביל להשתפר.
אין לי בעיה עם אהבת החיים והעליצות שלהם, להיפך. היא הכרחית למשחק. אבל הם לא צריכים יד רכה ומלטפת, אלא דווקא כן סיר לחץ. קודם כל, כי זה המשך של האימון, של אורח החיים שהם צריכים לנהל. זה הופך אותם למסוגלים לעמידה בלחץ, זה משפר את הדיסטנס שהם צריכים לפתח לגבי מה שקורה סביבם, עין ביקורתית ו"מבט מעל".
אחד הדברים שלא קיימים אצל הכדורגלנים האלה, זה האפקט שגם דורפן וגם אני כתבנו עליו בעבר – שאצל מקצוענים מנוסים, הזמן כאילו מתארך. שבריר שניה מספיק להם לסקור את המצב ולקבל החלטה. זה לחלוטין לא המצב עם כדורגלנים ישראלים.
ימפולסקי וורד, אגב, דווקא ניסו והראו מעט אופי, באופן מפתיע אולי. שניהם עוד יכולים להשתפר אם הם רוצים ואז להגיע לאנשהו. בלי אופי זה בלתי אפשרי.
ואני קושר את זה בהחלט לזלזול בכדורגל. אפילו הכדורגלנים עצמם חשים "שזה רק כדורגל", ולא מתייחסים ברצינות למקצוע שלהם. הזלזול בספורט הוא פטאלי לחברה, ובכל כך הרבה רבדים הוא משפיע, שזה רק אחד מהם.
אבל אולי תצליחי לשכנע אותי שאני טועה?

הופמן – חבל שלא אמרת את זה קודם, הייתי מנסה יותר לבטא את הקול הנשי שלי. פה זה בלוג על-מגדרי! וכמובן – ברוכה הבאה מיכל!

Comments closed