האמת של באיירן

.

.

.

.

.

.

.

כל מיני תמונות יש לאנשים בראש כשמגיעים לכדורגל. הרי כל האהבה שלנו לספורט נובעת מכל מיני השלכות שלנו עליו.

כשזה מגיע לכדורגל גרמני, חלק גדול מהתמונות האלה מושלכות על הגב של באיירן מינכן. ליום השואה כתבתי ל'גלובס' למשל, בכתבה על הכדורגל הגרמני תחת הנאצים, על "מועדון היהודים". המועדון שהיה מהיחידים שהראה איזשהי התנגדות לכח הנאצי, ושמר אמונים לנשיא האגדי שלו, קורט לנדאואר היהודי שברח לשווייץ, זכה לביקור ומשחק ידידות של כוכבי באיירן שהכנסותיו הוקדשו לו, ושיצק את היסודות לבאיירן של הבונדסליגה בשנות החמישים. מצד שני, לבאיירן אין באמת במה להתגאות, כי גם שם הורידו את הראש בסופו של דבר.

לקראת 'משחק העונה' של הבונדסליגה לפני שבועיים כתבתי ל'גלובס' על הסיכוי להתמודדות שתפןך להיות "הקלאסיקו הגרמני". התפקידים לכאורה מחולקים מראש. באיירן זו ריאל, העשירה, בעלת הכח וההשפעה, עם הסטוריה של הצלחות ושחצנות מובנה. בורוסיה דורטמונד זה המועדון הקטן שבונה על שחקני נוער ומשחק קבוצתי.

רק שזה מוטעה לחלוטין. לדורטמונד יש אקדמיה מצויינת שמספקת הרבה שחקנים לליגות אירופאיות. אבל כמעט ולא להרכב של הקבוצה בבונדסליגה. רק מריו גצה, ששיחק חצי עונה, וקווין גרוסקרויץ באגף שמאל, באו מהנוער של דורטמונד. אם ממש רוצים אפשר להוסיף את מרסל שמלצר שבא מהמזרח בגיל 17 לדורטמונד.

לעומת זאת, בבאיירן שיחקו במהלך השנה בהרכב הראשון שבעה שחקנים שצמחו בנוער, באקדמיה הטובה בגרמניה ביי פאר: הולגר באדשטובר, פיליפ לם, דיוויד אלאבה, דייגו קונטנטו, בסטיאן שוויינשטייגר, טוני קרוס, תומאס מילר. וגם מאטס הומלס של דורטמונד צמח בבאיירן.  ללא ספק דוגמא ומופת – רק שהמקצוענים והכסף הגדול משכיחים זאת.

הכבוד של בלאט
התוצאה הקצת פחות מפתיעה בברנבאו