בונדסליגה רולז 33 – סוף הסיפור. התחלה חדשה.

.

.

.

.

.

.

זה לא נראה כך בתחילת השנה. חצי עונה עברה, והליגה היתה בשלה, כמו תמיד. באיירן שאיבדה את התואר לעונה, הובילה בחמת זעם את הבונדסליגה. הקבוצות שייצגו את הליגה באירופה צלעו והתנדנדו. בראשם: בורוסיה דורטמונד הנאיבית, הלא יעילה, המפוחדת.

שלושה חודשים וחצי אחרי תחילת הסיבוב השני הכל נראה אחרת. הכדורגל הגרמני מתקרב לצמרת והפער על הליגה האיטלקית גדול מתמיד. העתיד נראה ורוד. דורטמונד מציגה את אחת העונות הגדולות אי פעם של קבוצה בבונדסליגה (בשבת הקרובה היא תוכל לשבור את שיא הנקודות לעונה), והפכה, למגינת ליבם של אוהדי שאלקה באשר הם, למועדון סימפטי ופופולארי. למרות שהוא כבר לא אגודה, כמו שממהרים בגלזנקירשן להזכיר, אלא חברה נסחרת בבורסה. בעונה הבאה, כך מקווים בדורטמונד בפרט ובגרמניה בכלל, נראה בורוסיה אחרת בליגת האלופות. בעיקר אחרי הפגנת האופי השנה.

באיירן, במקום השני, היתה זוכה עם מספר הנקודות שצברה עד עכשיו באליפות הבונדסליגה בשלוש מחמש העונות האחרונות. ולמרות זאת היא שמונה נקודות מדורטמונד, שלא הפסידה 28 משחקים ברציםות. גם שיא, כמובן.

מצד שני, המטרה המרכזית של באיירן הושגה.

PROST!

ככה כותבים "גמר בבית" בהגיה בווארית. כמה מלים על המשחק מול ריאל: זה לחלוטין לא היה המשחק הטוב של באיירן השנה. רק בגלל החולשה של תומאס מילר בזמן האחרון הועלה טוני קרוס לעמדת העשר, וגוסטאבו ושווינשטטיגר החוזר מפציעה הוצבו בקישור הדפנסיבי. זה מאד פגע בשטף המשחק של באיירן. בנוסף, במשחק חלש במיוחד של פיליפ לם, הוא מיעט לעלות לעזור להתקפה, והשאיר את ריברי, בזמן האחרון השחקן המצטיין של באיירן, תלוי באוויר.

גוסטבו היה נוראי, איבד כדורים והכריח משחק נסוג של באיירן לעתים, כשריאל תקפו דרכו. שווינשטייגר אמנם לא היה רע, אבל לא בסטנדרטים שלו. הוא איבד כדורים, למשל. השנה כבר היו לו משחקים של מאה אחוז הצלחה בתיקולים (כלומר לשני הצדדים, כשהוא מתקל ומתוקל) ןמאה אחוזי הצלחה במסירות. זה לא היה קרוב. בכלל, העולם מתחלק לשניים – מי שרואה בשווינשטייגר שחקן ברמתם של סקולס וצ'אבי, ומי שעוד ייאלץ להיווכח בכך. כי לשוויינשטייגר יש את אותה תכונה חמקמקה, שקשה לזהות בטלביזיה – השליטה שלו במשחק. לא רק בקצב, ולא רק כשהכדור אצלו. הוא עכביש (טקסט בסוף הפוסט).

האחרון בגרמניה שהיה בעל התכונה הזו היה באלאק (שאיבד אותה כשהוכרח לחלק את התפקיד עם אחרים בצ'לסי). וגם אצלו היה מי שהתפלא למה הוא מוערך כלכך. יש דברים שאפשר לראות רק במגרש, איך הוא תמיד נמצא במקום הנכון, איך הכל פונים אליו להוראות, איך הנוכחות שלו מספיקה  כדי להשפיע.

הדיון ברובן והפנדל מראה, כמה חשוב להכיר כדורגל במסגרת שלו. ולא רק לראות משחק ספציפי, כי הסיפורים שמסביב הולכים לאיבוד. למשל רובן, שלקח לגומז את הפנדל שזה אמור לבעוט מול דורטמונד, כדי לכפר על ההחמצה שלו עצמו. בקנבאואר באולפן התפלץ. זה בבירור לא היה היום של רובן, וכל קפטן חייב לעצור בו מלבעוט. אבל רובן לרח את הכדור ובעט. כדור מופרך שוויידנפלר עצר בקלות. והסיכוי של באיירן לאליפות התמוגג. שלא לדבר על הריצה של גומז למלכות השערים.

הדיון באגואיזם של רובן הוא ארוך ומפותל, אבל רובן היה חייב להוכיח לעצמו משהו, ולכן חטף שוב את הכדור, כדי להבקיע סוף סוף (אם כי עם הרבה מזל). לפני הפנדלים אפשר היה לראות אותו משוחח עם מישהו ביציע מעל ספסל הקבוצה. "לא", הוא נענע את הראש מול שאלה ברורה מאליה של השואל הבלתי נראה. בשום פנים ואופן רובן לא היה ניגש לבעוט פנדל מכריע, זו כבר היתה ממש התגרות בגורל. את שלו הוא כבר הוכיח לעצמו, ובפנדלים רצוי שאלו עם העצבים הכי טובים יבעטו, לאו דווקא הפרימדונות.

זה לקח שיודעים בבאיירן. במשחקם ה375 במסגרות האירופיות, זה היה, כמה מפתיע, רק המשחק הרביעי שמוכרע בפנדלים. מארבעתם יצאה באיירן, למרות חוסר הנסיון, וידה על העליונה. כולל בגמר הצ'מפיונס. עניין של הבנה במה זה תלוי – בעצבים בלבד. ובאימון נכון. אחת השטויות הכי גדולות בפנדלים היא האמרה שבעיקר באנגליה מטפחים: "בפנדלים אי אפשר להתאמן". כנראה שפנדלים, שההכרעה בהם היא כמעט לחלוטין מנטאלית, הם הגורם שבו אימון יביא לשיפור הטוב ביותר. מי שרגיל לבעוט, ויודע להתעלם ממה ששוערים עושים כדי לגרום לו לאבד את  הריכוז ולגרור החלטה מסוייימת, יעשה זאת בקלות גם בגמר המונדיאל. מי שזו הפעם הראשונה שלו, יבעט לשמיים גם אם הוא יודע להכניס כדור לחיבורים בעיניים עצומות.

סיפור נוסף היה המאבק המנטאלי בין מנואל נוייר וכריסטיאנו רונאלדו. בפנדל שבעט רונאלדו בתחילת המשחק, עשה נוייר הכל נכון, בעצם. לפני הבעיטה הוא קפץ במקום ונופף בזרועותיו הארוכות, ובכך גרם לרונאלדו להחליט על בעיטה לפינה ולא על הקפצה למרכז השער. זו טקטיקה ידועה, שכמעט תמיד עובדת. זה כמובן מסוכן, כי בעיטה לפינה יותר קשה לעצור. אבל נוייר גם ידע, שרונאלדו כמעט תמיד בועט שמאלה. וזה היה הימור טוב. אז הוא זינק לימינו (שמאלה של רונאלדו). אבל גם הפורטוגלי כבר שיחק איזה משחק מנטאלי או שניים, ובעט בקלילות לפינה השנייה.

כשהגיעה שעת הפנדלים, ידע נוייר, שכשזה מגיע לשיא המתח, שחקנים, ובני אדם בכלל, נוטים לדבוק במה שהם עושים הכי טוב. ובמקרה של רונאלדו, מדובר על הפינה השמאלית. הפעם ההימור הצליח, ונוייר נחת בקלילות לפינה הימנית שלו, כדי לעצור כדור לא חזק מדי – כדי ללכת על בטוח, גם רונאלדו העדיף להיות מדוייק והסתמך על הסבירות הנמוכה שנוייר יגיע לכדור. והפעם הגרמני ניצח.

מי שמתקדם ממשחק למשחק בבאיירן הוא דוויד אלאבה, שחקן השנה באוסטריה כבר בשנה שעברה. הנוער של באיירן תחת הרמן גרלאנד עשה ממנו שחקן מעולה. וההצבה שלו כמגן שמאלי היא הפעולה הבודדת הטובה ביותר של היינקס השנה. למרות שאלאבה מעדיף להיות קשר מסוגו של שוויינשטייגר (ואולי עוד יחזור לשם בעתיד). כי לם מימין והוא משמאל נותנים אפשרות של הכפלה באגף, וחילופי מסירות מהירים עם רובן (לם) וריברי (אלאבה). זה גם פותח את המרכז לקרוס, מילר ושוויינשטייגר, ונותן לקיצונים גם הזדמנות למנוחה מדי פעם. ללא חשש לחיפוי.

חבל שהוא לא ישחק בגמר, וכנ"ל גם באדשטובר שייצב את מרכז ההגנה הבווארית. גרירת הצהובים מטופשת לדעתי, ובניגוד למה שאומר רונן דורפן, אני לא מאמין שזה יעשה ממשחקי בית הגמר בית מטבחיים. אחרי הכל, לאלה שהורחקו היה זה כרטיס שלישי בסך הכל ב12 משחקים, כלומר לא בדיוק קצבים. ושאר השחקנים, שלא היו צריכים לחשוש מכרטיס צהוב, לא הראו רצון לקבל כזה, למרות התיאוריה שחוסר החשש הזה יגרום להם לאבד גבולות.

על דורטמונד ארחיב בהמשך. בינתיים, לכבוד הזכייה המפוארת, הקליפ הצהוב שחור החביב עלי: "ככה את לא יוצאת מהבית", פרסומת של הספונסר הראשי של בורוסיה דורטמונד.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

ליגת שוקי ההון: לפעמים מצליחים למרות כל המאמצים להכשל
אין עליו