מן הפח אל הבאך 1 – המארחת

Tokyo 2020
לפני הנושא שרציתי לדבר עליו, כמה מלים קצרות לנושא הכדורסל הישראלי. ביום שני ראיתי בטלביזיה הגרמנית בשידור ישיר את ההפסד לנבחרת גרמניה, ששיחקה בלי עשרה שחקני סגל (חמישה שחקני נ.ב.א, שלושה שביקשו פגרה ושניים פצועים) והיתה נבחרת גרמניה הצעירה אי פעם, בלי נסיון בטורנירים בכלל.
להפתעתי, לנבחרת ישראל יש שחקנים מוכשרים בהרבה ממה שקראתי עליהם בבלוגים ובאמצעי התקשורת בארץ. טכניקה לא רעה, יד רכה, מהירות, אפילו הבנה טקטית שכמה שהיא לא מתקרבת לשחקני העבר, בהשוואה אירופית היא סבירה. אבל מה שייאש אותי, היה דבר אחד.
זה לא שלישראל היו בעבר שחקנים טובים מליריביהם. לעתים רחוקות היה לישראל ממש כוכב, וגם אז הוא עמד בצילם של כוכבים אירופיים אחרים. אבל לנבחרת היה דבר אחד: ברק בעיניים. אהבה של המשחק, ובעקבותיה גם הבנה של התהליכים שקורים בו. שחקנים ישראליים ידעו מתי לדרוך על הדוושה, מתי זמן הקלאץ' ומתי צריך לנצל הזדמנויות, ומצד שני, מתי אפשר לנוח קצת ולשמור נבחרת יריבה במרחק מסויים. כל זה לא קיים יותר.
הרי ברגע שישראל לחצה את הגרמנים, אלו איבדו עשתונות מול שחקנים מנוסים מהם. אבל שחקני ישראל לא ניצלו את המצב הזה, אולי מעייפות, אולי מחוסר עניין. פעם משחק מול גרמניה היה יותר אמוציונלי, אבל רבאק, אתם לא רוצים לנצח משחק, כל משחק? לגמור עם קצת טעם טוב בפה, פרס ניחומים שכזה? וזה דבר שאי אפשר ללמד באימונים. זה חלק מאקלים כללי מייאש.

טוב, מעבר חד לבואנוס איירס. פה התקיים עד היום אחד האירועים החשובים בעשור האחרון מבחינת הפוליטיקה של הספורט. אירוע שנחזור אליו לעתים קרובות בחיפוש אחרי מקורות, התחלות והסברים.
זה התחיל ביום ראשון עם בחירתה של טוקיו כמארחת משחקי האולימפיאדה ה32 ב2020. ל'גלובס' כתבתי טקסט קצר על הבחירה שהייתי רוצה להרחיב אותו קצת בכמה נקודות שנאלצתי לקצץ במקור.
קודם כל, התנאים במקום: סביב מלון הילטון שבו נערך הכינוס, לא היו אנשים, הרחובות נסגרו כמעט הרמטית. נשיא התאחדות עיתונאי הספורט הבינלאומית AIPS, ג'אני מרלו, אמר: „הם טואטאו מאנשים, זה נראה כאילו יש פה מלחמה, לא מפגש בנושא ספורט. הם מגזימים, ספורט הוא לא עבור הפוליטיקאים. אנחנו צריכים מהפיכה. בעוד כמה שנים ישקע הועד האולימפי הבינלאומי כמו הטיטאניק. כולם עדיין רוקדים ושרים, אבל הקרחון קרוב",
עכשיו. צריך לציין שהמאבק על האירוח היה בין שלושה פרוייקטים מהטובים בהסטוריה של המועמדויות.
לאיסטנבול היה הסיפור הכי טוב, איזור שמעולם לא זכה לארח טורניר רציני וחשיבותו גדולה, בעיקר עקב האחוז הגדול של אנשים צעירים במזרח התיכון ואיזור ההשפעה הטורקי. עיר פנטסטית ורצון נרחב לארח את המשחקים בקרב התושבים. החסרונות היו: תכנית שאפתנית עם המון בנייה, שלמרות שהיא מתוכננת לפרטים ושייכת לתכנית שיפור פני העיר ממילא, מהווה סיכון במקרה שלא תושלם במלואה, כמו שקורה עכשיו בריו, למשל.
החיסרון השני היה נושא הדופינג. עשרות המקרים שהתגלו בחודשים האחרונים מציגים את טורקיה באור לא מחמיא מבחינת הגינות ספורטיבית. הטורקים מצידם מגינים על עצמם בטענה שזה מראה את יעילותו של הארגון המקומי למלחמה בדופינג. הארגון רק הוקם לפני שנתיים, ותוצאות העבודה שלו נושאות פרי רק עכשיו. מצד שני, זו המועמדות החמישית ברציפות של איסטנבול, ורק עכשיו מקימים ארגון כזה?
אבל את הקרב הפסיד ארדואן ברחובות איסטנבול, מול המפגינים. כשבמצגת הטורקית הם הזכירו את בייג'ינג כדוגמא להיפתחות לאופקים חדשים,זה היה גול עצמי. הIOC לא רוצה עוד פעם את כל הביקורת והסיפורים מסביב. אופק חדש יש לו כבר בריו, יחד עם כאבי הראש הכרוכים בכך. טורקיה, ובמיוחד ארדואן, הפגינו חוסר יציבות, חוסר רציונליות ונופך בלתי מחושב.
מדריד נראתה כמו הקלף הבטוח, חואן אנטוניו סמראנש ג'וניור היה בטוח, שיש מאחוריו מספיק מצביעים. הבנייה המינימלית הנחוצה, העיר הנהדרת והקשרים הבינלאומיים נראו כמו התנאים המושלמים, והתנופה שהמשחקים היו אמורים לתת לכלכלה הספרדית (עד 80 אלף מקומות עבודה היו האומדן הלא בדיוק זהיר של המארגנים) נתנה סיפור רקע מצויין למצביעים, שיעשו דבר טוב לכלכלה העולמית. תוסיפו לכך את מסי (מברצלונה!) ואת 'הנסיך ההורס' – נסיך אסטוריה ויורש העצר פליפה, והכל נופל למקומו. התחושה שמגיע לעיר אחרי שתי מועמדויות פופולריות שנכשלו רק ברגע האחרון, בתוספת הביטחון שבתכנית לא ראוותנית, היו פקטורים משפיעים.
רק שבספרד רצו יותר מדי. המשבר הכלכלי האמיתי נתן אותותיו, וגם השקעה מינימלית של פחות משמונה מיליארד דולר נראתה קושי עבור עיר שחובה עומד על שמונה מיליארד גם כך, ומפסידה מדי שנה עוד (בלי להזכיר את ריאל). בנוסף רצה מישהו להרגיע את קבלן הכח המרכזי בארגון, השייך אל סבאח, שהוא האחרון שיהמר על הסוס הלא נכון, והעביר רשימה ל'אל מונדו' של קולות בטוחים. בIOC הזדעדעו משבירה בוטה של התקנון ומדריד נקלעה לסחרור במערבולת מטה. סיפורי ד"ר פואנטס, השמדת האינפוזיות עם הדם של התותחים הכבדים באמת ושאר סיפורי דופינג צצו מחדש. את הקש ששבר את גב הגמל נתן סמראנש בנאום בוטה ושחצני במצגת הספרדית.
המצגת היפנית היתה טובה הרבה יותר. כבר בתחילתה הזכירו היפנים, שמעולם לא נתפס במשחקים אתלט יפני על שימוש בחומרים אסורים. מלבד זאת, הנסיכה היסאקו טקאמאדו המהפנטת עשתה את שלה. היא הזכירה לנוכחים שהיא שוברת תקנון קיסרי נוקשה ויוצרת תקדים כשהיא מגיעה לנאום בפני חברי הועד האולימפי. לפני כן היא העבירה ימים ארוכים בשיחות אישיות עם חברי ועד. ככה אוהבים את זה המצביעים, לא מנהיגים שחושבים שלהגיע לנאום זה מספיק, שבכך הם מכבדים את הנוכחים.
ארדואן עשה את אותה טעות שעשה אובמה לפני ארבע שנים.
טוקיו למדה את הלקח מקופנהאגן ויישמה אותו למופת. את הסיפור המרגש, של חזרה למציאות יומיומית אחרי אסון הצונאמי, שאכן הסתייעה הרבה בספורט ובאתלטים היפניים, הושאר בצד. אולי מפחד האיזכור הנלווה של פוקושימה. ואולי בגלל שזה לא מה שמשנה. צוות מעקב אחרי קולות הוקם, הקולות האסיאתיים שלא כולם ניתנו לטוקיו ב2009, הובטחו, והמאמץ האסטרטגי נשא פרי באוגוסט. אז נודע שהשייח אל סבאח מתנדנד, ומוכן למכור את מדריד, למרות שמשחקים באסיה יכולים לפגוע בתכניותיו למשחקים במפרץ הפרסי. מיד יצא רה"מ לשעבר יושירו מורי בבהילות לכוויית לשיחות, וחבר הועד האולימפי טאקדה לשיחות באירופה. שם הבטיח תמיכה מצרפת וידידותיה, שלא רצו משחקים אירופיים או קרובים ב2020, כדח להגיש מועמדות לפריס 2024.
במקביל נפגש שינצו אבה עם פוטין, האש החזק החדש בספורט העולמי. מה בדיוק סוכם בין השניים לא ברור, אבל הרוסים עברו לתמוך בטוקיו. את התשובה למה נקבל בודאות בעתיד. העבודה המשולבת של משרד רה"מ והועדה המארגנת יצר כח עצום, שאפילו הדליפה המחודשת מפוקושימה והשקרים של טפקו והמעורבים לא הצליחו לדגדג. וגם המועמדות עצמה, הקומפקטיות, האהדה האמיתית לספורט והעיר מסביב: כבר לפני ארבע שנים היתה טוקיו חביבת הספורטאים האולימפיים. 39 מהם יושבים בין 103 חברי הועד האולימפי (רק 94 מצביעים, בגלל ששניים נעדרים, הנשיא לא מצביע, וגם לא חברי הועד מהמדינות המועמדות) . וגם ראשי ההתאחדויות החברים בIOC מקשיבים לספורטאים שלהם, הבוחרים אותם. כך שיכול אפילו להיות, שלא רק הביטחון, השלווה והאסטרטגיה ניצחו. אלא ההצעה הטובה ביותר עבור אלו שבאמת חשובים: הספורטאים.
מחר- על מאבקי הכח והנשיא החדש

לא תמיד הרוב צודק
אשמנו בגדנו - אלעד לוי

7 Comments

ניינר (ON THE QUEST FOR SIX) 12 בספטמבר 2013

כבר לא יכול לחכות ליום בו הגוף המושחת והמטונף הזה ישקע אל המצולות מבלי שוב

פורד פרפקט 12 בספטמבר 2013

+1 ויפה שעה אחת קודם

יריב 12 בספטמבר 2013

שני משפטים על הנבחרת:
עזוב טעם טוב בפה, לא רוצים לעלות לשלב הבא? נצחון על גרמניה היה מעלה את הנבחרת לשלב הבא.

יניר 12 בספטמבר 2013

האם העובדה שטורקיה היא מדינה מוסלמית לא נלקחה בחשבון ?
אני מסופק. התיעוב כלפי האיסלם בטוח השפיע

תום 12 בספטמבר 2013

לא אם טורקיה הייתה מחלקת מתנות לחברי הועד כמו שקטאר חילקה לחברי הועד של פיפ"א.

אלון זנדר 13 בספטמבר 2013

"התיעוב כלפי האיסלאם" הוא פיקציה. הוא נחלתם של ארגוני קיצון מימין ומשמאל, בדומה לאנטישמיות. על אחת כמה וכמה שמדובר בארגון עם הרבה חברים מוסלמים, או אפריקאים, דרום אמריקאים ואסיאתיים שמרגישים אחווה למוסלמים מאז ימי "הבלתי מזדהות" העליזים.

מנחם לס 12 בספטמבר 2013

ישנם היום 48 שחקנים יהודים בדיביזיה הראשונה במכללות. תביאו את הטובים שבהם עם מאמן אמריקאי, וישראל תעשה הרבה יותר טוב.

Comments closed