שטפי

מה שאיורוודה מסוגלת לשחרר. בייחוד אצל שטפי, ואחרי שבוע מטורף.

רישיון GNU לתיעוד, הועלה על ידי F16

שטפי רכנה מעלי. ידיה ליטפו את כתפי וירדו במורד החזה. בתנועה חלקה זרועותיה הקרירות, חלקות ומשומנות התלוו לידיים והחליקו אל מתחת לגבי באבחה מדוייקת, עד שראשי נשען על שדיה. בלעתי בשארית כוחותי את הצליל הגרוני הבלתי רצוני שעלה בי, עצמתי את העיניים והרגשתי את האנרגיות מסתחררות סביבי. את הלחצים והחוויות של השבועות האחרונים כשהם מתקלפים ממני, מצטמקים והופכים לזיכרונות באמצעות תוכנת כיווץ הקבצים המעולה של המוח האנושי. רק קצת צבעים, קולות, ריחות ותחושות נשארות במקום בו עמדו קבצים שלמים של לפני ואחרי, של הקשרים, של מידע ויזואלי ואינפורמציות מופשטות, כמו גם מספרים, הערכות, חששות וניתוחים.

שטפי ליטפה לי את הבטן ואת הגב בו זמנית, עיסתה אותם בעדינות רכה. עלו בי כל הסיפורים שנכתבו לי רק בראש ולא הוקלדו בימים האחרונים. הכאוס האולטימטיבי במועדון הבלגן של המבורג. רשימה של עשרים מנהלים, מאמנים ודיירקטורים שבאו והלכו כלעומת שבאו בתוך שנה. ואת הניסוח שהכנתי: "המבורג לא מסתפקים בלירות לעצמם ברגל. הם לוקחים תותח, אולי אפילו רומח, טוענים מטען חלול, מפוצצים לעצמם את הרגל, מעלים על השאריות את הזחלים ואת מה שנותר הם מעלים באש. תוך שהם שרים מזמורים היתוליים". או הסיפור של המגן הימני הטוב בעולם כנראה, פיליפ לם –כמו בני לם, רק הרבה יותר טוב – ששיחק בשבת את משחקו הרשמי המאה ואחד ברציפות, מספר שאיש באירופה לא מתקרב אליו. אפילו לא לחצי ממנו.

הרגשתי את נשימתה של שטפי על הבטן שלי. ידיה היו לצידי, מחליקות מעלה מטה וחזרה. פתחתי את העיניים והסתכלתי עליה. עיניה עצומות והיא כולה מרוכזת בתחושות שמעבירות לה אצבעותיה. או הסיפור של באיירן. ההיבריס של ואן חאל. ההתקפות המשובחות, המשחק עם הכדור, התהוללות של ריברי סביב הרחבה של אינטר, סזאר עם בעיות, אינטר מועדת ונופלת ונופלת. שבעים אחוז החזקת כדור. ושני שערים משום מקום שהכאיבו לבאיירן באיזורים שלא מדברים עליהם. אולי הנס ייבב בזעם, רומיניגה תיאר את הכאב כחרב מחודדת. מגיע להם, אחרי שעשו אותו הדבר למנצ'סטר יונייטד בשנה בשעברה ועלו בעזרת שערי חוץ אחרי שהיו ניצבים בשני המשחקים. גם אצל באייר לברקוזן אותו סיפור. להוביל 4-18 בבעיטות לשער ולהפסיד בבית 3-2 זה הישג שמתאים לבאייר. גם במשחק החוזר, 1-10 בקרנות, בלי להיות באמת מסוכנים. להחזיק כדור ולהתקיף זה יפה, אבל כדורגל נטו זה ענף אחר.

האצבעות של שטפי חדרו קלות מתחת לרצועת התחתונים ורפרפו על שולי הבטן והירך. נאנחתי. צמרמורת מתענגת ומתפנקת התגנבה מקצות אצבעות הרגליים וזינקה עד לכתפיים. נזכרתי בגומלין בשאלקה. כריסטוף יצא מבית החולים יום לפני יום ההולדת ה41 שלו, שנפל על המשחק. ארגנתי לו, לאשתו ברברה ולי כרטיסים על היציע הקדמי שמוקם למשחקים חשובים בלבד, ותלוי מתחת ליציע הראשי, ממש על הדשא. ששים אירו לראש ואתה יושב מקביל לספסל האימון, רק בצד השני של המגרש. שאלתי בטלפון את הבחורה במנהלה של שאלקה, אם ממקום כל כך נמוך אפשר לראות מה קורה על המגרש. "תראה", היא ענתה לי. "מעשית אתה יושב איפה שהטריינר שלנו יושב. והוא נוטה לרצות לראות מה קורה על המגרש". שכנעה אותי. ישבנו במרחק נגיעה מהדשא, מתחתינו עבר בקנבאואר בדרך לריאיון של לפני המשחק. ברברה שלפה שלושה מגשים של סושי מובחר מתיק הגב שלה. מזל טוב כריסטוף. ישבתי באצטדיון עם סושי, לא יאומן. ואפילו נהניתי מכל ביס. אבל לפני הפתיחה עוד סידרנו נקניקיה ובירות. יש דברים, שאסור לוותר עליהם. מהמקום בו ישבנו הסתכלנו לשחקנים בעיניים. צעקתי לדרקסלר הצעיר "בעט!" כשהוא שוב ניסה להעביר את כל ההגנה של וולנסיה. והוא שמע. ולא בעט, הילד. ראינו את ג'פרסון פארפאן הפרואני מלמד את אושידה היפני הצעיר תוך כדי משחק איך לנפץ את אגף שמאל של ההגנה הספרדית. בתנועות ידיים. חששותינו התאמתו עם שער מוקדם לוולנסיה. איזה לוזרים השאלקה האלה. ואז את השיוויון מעונשין מסובב של פארפאן עוד לפני המחצית, ומתקפות בלי פוסקות על השער של גאיטה. ומיד אחרי ההפסקה, והבירה השניה, גברנוביץ' הטאלנט מבקיע שער בכורה לשאלקה. ועוד במעמד הזה!

ישר הוא רץ אלינו, הילד. ואנחנו זינקנו באוויר. ולאט לאט התחלנו לקלוט שזה אפשרי. נוייר עוד הוציא, כהרגלו, כדור שהוקפץ מעליו והיה בטוח ברשת, והדף אותו מעל המשקוף. חואקין תפס את הראש, לא מאמין. לא יאומן הנוייר הזה. מזל שמגאת הודיע שהוא לא עוזב את המועדון, לא משנה המחיר. ולקינוח: שוב פארפאן, מקפיץ מעל גאיטה בנונשאלאנטיות שהוציאה את הספרדים מהכלים. שלוש פאקינג אחת. זה קרה. פארפאן רץ אלינו, כל השחקנים אחריו, ועליו ואנחנו בזרועות של זרים. צורחים את נשמתנו עד צרידות. איזה ווינרים השאלקה האלה. מגאת מלך.

התהפכתי לאיטי. שטפי שמחה ללטף לי את הירכיים. עולה באיטיות עצלנית למעלה. היא בחורה נאה, שטפי. חמוקיה מעוגלים. היא יודעת מה שהיא רוצה ולוקחת יוזמה. היא אינטיליגנטית אבל מסתפקת במועט ובעיקר היא מודעת לעצמה, דבר נדיר במחוזות נכרים אלה. אני שואל את עצמי איפה היתה לו היתה נולדת בעיר הגדולה. אבל בטוח שאז לא הייתי אצלה כאן. הזכרונות הנעימים התנדפו אט אט ואני התכוננתי לתענוגות הקרבים. ואז זינקו למוחי כל אותן תמונות בלהה. לא יודע למה, אבל החדשות על רעידת אדמה ביפן גרמה לי להיכנס לסטרימינג של NHK WORLD, ולראות מזווית הראיה של הליקופטר חסר אונים את הצונאמי מגיע לחוף ושואג הלאה, מתנפל על האדמה שלפניו ובולע כל מה שנקלע בדרכו. במהירות שלא תאומן זה הפך לנחשול של שברי עצים ובתים, של רכבים וסלעים שפשוט שטפו הכל. רכבים שניסו להימלט אל נקודה גבוהה יותר נעלמו מאחורי בניין ושניות מאוחר יותר האיזור הפך לאגם שחור מהגיהינום, סיבוב של המסוק ואפשר לראות את הרכבים הללו נשטפים מהגשר הקרוב אל הגל השוצף שהופך את הארץ לסצינה מסרט אימה, לאיים של חרדה נטולת עכבות בלב ים המוות. והכל בלייב, קורה עכשיו ומולי.

מצחה של שטפי התקדר. בבירור המחשבות שלי היו במקום אחר. והן רדפו זו את זו. תמונות של גופות של ילדים באיתמר. כעס על התמונות. זעם על הרוע האנושי, על מה שגורם לפלסטינאים מסויימים שנולדו כבני אדם לאבד צלם אנוש ולבצע מעשי זוועה שגורמים גם לשטן מנוסה לחייך בשביעות רצון על עוד שיא של חושך. על זה שצריך גבול בינינו, ומהר. על סמיר קונטאר, הסמל והדוגמא, עבורי הרשע המוחלט, תמונות שלא ראיתי מעולם של הרצח המזוויע מנהריה. רצח של אב לעיני ביתו, ואז, לא, אני חייב להפסיק לחשוב על זה. אני רואה את הבת שלי מול עיני, ואת האב היפני בבית מחסה. אולי בן עשרים. והוא חוזר ואומר "אני צריך להציל את הילדים שלי, אני צריך להציל את הילדים שלי", ותינוק על זרועותיו.

שטפי מקדישה עכשיו את כל מעייניה אלי. אבל אני בעולם משלי, הטרגדיות מתעצמות וקורות מעצמן. המשפחות שמצאו מחסה לא מרגישות את הקרינה ששוטפת אותם. אי אפשר לראות את הקרינה, להריח אותה או לשמוע אותה. ובכל זאת היא רוצח אכזרי לא פחות מכל רשע אנושי. היא לוקחת את החיים לאט לאט, טיפה אחר טיפה, ונותנת לך לראות את החיים שלך, שהיו יכולים להיות לך, אוזלים לך מול העיניים, בכאבים אבל במודעות מוחלטת. הכאב עולה בי, ונעלם. קשיים ועכבות נעלמים באופק. אני שוקע ובו זמנית מרחף בעולם משלי, חף מבעיות, השלווה משתלטת. העונג מושלם, הרוגע הוא ההווייה. אחרוני החסמים ממהרים ונמסים. מגאת. השם צף ועולה, ומתפורר. מגאת הלך. המעצורים אינם. כל הקשיים נפתרו.

שטפי חייכה. בגדיה מוכתמים בשמן העיסוי. "חלק גדול מהאנשים נרדם לפני הסוף" היא אומרת. "אני כל הזמן עירני", שיקרתי. "לא רציתי לפספס אף רגע". איך היה, היא שואלת. "את אלוהית, שטפי", אני עונה. "הפסקתי לספור את הטכניקות שלך. וכל הבלוקדות שלי נעלמו". היא מרוצה. "65 אירו" היא אומרת בביישנות כשהיא חוזרת לחדר אחרי שאני לבוש ומסודר. להתראות בקרוב.

 

צבעים אמיתיים - או פיחות חד במעמדו של שחקן העבר
שיחה עם רוזמאייר

15 Comments

הופ 19 במרץ 2011

יופי של פוסט.

ID 19 במרץ 2011

נהדר אלון.
זווית מעניינת ואנושית.
מה יותר שווה שישי יורו?

דביר 19 במרץ 2011

יפה מאוד.

בני תבורי 19 במרץ 2011

מקסים ומעורר במידת מה…
אגב מגאת שהוא כבר לא רלוונטי, ההצהרה על נוייר רלוונטית? כי אני מבין שהוא מבוקש כמעט בכל מועדון רציני באירופה.

זנדר 19 במרץ 2011

בני, אני חושש אפילו, שלמרות כל הביקורת המוצדקת על מגאת, נוייר היה פעיל מאחורי הקלעים לסילוקו. והסיבה לכך יכולה להיות עיצה מהסוכן, שאם הוא רוצה לעבור למועדון שיביא לו תארים, כמו באיירן או מנצ'סטר יונייטד, שמובילים במאבק על שירותיו, אז הוא יוכל לעשות זאת רק בלי מגאת.
נוייר לדעתי אגב, מבוקש בצדק גמור. לואן דר סאר אולי יש יותר ניסיון וקור רוח, בסופו של דבר. אבל ברגע שיפרוש נוייר הוא השוער הטוב בעולם. קסיאס עוצר כדורים טוב, אבל לא מתקרב בכל מה שקשור להבנת משחק, יצירת התקפות וטפול בכדור. כל השאר אפילו בעצירת כדורים לא משתווים אל נוייר.

בני תבורי 19 במרץ 2011

אין ויכוח לגבי נוייר, אני רק מקווה שבאיירן תזכה בשירותיו…

זנדר 19 במרץ 2011

לשמחתך ולצערי זה התסריט ההגיוני…
למרות שאוהדי באיירן הצליחו להרגיז עם השלטים שהניפו "בלי נוייר", נראה לי שבאיירן מרגישים שהם חייבים אותו כשוער. הם יכולים לשלם כל סכום, מדבריפ שם גרמנית – או שפה קרובה לזה, והתארים הם באחריות. שלא לדבר על זה שרנה אדלר אוהד של יונייטד – ונוייר ואדלר לא בדיוק חברים.

צור שפי 19 במרץ 2011

נכון, מה שהיה חסר לי כאן זה הסבר על פרשת מאגאת, במה בדיוק מאשימים אותו, מדברים על כל מיני גזירות קופונים לא חוקיות בהחתמות שחקנים אבל הכל כללי כזה, באוויר, בלי שמות ושמות משפחה.

זנדר 19 במרץ 2011

מגאת הוא גיבורו של פוסט קרוב. כולל נקודות ציון מהעבר, החתימה בוולפסבורג, והתייחסות לתה מנטה.

צור שפי 20 במרץ 2011

יש למה לחכות

תומר חרוב 19 במרץ 2011

וואו, איזה יופי של טקסט. אהבתי מאוד.

נתי 20 במרץ 2011

באיחור, כי שומר שבת.
מה אני אגיד לך זנדר – אוהב מאד לקרוא אותך.מעריך את הנופך של "על ספורט וסדר ציבורי" שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר, ויותר מכל מעריץ את הידע הכללי שלך (כפי שנתקלתי בו בכתבות שלך ובאתר כאן וכו') שלמעשה לכנותו ידע כללי זה די מעליב, כי זה יותר ידע אקדמי מעמיק בכל נושא שלא תבחר,
אבל מה שאני יכול להגיד על הפוסט זה את הדברים הבאים:
הטקסט גורם לי להרגיש כל כך קרוב אליך וכל רחוק ממך בו זמנית!
התמונות שאתה מעלה, האסוציאציות – אני כל כך שם (טוב, הכאוס בהמבורג לא באמת עולה לי בשום צורה באיזה אזור שהוא במוח, אני מוכרח להודות).
ומאידך: המעטפת לפוסט, הו המעטפת.
איך אתם בסוף ( או במקרה דנן, בהתחלה באמצע ובסוף) מצליחים להכניס שדיים לכל מקום לעזאזל?!…

דורון 20 במרץ 2011

זנדר, פוסט משובח, אפילו בסטנדרטים הגבוהים שלך.

זנדר שולטטטטטטתתתתתתתתתתתתתתתת!!!!!!!!!!!111

סימנטוב 20 במרץ 2011

מצטרף כתיבה משובחת!
תודה

באבא ימים 21 במרץ 2011

פוסט נהדר!

הערה קטנה: בהנחה שרומח זה מה שזה היה כשאני שירתתי בצבא אז אין לו מטען חלול.

Comments closed