חג החירות. צפון אפריקה ואנחנו

חג החירות מסתיים, בלי שחשבנו על מה שזה אומר לגבינו. היום בערב נדחוף איזו מופלטה לפה, ונשכח אודות צפון אפריקה. ערש הפליטים מאז ומתמיד. מחשבות מגלזנקירשן נטולת המימונה.

אוטוטו החג מסתיים. ואני רוצה לנצל את ההזדמנות שאנחנו חוגגים את המימונה, חג צפון אפריקאי, תיאורטית לפחות – כי במות המופלטות בגלזנקירשן היום זהה לכמות ההאבסה של חזיר עם כרוב כבוש שתיאכל היום בפס או בנתניה. אני רוצה לעסוק קצת בחירות, ובצפון אפריקה.

המחשבה הראשונה שעולה לראש היא על ההפיכות, שלא לומר – המהפיכות- בחודשים האחרונים באיזור המגרב. מרכז תשומת הלב העלמית נדד צפונה להרי האטלס. אבל בימים אלה אנחנו גם חוגגים איזה חג, פסח משהו, שמדבר על יציאתו לחירות של עם צפון אפריקאי ספציפי, שמאס בבניית פירמידות עבור איזה דיקטטור ונדד טיפה צפונה. שש מאות אלף איש היו בעם הזה, ורק זכרונות שפעם זה היה אחרת.

הרב הנרי ברנדט, שהיה ראש ועד הרבנים בגרמניה, ומחשובי הרבנים באירופה בכלל, אדם מעורר כבוד, אמר לי פעם בריאיון: "בפסח אנחנו חוגגים את החירות הפוליטית, את זכות ההגדרה של עם לעצמו ויציאתו לחופש, את ההפיכה לאומה. אבל גם את החירות. החירות האישית שהיא זכותו של כל אדם ומגיעה לכל אדם ואדם."

באופן מפליא, המצב חוזר על עצמו. בהפוך על הפוך, כמובן. הנה קריקטורה שנתקלתי בה לפני שלושה ימים, באתר ספרדי:

הלוווו? האיחוד הכלכלי האירופי? זה משה על הקו...

 

יהיה מי שיטען, שזה לא נכון, שההשוואה לא עובדת. הרי אם בכלל, מצבם של הפליטים מצפון אפריקה דומה דווקא למצבם של בני יעקב שירדו מצרימה. אבל גם שם איש לא עצר בהם, אלא קיבל אותם בסבר פנים יפות ורק ניצל אותם לעבודות הפרך שלא היו נאות לבני אצולה מצרית. שזה בהחלט מה שעשו באמריקה או באירופה עם מהגרים. עד שאלו לקחו לעצמם את הזכויות המגיעות להם, ועברו אמנציפציה. וכן הלאה, סיפור ללא סוף.

כל מה שאני טוען הוא, שכעם שחוגג את הפסח, ועבר את התלאות הללו על בשרו, רצוי לנו ונאה לנו לגלות אמפטיה וסימפטיה לפליטים במצב דומה. ובטח שללא קשר לאמונתו הדתית של הסובל.

 

ההשקה של זה לספורט היא רבגונית. ברמה הבסיסית, קחו את צאצאי המהגרים, את נורי שאהין, זלאטן איברהימוביץ', מסוט אוזיל, קווין פרינס בואטנג. הם אלו שנושאים בדגל החירות. הם לקחו לעצמם את החירות להחליט איפה ישחקו, ועבור מי. הזהות שלהם היא שלהם בלבד. מקס פריש, מגדולי הכותבים בגרמנית מאז המלחמה, אמר פעם: "הזמנו כח עבודה, והגיעו בני אדם". הסיפור של אלה יהיה גם הסיפור של אירופה המודרנית.

 

יש גם את נושא ההעברות שדובר עליו באתר הזה לא פעם. מדברים על כל מיני הגבלות על העברות, הגבלות גיל, הגבלות חוקיות, על פי כסף ועל פי זהות פוליטית. בשם הרומנטיקה של הכדורגל. מקרה מאקדה, אם אתם זוכרים, שעבר מלאציו למנצ'סטר יונייטד. זה היה מותר לו לחלוטין, אבל אנשים התרעמו. בשם הקבוצות הקטנות. בשם השמרנות המפוארת של "פעם היה יותר טוב". אנשים דורשים נאמנות למועדון, ועבור זה רוצים לגדוע לאדם את חירותו, את זכותו לעבור למקום אחר, טוב יותר. ברור שיש פה הרבה צביעות, רדיפת בצע ורמאות. אבל אחווה חברתית דורשת מאיתנו לעמוד דווקא לצידו של הפרט ולצד זכותו לחירות. ואם יש להגביל את זאת, אז רק בצורה המינימלית ביותר האפשרית, ורק במקרים שטובת הכלל דורשת זאת. מתי זה כך, ואיך אפשר ליישם את זה? ברגע שקט, כשהפה מלא במתוק והשיניים ממילא דבוקות זו לזו בסירופ סוכר ודבש, תחשבו. ואולי נדבר על זה פה? חג שמח!

חחחחחחחחחחחחחחחח
מהי הפועל - תיאוריה סודית על כוחות האופל

9 Comments

בני תבורי 25 באפריל 2011

אלון,
מהנהן בהסכמה רבה לדברי הרב ברנדט ותוהה איפה איבדנו את זה לגבי אחרים.
אפשר תרגום לטקסט של הקריקטורה?

אבירם 25 באפריל 2011

התרגום קיים מתחת לתמונה

בני תבורי 25 באפריל 2011

תודה.

הופ 25 באפריל 2011

יופי של פוסט.

old timer 25 באפריל 2011

הצד השני של מטבע החירות הינו השיויון. קל לנו יחסית להגן על החירות היות שבמרבית המקרים כל מה שזה אומר הוא שעלינו לעשות כלום. קיומו של שיויון דורש על פי רוב יותר עבודה. לא כדאי שנתמקד בזה?

ובעולם הכדורגל – לא כדאי שנחשוב על חלוקה פרוגרסיבית של הכנסות מן הענף? תקרות שכר? תקרות הוצאות?

אולי אם כבר יש חג חירות לא כדאי שנמציא חג שיויון?

Mr. Kate 25 באפריל 2011

המאבק בין ערכי השיוויון והחירות הוא הקו העדין של דמוקרטיה ושמירה על זכויות אדם. ויש התנגשות כמעט תמידית בין חירות הפרט, לשיוויון של הכלל. אי אפשר להגיד-החירות חשובה ונגביל אותה רק במקרים הכי קיצוניים כמו שאי אפשר להגיד שהשיוויון חשוב ונגביל אותו רק במקרים הכי קיצוניים. מה שצריך בכל הסיפור זה רק מעט תבונה.

Amir A 26 באפריל 2011

אבל תבונה זה בדיוק המצרך שבני האדם כקולקטיב לא התברכו בו

כסיפוביץ 26 באפריל 2011

הדוגמה הבולטת בשבילי היא חוק בוסמן.
החרות והאופן שבו צריך להגביל אותה. מה שלא הצליחו לעשות עד היום

זנדר 27 באפריל 2011

אני מת:נצל שלא חזרתי לתגובות עד עכשיו. אבל הנה זה בא

באבא – אני מנסה לחשוב על חג שוויון ומתפלא שבאמת אין כזה. אולי זה באמת זר לנפש האדם? בכל אופן, אין ספק שהאיזון הוא זה שקובע. אבל בנושא מעבר בין מועדונים, החשיבות של שוויון בין אגודות כדורגל בהשוואה לחשיבות של חירות אישית – כלומר עבודה מתי ואיפה שתרצה, בטלה בששים.
זו נקודה שחייבים לחדד לדעתי: כדורגל הוא דבר חשוב לאין ערוך עבור מי שאוהב אותו, אבל אין דין זכויות בתוך ענף הספורט כדין זכויות אדם, חוקים בינלאומיים ולאומיים, וכד'. אי אפשר להציב את הדברים האלה על אותו בסיס. זה מופרך.
ברור שבתוך הענף צריך לעשות הרבה כמו שכתבתי מספר פעמים, רעיון ההוגנות הפיננסית היא לא כלי טוב במיוחד, כי הוא מסרס את הליגות המקומיות ומקבע את המצב. אבל כנראה שהוא טוב יותר משום דבר. תקרת שכר, חלוקת משאבים על פי צרכים של הענף ולא של המועדונים, אולי אפילו על בסיס דומה בכל אירופה עם גוונים מקומיים – יש כמה דברים שאי אפשר יהיה בלעדיהם.
יש למישהו אבל בכל זאת רעיונות לחג שוויון? זה יכול לתפוס, אם לא מעמיסים עליו את כל המשא הפוליטי של אחד במאי, אלא מעניקים לחג אידיאליזם צרוף.

מר קייט – אני אמנם לא מסכים עם הנחת המוצא, שחירות הפרט וערכי השוויון מתנגשים בהכרח – אולי זה רק עניין של חינוך. אבל כך או כך, הדבר החשוב הוא גם לדעתי הגיון. אולי הדבר היחיד שאני באמת מעריץ אצל הבריטים, זה שהם הכניסו לחוק ולמערכת הצדק שלהם את מושג הקומון-סנס. כמו שכתבתי פה, לחיים יש נטייה לנפץ כל עיקרון מוחלט על פיו אנחנו חיים. צמיד תהיינה סתירות – ולכן השימוש בקומון סנס הוא הכרח קיומי. ודבר שתמיד יהיה לאנשים. כאמור, כל עוד לא מערבים מין בשאינו מינו – נניח עקרונות שוויון בכדורגל מול זכויות אדם בסיסיות.

כסיפוביץ' – אני מסכים שתקדים בוסמן הוא דוגמא טובה, אבל מהצד ההפוך. זו תקנה הגיונית ומבוססת לחלוטין בהקשר שלה, שהוא זכויות עובדים באיחוד האירופי. להגביל את החירות עבור רומנטיזציה של עסק כלכלי משגשג? גם אני אשמח אם אנשים יחזרו להיות נאמנים למועדונים שלהם וסוכנים לא יעבירו שחקנים פעמיים בשבוע בשביל בצע כסף. אבל לא דרך הגבלת החירות אלא על ידי תקנות בתוך הענף, חינוך ויצירת תדמית -פריימינג- נכונים. כמו שרונן דורפן אמר לי פעם "שחקנים היו נאמנים למועדונים שלהם לפני בוסמן, כי הם לא יכלו לעבור". וזה, אם נודה על האמת, נכון מאד.

Comments closed