מילה טובה אחרי

ברצלונה וגווארדיולה ענקים - ולפרגוסון דברים לא פעלו כפי שרצה. זה מה יש כרגע.

אין, בעצם, יותר מדי מה לומר. מסי הוא השחקן הטוב בעולם. ובדרך להיות הסטורי. צ'אבי גאון. אבידל ענק, וגם פיקה. ברצלונה הראתה שאכן מקומה בין הקבוצות ההיסטוריות, עד כמה ואיפה היא ממוקמת – בשביל זה צריך קצת פרופורציות. בעוד עשר שנים נתווכח אם יובנטוס החדשה, או שאלקה שזכתה בחמש אליפויות והגיעה לשני חצאי גמר צ'מפיונס גם הן היסטוריות. ואז ניזכר בזמנים הפנטסטיים של ברצלונה של גווארדיולה. יש מי שטועה פה, וזו טעות חמורה. גווארדיולה הוא זה שעשה את ברצלונה למה שהיא היום. כשחקן, כדוגמא לאקדמיה, כמאמן הנוער והמילואים, כמי שסידר את האקדמיה מחדש, כמי שהעיף מול חוסר הבנה כלל עולמי שחקנים כמו אטו, אנרי ואיברהימוביץ', כדי לשדד מערכות, לרענן שורות ולשפר ניואנסים. וכיום – כאחד המאמנים הדגולים בעולם.

לא, אני לא מפריז אפילו בקצת. אני מקווה בקרוב לספר פה קצת יותר על שיטות האימון של ברצלונה, שהן מיוחדות ומסבירות הרבה מההצלחה – אולי אחרי ריאיון או משהו. משמעותו של גווארדיולה לברצלונה היא הדבר הקרוב ביותר שיש למשמעותו של אלכס פרגוסון ליונייטד.

ופה אני חייב לומר, שהתאכזבתי. זה לא, שמנצ'סטר יונייטד באמת היתה במצב לנצח את המשחק. ברצלונה בכושר כזה היא היום בלתי מנוצחת, פול סטופ. אבל יונייטד עמדה על המגרש בחלקים כמו ארנב שבוהה בנחש שעומד להכיש אותו. כמו ברווז על הסרט הנע בדוכן ביריד. כזה כבוד ליריבים, שהם עמדו והסתכלו על הקטלונים מתמסרים. ראו על קאריק שהוא לא חושב שהוא באותה רמה כמו מסי. ששזה אולי נכון, אבל לא המצב המנטלי הראוי במשחק כזה.

מה פרגוסון רצה, ראינו בעשר בדקות הראשונות, ובין הדקות ה75 וה85. זה נראה לא רע. אבל בשאר הזמן שיחקה הקבוצה באותה צורה שזה עבד מול שאלקה – וברור שזה לא יכול לעבוד מול בארסה. ופה אני מפנה אצבע לכיוון סר אלכס. הוא לא אשם, כמובן. אבל הוא אחראי. הוא השתולל על הקווים, תופף עם האצבעות – אני לא ראיתי שם רעד- וכעס על השחקנים. אבל העובדה שהם לא עשו את שדרש מהם, היא תוצאה של מצב מנטלי לא מושלם – וזו אחריות של מנג'ר. זה קורה, כמובן. לא משהו קריטי או כרוני, סתם משהו שלא עבד. וחבל. וזה לפני שדיברתי על ההחלטה לשים את קאריק וגיגס באמצע מול הקישור הברסאי. מילא. תהיה עוד פעם.

לא קל, לא קל
אלכס לך הביתה, הרסת ת'מועדון

4 Comments

ישי רוזנבאום 30 במאי 2011

עם כל הכבוד להצלחות של ברצלונה בעידן גווארדיולה ולסגנון המשחק המעלף של הקבוצה, אני בכל זאת חושב שיש לפפ עדיין מה להוכיח. נכון שברצלונה הנוכחית היא הטובה ביותר אי פעם, אבל אנשים חטפו פה איזה ליקומי מאורות ושכחו את האמת הפשוטה: ברצלונה תמיד היתה קבוצה ענקית; היא תמיד שיחקה כדורגל נהדר והתקפי; תמיד כבשה בצרורות; ותמיד שיחקו בשורותיה השחקנים הכי מוכשרים בעולם.

אז נכון שפפ הביא אותה לשיא, אבל הוא יכול היה לעשות את זה רק בזכות מערכת משומנת שמסתובבת כבר שנים. את החותמת הסופית על גדולתו, הוא ישים רק לאחר שייצא מהחממה של ברצלונה ויוביל מועדון צנוע יותר להישגים.

אבירם 31 במאי 2011

אלון זנדר – הפוסט הזה מנוסח כמו תגובה לעצמו. איפה הפוסט?!

השחקן ה-12 31 במאי 2011

מסכים עם כל מילה, ברצלונה היא הקבוצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל והרבה מזה בזכות גווארדיולה.

קובי 31 במאי 2011

מדויק מאוד.פרגסון הוא האחראי העיקרי לכך שברצלונה הראתה את גדולתה.
במשחקים של ברצלונה בחצאי הגמר מול צלסי,אינטר וריאל הייתה תחושה שונה לגמרי.
ב-6 משחקי הגמר האלו היא הבקיעה 6 שערים מתוכם 3 נגד 10 שחקנים, ושער אחד בדקה ה -93 של איניסטה.

כמות המצבים אליהם היא הגיעה בשני הגמרים מול יוניטד היו רבים יותר מאשר ב -6 משחקים אלו.
סוג של חטא יוהרה,מה שהצליח נגד צלסי חשב פרגוסון יצליח נגד ברצלונה.
הפעם האחרונה שמאמן ניסה להתחכם ולשחק עם שני קשרים בלבד באמצע היה מוריניו בקלאסיקו הראשון- וזה הספיק לו.
חבל שליוניטד אין יותר משחקים מול ברצלונה במהלך השנה.

Comments closed