איך לא ראיתי כדורגל באיטליה

טוסקנה. שמש, צרצרים, אגם, יין, פסטה ושלווה. פלא שנמלטתי לעיר כדי לראות כדורגל? אבל באיטליה זה לא כל כך פשוט. וגם כדורגל לא בטוח שתראה.

הקיץ המרכז אירופי השנה הוא שוב מהזן הבלתי נסבל. כמה ימים חמים במאי שמבטיחים את האושר הגדול, שמש ושמחה, מדפים של ביקיני, חולצות מינימליות ושורטס שמתרוקנים במהירות, ואז שלושה חודשים נטולי קרן אור. מלווים בקור מקפיא.

הזדמנות מצויינת לחופשה שמזמן לא היתה, מה עוד שכריסטוף סידר איזו חווה בטוסקנה עם אגמון פרטי בין גפנים ועצי זית, בין ארצו לסיינה, העיר הקרויה על שם בתי. טוסקנה חביבה עלי מאז ומתמיד, ושמחתי מאד על ההזדמנות. עבורי מסמל חבל הארץ הזה את מה שטוב – בעיקר כנראה בגלל שאני נוטה להעביר בו זמן של חופשה: אוכל מעולה, נוף מרהיב ומגוון, עושר של יינות, גם הרבה לא מוכרים, ערים מלאות בתרבות, באתרים מרשימים ובגלידריות מהטובות בעולם. באחריות.

חוץ מזה האנשים רגועים, חביבים וחברותיים, וכדי שיפסיקו להגיד עליהם שהם שקועים בעבר ונשלטים על ידי הקומוניסטים הם החליפו את השם של המפלגה לסוציאל דמוקרטים ומאז כולם שמחים בחלקם. נשבע לכם. עד היום בכל פינה יש קואופרטיבים שנושאים את דגלי המזון האורגני, היין המקומי ובכלל, תחבורה ציבורית מצויינת, שירות רפואי מתקדם ובתי ספר טובים. וזה בהחלט לא המצב בכל איטליה.

רק המחשבה על השתרעות על כסא נוח ליד האגמון, לראות את הבת שלי טובלת וצוהלת, לקרוא ספר שמזמן רציתי, לקום אחר הצהריים ולנסוע לאנשהו, לקנות גבינות, יין, פסטה ורוטב, או לתת שיבשלו עבורי – תענוג. להתנתק מעבודה, פגישות, טרדות. לשקוע בהבלי העולם הזה. בלי אינטרנט, כמעט בלי קליטה סלולרית. אחרי שלושה ימים של זה קמתי ונסעתי לסיינה, לקנות כרטיסים לדרבי.

סיינה לא עיר של כדורגל, הכדורסל חזק בה מאד. זכרונות של פיינל פור עם מכבי ת"א ברחוב הראשי. גם חדשות מתחום הפאליו -מירוץ הסוסים המפורסם של העיר- והקונטראדות המתחרות בו מקבלות יותר מקום מהכדורגל בעיתון המקומי. בלשכת המידע לתיירים שולחים אותי לחנות ברחוב צדדי, סאניו סיינה. החנות הרשמית של מועדון הכדורגל הותיק AC סיינה.

כרטיסים לשבת? מביטים בי ברחמים, מבט חושש משהו. תבואו מחר, אולי יגיעו. אני מתאר לעצמי שמדובר בכרטיסים מההקצבה לפיורנטינה ולא משלה את עצמי. מדובר במשחק הראשון של העונה, בליגה בכלל, שהוקדם עבור הפתיחה הרשמית. עבור אוהדי פיורנטינה מדובר בנסיעה של פחות משעה דרומה, רק אמפולי קרובה לפירנצה מסיינה בליגה. חוץ מזה, למרות שהוא לא מתרחש לעתים מאד קרובות מלבד בשנים האחרונות, זה הדרבי האמיתי של טוסקנה.

על פני מאות ארוכות של שנים נלחמו הערים זו בזו על השליטה באיזור ובנספחיו, מה שהביא לפריחה תרבותית ואינטלקטואלית – וגם לאלפי מתים. שרידים ועדויות למאבק נמצאים בכל פינה, וגם באיטליה המודרנית, ארבע מאות שנה אחרי הניצחון האחרון של המדיצ'י מפירנצה בשיתוף הצרפתים והספרדים על הרפובליקה של סיינה, הטינה לא הסתיימה. או שאתה פירנצה, או שאתה סיינה. ואני סיינה.

כך שהמשחק מעורר עניין גם בקרב האוהדים העצלנים יותר – אבל כשאני מתקשר יומיים מאוחר יותר ואומרים לי "רק תבוא" אני מאושר. מזמן לא הייתי במשחק ליגה איטלקית, ורציתי לראות מה השתנה בשנים האחרונות. אבל הייתי צריך להיות יותר חשדן…

בסאניו סיינה שואלים אותנו רק אם הבאנו דוקומנטים כדי להוציא את הכרטיס השמי כמו שנחוץ באיטליה על פי חוק. ודאי שהבאנו, חוץ מזה כריסטוף הוא 2.04, מי ידבר איתנו בכלל. ואז שואלים איפה נרצה לשבת. לא אצל הוויולות הסגולות, ולא מול השמש – אין בעיה. למרות שאצטדיון ארטמו פרנקי –אותו שם כמו בפירנצה, כן- מכיל רק 15 אלף מקומות ובכלל נראה כמו ניסיון של ילד לבנות איצדיון מלגו. חוץ מביציע השרופים 'רובור' –כמו שקוראים לקבוצה להבדיל אותה משתי קבוצות הכדורסל של סיינה, מנס סאנה וווירטוס- יש מקומות בכל יציע. 25 אירו לכרטיס ישיבה, וזה כולל את הנוף המרהיב של העיר העתיקה הצמודה לאצטדיון על ההר.

כמו גדולים אנחנו יוצאים החוצה, אני מוריד עוד קפה דופיו לדרך וכריסטוף את הקפוצ'ו הנרדי שלו, משלמים שניים וחצי אירו בגלל שמדובר במרכז העיר ונוסעים חזרה לחווה. כולה שתי נסיעות של שלושים וחמישה קילומטר, ויש לנו כרטיסים. השמחה גדולה, גם הנשים שמחות עבורנו. מושלם.

ביום שישי אומרת לנו יולנדה, בעלת החווה השוויצרית, שבעלה מרקו שמע שיש משהו בקשר לשביתה. אני מתמודד עם עמוד הספורט של ה'רפובליקה' ועם ה'גאזטה' בבית הקפה הקרוב, מרחק עשר דקות. לא בטוח שהבנתי מי אשם – אני יכול לקרוא עיתוני ספורט בשש שפות  בלי לדבר אותן, כי תמיד כתוב אותו דבר, אבל במקרה הזה קצת היה מסובך – אבל בהחלט מדברים על שביתה. המשחקים נדחו לדצמבר, או משהו. אני לא מתכוון להישאר פה עד דצמבר, בחורף קר פה.

השביתה, מסתבר, היא על נושא אחד בלבד: מי החזק פה. אי החתימה על החוזה הקיבוצי, בעיקר מצד השחקנים, היא עלבון לאינטליגנציה, והתירוצים העלובים שלהם לא שכנעו אפילו את הקומוניסטים שאני מדבר איתם. חלאות מלאות בכסף והדר עצמם, הם רק רוצים להראות שהם קובעים, אומרים בבית הקפה.

אומללים, אנחנו מתקשרים לחנות. 'אין בעיה' הם אומרים, מורגלים במחזות כאלה מדי שנה. תבואו, נחזיר לכם את הכסף. אבל היום אנחנו תיכף סוגרים. תבואו יום שני. יום שני עוד בסדר, החלטתי להראות לכריסטוף ומשפחתו את מונטריג'יוני, סן ג'ימיניאנו וולטרה, ובערב נאכל במסעדה החביבה עלי בקולה די וול ד'אלזה. נצא קצת יותר מוקדם, ונעשה סטיה בדרך למרכז סיינה. שוב נסיעה, לחפש חניה קרוב לעיר העתיקה. זה מתחיל לעצבן אותי. אנחנו פוסעים לחנות, טיפוס של עשר דקות בעיר העתיקה.

"אני מצטערת, זה ייקח עוד רבע שעה", אומרת לנו המוכרת השחומה והחביבה. הפעם המחשוף שלה לא מטעה אותנו. "מה הבעיה?" שואל השנימטרפלוס לידי. המערכת נפלה, היא אומרת בדיאבון לב, ואני מאמין לה. "התקשרנו הרגע ואמרו לנו עוד שלושים דקות זה יעבוד". הזמן האיטלקי הוא לא נומינלי, הוא יחסי ומשתנה לפי הצורך. "אז תנו לנו את הכסף, ותכניסו את זה למערכת מאוחר יותר?" היא מתקשרת לבוס. לא, אי אפשר. טוב, לחכות שעה אנחנו לא יכולים, הילדות ישתגעו מחום איפה שחנינו.

ליתר ביטחון אני מתקשר חצי שעה מאוחר יותר, ונשבע לכריסטוף שאם כן, אני נכנס עם האוטו עד לחנות. אבל לא, המערכת כמובן עוד לא עלתה. ומה איתנו, שלא מתכננים להגיע יותר לעיר? אין מה לעשות, זו התשובה. ואולי אנחנו יכולים להחזיר במקום אחר? לא, צריך להגיע למקום הרכישה. וגם בדואר זה לא טוב. צריך להתייצב אישית.

כמובן שנאלצנו לבטל נסיעה, ולנסוע פעם רביעית לעיר. כריסטוף כבר רצה להשאיר להם את הכסף, בייחוד בגלל שאני שילמתי, אבל אני התנגדתי. עכשיו הכל עבר כשורה. אפילו התנצלו שהם רק יכולים לתת לי שטר של חמישים ולא לפרוט. הפעם כבר הוספנו טארט שוקולד לקפה. בדרך חזרה, בתחנת דלק על הכביש המהיר באמצע שום מקום, חשב המתדלק שאני צוחק עליו והכניס לי ארבעים ליטר בנזין למנוע דיזל לפני שהצלחתי לעצור בו. שעתיים הם שאבו הכל החוצה באמצעות משאבת צעצוע שהם הפעילו אחרי תיקון קל עם נייר דבק ומספר נסיונות. הרבה זמן לחשוב על אירופה המודרנית, הכדורגל האיטלקי ואיך הכל מתחבר. לא נראה לי שיותר מדי עומד להשתנות בקרוב,למרות שלכו תדעו.

בטורינו הנהדרת הקימו ארינה מודרנית בת ארבעים אלף מקומות שהיא לא רק חדשה וחדישה מכל האצטדיונים בליגה שרובם מגיע מתקופת מוסוליני. אלא גם שייכת לביאנקונרי האחרים, אלה של יובנטוס. את החופשה הבאה נעביר אולי בפיימונט?

 

ריאל וברצלונה - מיקרוסופט ואפל - המוסר היהודי
מאת: ברטי מיי, ארסנל. אל: זאב כספי, נתניה (תומר חרוב)

6 Comments

עופר פרוסנר 9 בספטמבר 2011

מזכיר לי את התקופה שביליתי באיטליה, בוונציה דווקא, ולמדתי קצת על התפקוד של הדואר האיטלקי. נהדר זנדר, נהדר.

אלון זנדר 9 בספטמבר 2011

וונציה זה בכלל עולם אחר מהמוכר לנו. יקום מקביל. קשה לי להאמין שבכלל יש שם דואר.

יואב 9 בספטמבר 2011

טוסקנה=גן עדן.
פוסט נפלא.

גיל שלי 10 בספטמבר 2011

אחלה פוסט, נראה לי שבכל זאת גירית אותי לסוע לטוסקנה שנה הבאה, נראה לי שנשלם בלירטות

יניר 10 בספטמבר 2011

טוסקנה זה כיף עילאי, מה עוד שהכל עולה בערך שני שליש מהמחיר בארץ

שלו 10 בספטמבר 2011

בטוסקנה, עובר הגבול בין אפריקה לאירופה (אי שם דרומית לפירנצה).
אני כמובן מאנשי אפריקה,
ואומבריה.

סיינה היא עיר של מקסימום יומיים, אבל בסביבתה יש גם את ארצו. בינן יש מחנה נופש העונה לשם לה-קיוצ'ולה שמשמש הולנדים וגרמנים בחודשי הקיץ לחופשה. האזור עצמו עמוס במסעדות טובות.

אבל אני מציע לכל מי שרוצה איטליה, אומבריה, האחות הקטנה והפחות מפורסמת.
טבע בתולי, כל סוגי האתגרים, אנשים מקסימים, יין נהדר, ומסעדות מעולות.
רק מה בחצי מחיר לפחות, ובלי הרבה תיירים.

חוץ מזה מחר מגיעים הסרדינים לרומא, הגיע הזמן להתחיל עונה באיזה שהוא ניצחון, לא?

Comments closed