נא לא לשכוח בכניסה לאצטדיון

איך מנציחים את השואה בכדורגל הגרמני. ואיך מתעסקים עם הדרעקים שעוד שם

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
עוד מחזור בונדסליגה מותח. יותר מחצי מיליון אוהדי כדורגל יזרמו השבת למגרשים בשתי הליגות העליונות בקור של קרוב למינוס עשר לראות כדורגל משובח, לשתות בירה ולחגוג. החימום הוא בשירה וקפיצות, ואם המעיל שלך סביר, חום הגוף של עשרות אלפים בדרך כלל משרה תחושה נעימה. טוב, בלברקוזן יש גם חימום מתחת לכיסאות, אבל אלה ממילא אוהדים של ימי שמש (כמו שמכנים בגרמניה בבוז אוהדים של הצלחות).

לפני המשחקים התכנית הרגילה, הכרזות, מוסיקה מרמקולים, הודעות ואיחולים, מידע ופרסומות. הרגילה? לא בדיוק. אתמול הרי חל יום הזיכרון הבינלאומי (והגרמני במיוחד) לשואה. אירועים בכל עיר ובכל בית ספר, מרסל רייך רניצקי, מבקר הספרות האגדי ואולי השריד האחרון למה שייצגה יהדות גרמניה שנמחקה כמעט לחלוטין: ג'נטלמניות אצילית שמתחברת טוב לשובבות מרדנית, לאנטי-קונפורמיזם, השכלה ורהיטות שמבטלת במחי יד כל ניסיון של רלטיביזציה של תרבותיות, רגישות ואיפוק.

נשיא גרמניה וולף ונשיא בית המשפט העליון לחוקה של גרמניה, פוסקוהלה, היו אלה שתצכו בזרועותיו של היהודי הקשיש, בן 91, בדרכו לנשוא דברים מול הפרלמנט. לפרנק ואלטר שטיינמאייר שר חוץ לשעבר ומועמד לראשות הסוציאל-דמוקרטים, לאו דווקא מאוהדי ישראל הגדולים בבונדסטאג, זלגו דמעות. צעירי הירוקים ישבו הלומים ושותקים כפי שלא ראיתי אותם מעודי, כשרייך רניצקי דיווח על חוויותיו והרגשותיו, כניצול שואה מגטו וורשה בגרמניה.

אבל בסך הכל, רוב הגרמנים לא שמו לב שהיה יום זיכרון. מי שלא הזדמן לכיכר בה נערך הטקס בעירו, או שאין לו ילדים בבית ספר והוא לא רואה חדשות אלא את דויטשלנד זוכט דן זופרסטאר (כוכב נולד בגרמנית), לא שם לב. עדיין.

כי במסגרת מחזור המשחקים, בפעם השמינית ובצורה בולטת יותר מאי פעם, מתקיים יום הזיכרון שמקיימת הבונדסליגה. המוטו הכללי של יום הזיכרון השנה, שעומד בצל חשיפתה של המחתרת הטרוריסטית הנאצית , "להתערב במקום להפנות מבט", מתאים לאופי האקטיבי של המחאה. גם הכדורגל זכה למנה מספקת של חוליגניזם, אלימות וגזענות השנה, ויש מי שפועל נגד זה. המחאה, המאורגנת יחד עם מועדוני האוהדים, פונה בבוטות נגד שנאת זרים, גזענות, ואנטישמיות. השנה גם ההומופוביה מקבלת את שלה. (למרות ההצהרה של פיליפ לם מתחילת השבוע שעבר, בה הזהיר כדורגלנים להצהיר בפומבי שהם הומוסקסואלים – כי עוד מוקדם מדי, על כך אולי בפעם אחרת).

אפילו ה'קיקר' הקדיש לנושא עמוד, בו ראיון עם מתיאס תומא, אחד המארגנים, ומנהל המוזיאון של "מועדון היהודים" איינטרכט פרנקפורט.  הוא מספר על ההודעות ברחבי האצטדיונים, על הפעולות של ארגוני האוהדים, על המגזינים באצטדיונים שמקדישים מקום מרכזי לנושא. תומא מספר על הרברט רייס, מנכ"ל כספים של פרנקפורט עד 1933, שסיפורו נבחר לעמוד במרכז יום הזיכרון השנה. אבל גם אודות התערוכה המוקדשת ליהודים בכדורגל, המעורבות של בתי ספר ופרוייקטים של אוהדים, ואפילו של המועדונים.

בשנות התשעים עדיים היא מועדונים רבים שסירבו לגעת בנושא. אני זוכר כתבה שעשיתי בזמנו ל'הארץ' על הפרוייקט החלוצי של שאלקה, שנתנה להסטוריונים של הארכיון העירוני לבצע מחקר לגבי המעורבות והקשר של המועדון לנאצים. היום זו כבר נחלתו של כל מועדון בכדורגל המקצועני. הפתיחות, וההבנה שאסור להיות שבוי בדוגמה, "שכך האוהדים רוצים" התפתחה והלכה. להיפך, ובדיוק משום שהמועדונים נתונים לפיקוח האוהדים, הם רואים עצמם במצב שבו הם רשאים להעביר ביקורת ולמלא תפקיד "חינוכי". כך גילו המועדונים, שרוב האוהדים דווקא לא נמוכי מצח שמרנים.

בסופו של יום, יזכרו כולם את הסיפורים שכותב הכדורגל. אבל בעמקי התודעה, גם הסיפורים שסביבו מוצאים מקום. וכמו בשנים האחרונות, דווקא ממועדוני האוהדים יוצא המסר נגד גזענות. בשאלקה למשל, יש תחלופה של באנרים לאורך היציעים. רק אחד נשאר תמיד "השאלקרים נגד גזענות". הפרוייקט הראשי של כל מועדון אוהדים והגוף שמקבץ אותם, הוא תמיד פרוייקט נגד ימין קיצוני. עם הזמן, זה הפך לחלק בלתי נפרד מההוויה של אוהד שאלקה.

הנה דוגמא (בגרמנית, חוששני): בזמן חצי גמר ליגת האלופות נגד מנצ'סטר יונייטד היה קצת בלגן ביציע הצפוני. אחרי המשחק קראתי מה היה שם. מסתבר שאוהד בכחול צעק סיסמאות גזעניות וימניות-רדיקליות. הקהל סביבו לא היה מוכן לסבול את זה, התקבץ סביבו עד שהמשטרה תגיע, וסיפק עדות למעשיו. מחוץ ליציע נלקחו מהגזען האומלל המנוי השנתי שלו וכרטיס החבר שלו במועדון שאלקה – הוא עבר על התקנון וזו התוצאה. מעבר לכך הוטל עליו איסור כניסה לאצטדיונים ברחבי גרמניה לכל החיים, ורק אז הוא נלקח לתחנת המשטרה.

ההפסד המיותר בליברפול
ליגת שוקי ההון: אופטימי לטווח ארוך ופסימי בחודשים הקרובים

9 Comments

מיקו 29 בינואר 2012

חבל כל כך לקרוא מאמר באחד האתרים הטובים ברשת הישראלית שמלא בשגיאות הקלדה שיותר מכל מעידות על חוסר אחריות להציב טקסט איכותי, כי נושא הטקסט מאבד מערכו ברגע שקיימים טייפוס בכל משפט שני. זה מתאים ל-MYSAY, לא לדה באזר. זה בכלל עובר עריכה? לשמור על ריכוז!

רון מהכפר 29 בינואר 2012

תענוג.
כיף בדה באזר.

כסיפוביץ 29 בינואר 2012

אחלה פוסט לאופטימיות של יום ראשון!
והגרמנים יודעים לעשות את הדברים הכי טוב. לטוב ולרע.

אפריים 29 בינואר 2012

כבר כמה זמן שאני מתעדכן בנושא המרתק הזה דרך הבלוג המשובח של בחור שאני לא מכיר- http://fussballogie.blogspot.com/

ממליץ בחום. התמונה שמתקבלת היא הרבה פחות אופטימית לצערי מזו שאתה ציירת.

LEONIDAS 29 בינואר 2012

את הפוסט הזה צריך לשלוח להנהלת בית"ר ירושלים ולאוהדיהם שמגלגלים את האחריות לגזענות על כתפי המשטרה.
כאשר אוהדיה השפויים יקיאו מתוכם את ה"קומץ" הגזעני ויפעלו נגדו כמו שראוי לעשות לא יהיה צורך בבקשות המתחסדות שלהם להקלה בעונשים שהם סופגים.

אסף THE KOP 29 בינואר 2012

מה נטפלת לבית"ר ? חסרים אוהדים גזעניים אצל קבוצות אחרות ?

רענני 30 בינואר 2012

אתה מוזמן להתחיל לריב עם ערס אחד או שניים ואז תייעץ לאחרים
לא התפקיד של קהל האוהדים לעצור את אותם עבריינים
יש משטרה ויש מצלמות טלויזיה, היות וקריאות גזעניות מהוות עבירה פלילית רצוי שהמשטרה תתפוס ובית המשפט יעניש את אותו עבריין ולא את הקבוצה או את הרוב הדומם

תומר חרוב 29 בינואר 2012

ככה צריכה להיראות מלחמה בגזענות, עם הירתמות אמיתית ושיתוף פעולה מצד כל הגורמים. לא עונש רדיוס וגמרנו עד התקרית הבאה.

אלון זנדר 30 בינואר 2012

אפריים – תודה על ההפנייה לבלוג מצויין. נדיר שפעילות אוהדים באה לידי ביטוי בעברית. אבל אסור לבלבל בין השניים: אלימות מצד אחד, ונאציזם, או "סתם" גזענות, אנטישמיות והומופוביה (שוביניזם הוא אולי המינוח המתאים לאלה, סוציולוגית לפחות, אבל הוא מאד טעון בכיוון ספציפי) מצד שני.
הפעילות של ארגוני אוהדים, כמו גם מועדונים וכו' נגד גזענות, לא קשורה לאלימות באצטדיונים וסביב להם. יש אזורים בהם החוליגנים אכן קרובים לימין הקיצוני, בד"כ במזרח ובמורד הליגות, אבל אלימות של חוליגנים היא לעתים רחוקות מבוססת פוליטית. היא בדרך כלל אלימות לצורך אלימות ומבוססת על שיעמום וחיפוש אתגרים, כמו גם הגדרת זהות ומרי נגד הממסד.
האלימות הזו במגמת עלייה בגרמניה, וכדי לבלום אותה נערכו כל מיני מאמצים. אחרי משבר שוב מדברת מנהלת הליגה עם ארגוני האולטראס, אם כי פירוטכניקה הוגדרה כ"לא לדיון". רק הבעייתיות בין המשטרה והאולטראס לא תיפתר בקרוב. מצד אחד השוטרים הם האוייב המוצהר של האולטראס, ונציגי החוק מרגישים מאויימים, מצד שני האולטראס מרגישים שהם עוברים קרימינליזציה ומואשמים על לא עוול בכפם, ומצביעים על אלימות מצד המשטרה.
שני הצדדים לא תורמים כרגע להרגעת הרוחות. אבל שוב, זה לא קשור לנושא הפעם.

ליאונידס ואסף – אני לא יודע אם הדוגמאות הגרמניות ניתנות להשלכה על המצב בארץ. בכל אופן, בכל מקום בו אוהדים ומועדונים נתקלים בגזענות הם צריכים לפעול כנגדה בנמרצות. לא משנה איפה. ואז יתגלה שרוב מוחץ לא מסכים עם הגזענות, ואף פועל נגדה. אבל אותו "רוב שקט" הוא עצלן ופחדן בד"כ, ולכן צריך מי שיש לו סמכות לכך (מועדונים, ארגוני אוהדים, מנהלת ליגה) לפעול.

Comments closed