הערות מפאתי מזרח (4) – דברים יפים שרואים משם

האוהדים ידעו מראש מה מצפה להם

המשחק בין איטליה וספרד הכיר לי, פשוט, כמה אני אוהב את המשחק הזה. איזה יופי זה כדורגל. והאמת היא, שאי אפשר להוות בין שידור של המשחק, לחווייה באצטדיון. איזה תענוג. מתח, אווירה מחושמלת, דינמיות, וזמן לגלות דברים. את התנועה החלקה, כמעט ללא מאמץ, של הספרדים. את היכולות הטקטיות הגאוניות של האיטלקים (חוץ מבאלוטלי, מחונן בכישרון על אבל שחקן טיפש). למשל איך ידידויות צומחות בין גברים (תשאלו את קסיאס איך זה כשקסאנו מלטף לך את הפנים).

קצת יותר ברצינות: המשחק היה ממש מרגש לעתים. אולי זה הכיסוי לאחרונה פה באתר למאבק של גלפנד על אליפות העולם בשח. אבל המשחק דמה בעיני יותר מעל לשח על הדשא, שבו לכלים יש אפשרות משלהם לפעול ולהגיב. זה התחיל עם הגמביט הסנסציוני של דל בוסקה, שויתר על חלוץ כדי להשיג שיפור דינמי והחזקת כדור משופרת.

אבל פראנדלי, רב אומן בפני עצמו הגיב עם חמישית כלים בקישור שצמצמה את המשחק של היריב.  במקביל הימר האיטלקי על חולשת האגפים הספרדיים ושלח את מארקיסיו וג'יאקריני המהירים בהרבה מההגנה הספרדית לרוץ על קו האורך. דל בוסקו גם הוא ניסה לבודד כלים, ולהגיע ליתרון כלי של שניים מול אחד, שאז היכולת האישית של הכלים שלו, ובעיקר הדיוק הבלתי נתפס במסירה, מטה את כף המאזניים.

התנועה בזמן המשחק פשוט היתה מקסימה. קוים אורכיים ורוחביים התנועעו, הסתובבו כדי להיות אנכיים למתקפת צד, יצרו אלכסונים על המגרש ונתנו תחושה של חיים משל עצמם. זו עדות לשלמות ההבנה הטקטית של השחקנים על המגרש. חוץ משל באלוטלי, כמובן. שבאבחת עקב אחת כבש את לבות הצופים – אבל הפגין שוטטות מסוכנת חוץ מזה.

הדבר המושך ביותר היה התנועה בחלל של כל הקבוצה האיטלקית. כמו לב הם פעמו. ברגע שהמצב הפך מסוכן עבורם – כלומר אינייסטה נגע בכדור, או שסילבה תקע שוב סכין משונן לתוך הרחבה האיטלקית – התכווץ הגוף הזה שנקרא נבחרת איטליה אל תוך הרחבה. שבעה, שמונה בכחול עמדו (בלי לדרוך אחד לשני על הרגליים, התיאום מושלם) בתוך הרחבה ומנעו כל אפשרות להחדיר את הכדור לתוכה. ברגע שהיסוס כלשהו נראה לעין אצל הספרדים פעם הלב הזה החוצה, השחקנים יצאו ללחוץ על מובילי הכדור, וחוזר חלילה – עד להשתלטות על הכדור, שבה התפשט הלב הזה פתאום על כל המגרש.

ככה אפשר היה לראות את המלחמה הטקטית על מרכז המגרש באופן מוחשי. הרבה פעמים משחקים שמתרכזים במרכז המגרש הם משעממים. אבל זה, אולי גם בגלל שמרכז המגרש התפזר מקו רחבה לקו רחבה, היה משחק פשוט מופתי. ולצערי, אפשר היה לראות זאת באמת רק מהיציע.

ומילה לרולאן גארוס – מה שעשה היום רפאל נדאל היה תצוגת תכלית חסרת תקדים, לדעתי. היתרון התמידי שלו, להיות מפוקס ומחודד לאורך חמש מערכות, התבטל עם הפסקת המשחק והמנוחה לשניים. לדז'וקוביץ היתה אפשרות להיכנס למומנטום – אבל נדאל, אולי בגלל שלא חשב על שידור המשחק של ספרד במקביל, היה חופשי וקטלני מתמיד. לאלפי האוהדים הספרדים העליזים ברחובות גדנסק זה סיום משובח ליומיים של שכרון חושים.

נדאל בזמן סיור ברחובות גדנסק בהפסקת הגמר בפאריס

דג'וקוביץ'. אודיסיאוס
הסיבות ששמחתי מנצחון נאדאל

4 Comments

אריאל גרייזס 11 ביוני 2012

נראה לי תשנה את הכותרת של הפוסט ל"דברים שאני רואה משם ואתם לא, נה נה ונה נה.." :-)
רק לקנא

דורפן 11 ביוני 2012

אני פשוט מתפעם איך גלפנד ושחמט השתלטו על השיח הספורטיבי כאן. בסוף עוד נהיה בני אדם

רפי רחמים 11 ביוני 2012

איטליה וספרד המשחק הטוב בטורניר
הכי מתאים כמשחק הגמר

תומר חרוב 12 ביוני 2012

לראות את איטליה במגרש זו באמת חוויה. שני קווי ההגנה שמסתדרים ברחבה כשתמיד יש מי שמחפה על השני זה לא רק מרשים אלא גם מאוד אסתטי, לא פחות מדריבל של אנייסטה. בכלל, כשאתה במגרש הרבה יותר מעניין להסתכל על מה שחקנים עושים דווקא כשהכדור לא אצלם. למשל איך בוסקטס יוצר כל הזמן אופצית מסירה כשהקבוצה שלו בהתקפה, הוא ממש שומר אישית על השומר שליד השחקן עם הכדור.

Comments closed