newlogo

אחרי ערב כדורגל ארוך ומענג, כמה דברים. ראיתי, אגב, את גרמניה בוומבלי, פורטוגל בשבדיה וחצי מצרפת-אוקראינה.

טוב, אני אוהב כדורגל אנגלי, ואפילו מסמפט את הנבחרת עם שלושת האריות וכו'. מכיר בחולשותיהם אבל מסמפט. וזו הפכה להיות בעיה גדולה אתמול. נnחר וכנראה לא ראיתם משחק ידידות (למרות שגרמניה-איטליה וגרמניה-אנגליה זה הרבה דברים, אבל לא משחקי ידידות), אספר לכם מה שהיה שם.
עשרים וחמש דקות, טוב חצי שעה, שכבו האנגלים על הרחבה הגרמנית. רצו כמו מטורפים, לחמו ולחצו. לגרמנים לא התחבר כלום. יש לזה סיבות: הגנה שמעולם לא שיחקה יחד, שוער בהופעת בכורה, הרכב טלאים מוזר של גרמניה ב'. ואנגלים נעלבים שרצו להוכיח שזו טעות לשחק מולם ככה. בעיקר רוני וטאונסנד היו בלתי עצירים. עד לרחבה, זאת אומרת. כי לכלל בעיטה לשער הם דווקא לא הגיעו.
ואז באה ההתקפה הגרמנית, התחילה לחתוך לכיוון הרחבה של הארט, בשלוש דקות הוא נאלץ להציל שלוש הזדמנויות: נגיחה של מרטסאקר, נגיחה של ווסטרמן, ובעיטה של קרוזה. ואז הכדור הגיע שוב לקרוס המעולה שבנגיעה הרים את הכדור שוב לרחבה ומרטסאקר, נדהם מהקלות בה הוא מגיע לכדור שוב ושוב מול הגנה אנגלית (סמולינג!), נגח לפינה ולא הותיר לשוער האנגלי סיכוי. בכל הסיפור הזה, לא נגע שחקן אנגלי בכדור בכוונה מלבד הארט.
זה היה, אגב, שערו הרביעי בלבד של מרטסאקר (שנמצא בתקופת שיא בקריירה שלו בגלל שיפור גופני ניכר) בנבחרת, והראשון אי פעם בראש.
בבת אחת יצא כל האויר מהבלון הזה, שהיה הנבחרת האנגלית עד לאותו רגע. האנגלים לא הצליו לחבר מסירות, חוץ מריצות צפון-דרום של טאונסנד שהסתיימו בקול ענות חלושה, לא נצפתה כל סכנה בחצי הגרמני. ויידנפלר לא עצר אף כדור כל המשחק, כי רק אחד נבעט לכיוונו – ופגע בקורה.
הגרמנים העלו הרכב שלישי, ומרגע שזה התחבר והתחיל להוציא סריות של מסירות, האנגלים נראו כמו שפנים במלכודת. בלי הגנה סבירה, עם קישור דפנסיבי חלש (ג'ררד איום, קלברלי סביר, הנדרסון וווילשייר בלתי מורגשים) ורוני משותק על ידי סוון בנדר של דורטמונד, בסיוע מדי פעם של התאום שלו לארס, לא הגיעו כדורים לסטארידג'. מדי פעם ניסה מישהו לבעוט מרחוק, בחוסר אונים. זה היה מעליב.
וסליחה, את ריקי לאמברט אני עוד מכיר, אבל מי זה בארקלי למען השם?
המנצח במשחק הזה היה רוי הודג'סון, כי בבת אחת התברר לאנגלים, עד כמה הם רחוקים מרמה בינלאומית סבירה. כמו מה שקרה לגרמנים בסוף שנות התשעים ותחילת המילניום. מה שהאנגלים צריכים זה חדשנות, לימוד טקטי, ניסיון בינלאומי וביטחון עצמי. אה, וכעשרה כשרונות צעירים. שוער שרואה דשא, ארבעה בלמים, שניים-שלושה מגינים, שני קשרים דפנסיביים מאחורי ווילשייר וקלברלי (אולי קאריק), מספר 9 ליד רוני ועוד איזה חלוץ. נראה בעוד שש שנים אם משהו זז.
המפסיד הגדול של הערב היה יירגן קלופ. לקראת משחק העונה בדורטמונד נגד באיירן, לא רצו להתלונן במועדון שלב השתמש בכל שחקני באיירן במשחק מול איטליה ואז שלח אותם לספסל (מילר, בואטנג), והביתה (נוייר, לאם). אבל אז נפצע שמלצר והוחלף במחצית (קרע בשריר, שלושה שבועות בחוץ), והומלס שחזר לעצמו ולכושר מעולה בשבועות האחרונים נחת לא טוב ולא יחזור יותר השנה למגרשים.
יחד עם הפציעה הקשה של סובוטיץ', ופישצ'ק שמחלים מניתוח, חסרה לבורוסיה כל ההגנה שלה מהעונה שעברה. בדורטמונד החתימו מיד את מנואל פרידריך שהיה מובטל אחרי שהועזב מבאייר לברקוזן, אבל הוא רק אמור להחליף במקרי חירום את סובוטיץ'. גם המחליף אריק דורם נפצע בשבוע שעבר במסגרת נבחרת העתודה ויחד עם הפציעה של גינדוגאן כל המבנה ההגנתי של דורטמונד בסכנה.

אבל המנצח הגדול של הערב היה הכדורגל. המשחק של זלאטן איברהימוביץ' מול כריסטיאנו רונאלדו על הכרטיס האישי לברזיל ייכנס להסטוריה. כי מעכשיו, אם מישהו יתחיל לספר שכדורגל משחקים תשעים דקות, או שזה משחק של 22 שחקנים שרצים אחרי כדור אחד, וכל השטויות על משחק קבוצתי: רק תזכירו את המשחק הזה והוא ישתתק. כי זלאטן וCR7 שיחקו 45 דקות באחד על אחד, והראו שלא צריך את כל השאר. אולי מישהו שיבעט כדור למעלה מדי פעם, אבל זה גם מחזירי כדור יכולים לעשות.

בכלל, עלה לי רעיון כשראיתי את הדבר הזה. רעיון שישחרר אותנו מפיפ"א, משחיתויות, מסוכנים וכל שאר מרעין בישין. ובעיקר גם מדיונים אינסופיים על הטוב מכולם. פשוט מאד: לבטל את נושא הקבוצה, ולעבור למשחקים של אחד על אחד. יש פה מישהו שלא יישלם ממיטב כספו כדי לראות את זלאטן נגד כריסטיאנו רונאלדו? במסגרת טורניר עם מסי, רויס, ריברי ורוני?
לאיפה אתם רצים? טוב, רק כשזה יתחיל,תזכרו מי העלה בפניכם את הרעיון, כן?

יתרונות הדואופול
תומאס היצלשפרגר, פוסבלגוט