לפני שבוע נסגר מכרה אוגוסטה-ויקטוריה בעיר הגרמנית מארל, בשוליו הצפוניים של חבל הרוהר. היה זה המכרה הלפני אחרון בחבל, והיום פעיל רק עוד מכרה פחם בודד באיזור המכרות מהגדולים בעולם. לא סיפור גדול, אחרי הכל הפחם הנשרף פוגע באיכות הסביבה ותחנות החשמל על בסיס פחם דינם להיסגר בעשור הקרוב, בגרמניה לפחות.
יותר מכך, התחום מסובסד זה זמן רב, כסף שיכול לצאת למטרות חשובות יותר, עלות ייבוא הפחם מפולין או מעבר לים נמוכה מעלות הכרייה בגרמניה, ולעומת כל אלה – מדובר במאות בודדות של בני אדם שפרנסתם עדיין בכריית הפחם. וגם לאלה דואגים. יש מי שיעבור למכרה היחיד שעדיין פתוח, לעבודות אחרות, או אל המנוחה והנחלה. לפני שנתיים כתבתי פה על פטר, שסגרו לו את המכרה והוא יצא לפנסיה מוקדמת בגיל 52 ומאז הוא נהנה מהחיים בכפות גדושות.
בכל זאת, הלב נצבט. לראות שורה של לובשי חליפות מעונבים וחלוטים עומדת ולוחצת יד בכבוד לשורה שעוברת על פניה ובה כורים גאים בבגדי העבודה המטונפים שלהם, פניהם מושחרות ועיניהם בוערות, לוחצים ידיים לפרידה אחרונה אחרי עלייתם מהתהום הרותחת בעומק קילומטרים מתחת לשכונות המוריקות, זה להבין דבר או שניים על עבודה כנה ואמיתית, על קונפליקטים, על רגשות – ואולי משהו קטן על החיים .

כורה מעניק לראש ממשלת נורדריין-וסטפליה את גוש הפחם האחרון מהמכרה

כורה מעניק לראש ממשלת נורדריין-וסטפליה את גוש הפחם האחרון מהמכרה

עד היום מה שמאפיין את בני חבל הרוהר אלו הכנות והישירות, תכונות של איזור מכרות. בו אנשים לא עסוקים באופנה, בחיפוש עצמי או בהעמסת תכנים מזוייפים על חיים ריקים. אנשים שיגידו לך לפנים שהם חושבים שאתה לא רק מכוער וטיפש, אלא אתה גם מנותק מהמציאות, ואז יקנו לך בירה כדי לדבר על מה שחשוב באמת. על שאלקה למשל.
ביום שישי שיחקה שאלקה בבית מול הופנהיים. איזה ניגוד – המועדון הגדול מחבל הרוהר מול המועדון המלאכותי מהעיירה הקטנה בלב איזור ההייטק הדרום מערב המדינה. שאלקה ממילא עוברת עונה לא פשוטה של התחלה מחדש, עם מאמן צעיר ומבטיח, עם שורה של כשרונות צעירים מהאקדמיה שכבר מעוררים היסטריה אצל מועדוני הפרמיירליג, עם מנג'ר שעוזב בסוף העונה, נשיא בלתי אהוד וחוסר עקביות ביכולת שנוגס בכמות הנקודות שהיו יכולות להצטבר. כרגיל בשאלקה, בעצם.
לפני המשחק, טקס. מה קרה? הכרוז מקשקש ורק לאט מתברר – כורי אוגוסטה ויקטוריה הביאו עימם את מנורת המכרות האחרונה והסמלית, מתוך הניקבה האחרונה במכרה, ומעניקים אותה למועדון בעיר גלזנקירשן הממוקמת שלושים קילומטר ממארל.

מנורת מכרות סטנדרטית

מנורת מכרות סטנדרטית

שאלקה היא 'Kumpel- und Malocherklub ', כלומר מועדון של החברים לעבודה (קומפלז, כמו באדיז באנגלית) ושל העובדים בעבודות קשות (מאלוכה, בגרמנית, היא מילה שמתארת עבודת פרך ומוצאה מיידיש, כמובן). הכורים הם גאוותו, והמועדון הוא גאוות הכורים. את המנהרה המובילה לכר הדשא באצטדיון עיצבו במועדון בצורת ניקבת מכרות חצובה. אוהדי הקבוצה מאמינים בדם, יזע ודמעות. היזע של השחקנים, הדמעות של האוהדים.

This is bloody Gelsenkirchen-Schalke!

This is bloody Gelsenkirchen-Schalke!

וככה עולים הכורים לכר הדשא, משתרכים למרכז המגרש בליווי מקהלת הכורים מהעיר הרנה. ואז נואם הנשיא טנייס, בתחילה לקול שריקות האוהדים, המשתתקים אט אט. "קומפלז יקרים ממכרה אוגוסטה ויקטוריה, היו סמוכים ובטוחים שלא נשכח אתכם. אנו מודים לכם על המחווה העצומה שלכם, בהעברת מנורת המכרות האחרונה באופן סמלי למועדון.
אתם מעבירים את האור הלאה – ואנו נדאג לכך, שלא יכבה לחלוטין, משום שהוא לא יישכח ומשום שהמורשת נותרת בחיים. פ.צ. שאלקה נולדה על פחם ומוצאה מעיר אלף הלהבות (כך מכונה גלזנקירשן על שום האש הבוערת בראש כל מגדל מכרה). אנחנו חייבים לכריית הפחם כה רבות!"
ואז כובים הזרקורים באצטדיון. ביציעים נדלקים אלפי אורות, וששים אלף גרונות שרים יחד עם המקהלה את ה'שטייגרליד', את המנון הכורים שכל ילד מכיר פה בעל פה. "גליקאאוף! (שיהיה במזל, ברכת הכורים המסורתית, שבעיקר היו צריכים מזל כדי לצאת בחיים מהמכרה כל יום) גליקאאוף! הכורה מגיע, וכבר הצית את אורו הבוהק בחשיכה. כבר מוצת, הוא מטיל נוגהו, וכך אנו משתלשלים בחשיכה, אל עמקי המכרה".
עיני הכורים, עומדים במדיהם או בתלבושת הכורים הסטנדרטית, הכתומה לזיהוי מהיר בזמן אסון, דומעות. זהו יומם האחרון ככורים, ואצטדיון שלם זועק את זעקתם, לוחש את בכיים, שר בקול רם את גאוותם. המועדון שלהם מקיים את הבטחתו וחולק להם כבוד.

ואני חושב בפנים, שאולי לא כל הסיפורים על מתקנים, ומועדונים ושחקנים רשומים ומאמנים וכל הבוג'ראס, אולי לא אלה אשמים במצב הכדורגל בארץ. לשאלקה יש סיפור לספר, לכל מועדון בליגות האירופיות יש איזה סיפור, את מי הם מייצגים, מאיפה הם באים. דברים כאלה. ומה יש לנו בישראל? מכביזם קצת. לבית"ר ירושלים יש סיפור דווקא, שהתחיל פעם טוב, והיום הוא די חרא. שמשון, שעריים, מרמורק, הכח. אלה אגודות עם סיפור, אבל איפה הן? בליגות הבכירות בישראל משחקות אגודות שלא מספרות סיפור. אז למה שזה יעניין מישהו?
נגמר 0:1. לשאלקה. פירקנו אותם.

רשמים מהיום האחרון באוגוסטה ויקטוריה ומהיציע:

הרפתקאות הבלוג בעיר פיפ"א, פרק ב'