תיק סין (12): אינטרנט – מאת אלון זנדר

רונן ביקש אתמול להוסיף קטע משלו לתיק סין. בשמחה:

אני רוצה להתייחס בקצרה לכתבה שקראתי היום בטיימס האנגלי. העיתון ניסה לברר איך בלא מעט ארועים יש יציעים ריקים. אחרי הכל, ההתלהבות בשיאה ולסין אין מחסור באוכלוסיה. ובכן, האינטרנט בסין רוחש שמועות כי הממשלה חששה קצת מהתקהלויות של קהל שלא ניתן לשלוט עליו. וחבילות כרטיסים הועברו למשרדי ממשלה עם הוראה לשים אותם במגירות ולא לעשות בהם שימוש. מסתבר שאפילו למארגני המשחקים אין יותר אפשרות להתנגד להנחיות של גורמי בטחון.

כתב העיתון מציין משהו מעניין. החשש ממחאות הוא לא תמיד מנושאי זכויות האדם השונים, עליהם נכתב פה מאז תחילת המשחקים. הפגנות הוא לאו דווקא על נושאי זכויות האדם. חלק מהביקורת היא דווקא מהצד הלאומני – מסתבר שסין עשתה ויתורים בעניינים טריטוריאלים וזכויות נפט לסין ויפן, במסגרת ביקור מנהיגי מדינות אלו בטקס הפתיחה. במקביל הוא ציין כי במוזיאון בבייג'ינג, מרוחק מאד מהאזור האולימפי, נפתחה תערוכה שמתארת את הפשעים שביצעו המעצמות הקולוניאליות נגד סין במלחמת האופיום. עיתוי קצת מוזר, אבל כאמור מיקום שלא אמור להיות נגיש לתיירים הזרים.

כל זה מה מצביע, לדעתי, שהיציבות בסין רחוקה מלהיות דבר מובן מאליו. והשלטון שם לאו דווקא חזק במיוחד.

 

עם כל מילה של רונן אני מסכים. לסינים יש הרבה משא בלב על התנהגות העולם בכל מיני תקופות מפוקפקות, מה שלא בדיוק משפיע עליו לקבל את דברי המערב כתורה מסיני. את המידע הנקלט מרחבי העולם הסינים מסננים, בודקים, משווים, ואז בולעים. זה יוצר לפעמים רגשי לאומניות קשים, זעם על העולם החיצון "שלא מבין אותנו באמת", והרבה טינה. בצד זוויות ראיה שונות וחדשות, שעשויות לעניין סינים. כל זה מוכר לנו גם מישראל. גם הטענה המקובלת "העולם כולו נגדנו", בדרך כלל בתוספת ההסבר, שזה פשוט עניין של מידע חסר. זו, כמובן, התממות וניסיון להסתתר מאחורי קלישאות במקום להתמודד עם טיעונים. מה שכן, זה התהליך היחיד שמביא בסופו של דבר, כמו שאומרת נציגת סוכנות הידיעות שינחואה, להתקדמות בסין. אבל מאיפה מגיע המידע?

או. יש מקור זמין בכל העולם, שבו הרבה מידע. חלקו גם נכון, וורסיס ממנו עשוי גם לתרום משהו. למקור קוראים אינטרנט, חברו הטוב של העיתונאי.

רונן מזכיר, "שהאינטרנט רוחש שמועות". גם בסין. נכון ששמענו על צנזורה וחסימות. אבל גם הסינים שמעו על אתרי פרוקסי. בעולם הוירטואלי מתרחשת מלחמה שוטפת, בין המשתמשים הסינים שמוצאים פרצות חדשות, והשלטונות שדוחפים אצבעות לחורים בסכרים כדי לסתום, דבר שלמדו ממומחים הולנדים. לא לטעות, המערכת הסינית לשליטה באינטרנט ידועה בעולם כ Great Chinese Firewall, על משקל חומת סין, ונחשבת למערכת המתוחכמת מסוגה בעולם. האחראי למערכת הוא השר לתעשיית המידע, שכפוף מעשית למשרד התעמולה של המפלגה הקומוניסטית הסינית.

יש ענקים שאם היו רוצים, היו יכולים להתמודד מול הדרישות הסיניות, להגיע לפשרות, ובכך להקל על הגישה לתוכן "מסוכן" בסין. אבל חברות כמו גוגל, מייקרוסופט, סקייפ ויאהו משתפות פעולה עם השלטונות. בעיקר יאהו. ז'וליין פייה, ראש מדור אינטרנט באירגון "כתבים ללא גבולות" (RSF) אומר שסקייפ הוציאה ורסיה מיוחדת לשוק הסיני שמסננת אינפורמציות. מייקרוסופט הוציאו את כלי הבלוגים שלהם מהתוכנה שהם מפיצים, ועושים צנזורה בחיפוש בלוגים לפי ערכים מסויימים. גוגל הגיעה לפשרה עם הסינים, והם מצנזרים אתרים מסויימים במהלך החיפוש, תוך הוספת הערה. כך נשמר החוק הסיני בלי למנוע גלישה חופשית, ועם מספיק מקום לעקוף את הצנזורה. סיסקו סיסטמס היו אלה שבנו את החומרה והתוכנה ל"מגן הזהב", מערכת הצנזורה הסינית על האינטרנט, למרות הכחשותיהם. עדויות לקורסים שלהם לצנזורים ועוד, אפשר למצוא אצל HRW בדין וחשבון על המערכת הסינית, כולל רשימת ערכים חסומים ודוגמאות  לחלקם של ענקי התקשורת בנעשה. ובנוסף, גורלם של אלו שאתרע מזלם והשלטון הסיני תפס אותם על חם באינטרנט.

אבל תפיסה כזו לא יכולה להיעשות בלי עזרה. יאהו קיבלה על עצמה את תפקיד הפודל המכשכש של השלטון, היא לא רק באופן עצמאי חסמה אתרים ומילות חיפוש אלא גם הצטרפה ראשונה ל:

 “Public Pledge on Self-discipline for the Chinese Internet Industry,” the “voluntary pledge”

כל זה מילא, אבל יאהו העבירה לפחות בארבעה מקרים ידועים לRSF שמות ופרטים של בעלי חשבון אי-מייל לממשלה הסינית. במקרה המתוקשר של לי ז'י, הוא כתב תגובה ב2003 שבה ביקורת על המדינה. יאהו סיפקה על פי דרישה את שמו ופרטיו, כפי שהתברר במשפטו, והוא נשפט לשמונה שנות מאסר על "חתירה תחת השלטון".

אחיו פירסם סרטון, בו הוא מוחה בפני יאהו על מעשיה.

וואנג שייאונינג, מהנדס במקצועו, השתתף בקבוצת דיון של יאהו ובמשך שנתיים שלח מסרים ומיילים עם קריאה לדמוקרטיזציה וסיום שליטת המפלגה במדינה, בין השאר כתב "אל תשכחו אף פעם, שסין עדיין דיקטטורה". ב2003 נשפט לעשר שנות מאסר ושנתיים שלילת זכויות.

טאו חאידונג כתב ספר, "דמיונות של גזע אנושי חדש" ב1999. העונש הסיני על שמות מטופשים לספר הוא שנתיים "מחנה עבודה". כשיצא לחופש אחרי 14 חודשים, עבר חאידונג לאינטרנט. זמן קצר אחרי השחרור הואשם בפרסום חלקים מספרו באינטרנט, הוא נתפס "על חם" (כלומר ישב מול מחשב) ונשפט לשבע שנות מאסר על חתירה.

שי טאו, עיתונאי ופרילנסר של העיתון הכלכלי (כלומר, אלון זנדר בסינית) דאנגדאי שאנג באו, שלח הודעה שהתקבלה אצלו לאתר עיתונאי מחוץ למדינה. ההודעה, שבאה משלטונות סין, הזהירה מתופעות הדיסידנטים וחוסר היציבות המתפשטת לקראת יום השנה ה15 לטבח בכיכר טיאנאנמן. יאהו העבירה את פרטיו הלאה. השלטונות טענו, שזו היתה ודעה המיועדת לעיתונאים בעיתון הספציפי בלבד, וכי היא היתה מסומנת ב"טופ סיקרט". מאז 2004 יושב טאו בכלא בצ'אנגשה.

פרופסור מנג ג'ון מאוניברסיטת שינחואה בבייג'ינג הואשם שהוריד מהאינטרנט מידע אודות הפאלון גונג והפיץ אותו לאחר מכן. ב2001 נשפט לעשר שנות מאסר.

לו גנגסונג כתב מאמרים נגד שחיתות ופירסם אותם באתרים ביקורתיים באינטרנט, ואפילו חתם על קריאה לשיפור מצב זכויות האדם בסין. בגלל "קריאה לחתירה", ו"החזקת סודות מדינה" הוא נשפט לארבע שנות מאסר.

ליו שאוקון, מורה בעיר דייאנג בסצ'ואן נעצר ביוני בגלל "הפצת שמועות והרס הסדר החברתי" ונשלח לשנה במחנה לחינוך מחדש. ליו פירסם באינטרנט צילומים של בתי ספר שהתמוטטו במהלך רעידת האדמה הנוראית במאי השנה, וקברו תלמידים תחת הריסותיהם. הורים לילדים שנהרגו דרשו לבדוק מדוע כה הרבה בתי ספר התמוטטו בזמן שבניינים סמוכים נותרו עומדים. החשש הוא, כמובן, שחברות בניה ועסקנים מושחתים חסכו בבנת מבנים ציבוריים ושילשלו כסף לכיסם.

קונג יאופינג, פועל במפעל בן 55, כתב מאמרים ושירים העוסקים בשחיתות, שהתפרסמו באתרים מחוץ לסין. הוא נעצר ב2004, מאז הומתק עונשו מחמש עשרה לעשר שנים בכלא.

לי דאווי עשה בדיוק את הדרך ההפוכה. הוא הוריד מהאינטרנט, מאתרים סיניים חיצוניים, כ500 טקסטים שרצה לפרסם בספר, מה שלא קרה. הוא הואשם גם ב"קשרים לקבוצות ריאקציונריות" בח"ול, ונשפט ב2002 ל11 שנות מאסר.

 

 

תיק סין (11): נעליים - מאת אלון זנדר
תיק סין (13): מרגלים! - מאת אלון זנדר

14 Comments

old timer 19 באוגוסט 2008

אני מסכים לחלוטין וזה אומר דבר או שניים על הסינים. השלטון הסיני הולך ונחלש. הסיבה להלחשותו איננה כי הסינים חושבים שהוא מדכא וצמאים לחופש אלא כי הם חושבים שהוא לא מתפקד ושלא ניתן לסמוך עליו. הכוחות הקוראים לדמוקרטיה בסין הם זניחים (במונחים סיניים). אי שביעות הרצון מן השלטון רחבה הרבה יותר.

לון 20 באוגוסט 2008

יש הבדל עצום בין לחסום אתרים לבין הסגרת אדם לשלטונות במיוחד כשידוע שצפוי לו מאסר ממושך.
האם אי אפשר לתבוע את יאהו בארה"ב על הפרת זכויות אדם, או משהו דומה ?
נניח קרוב משפחה, או עו"ד שייצג את הנאסרים ? (מאמנסטי למשל).

אולד טיימר, אני אשמח אם תתן דוגמאות.

martzianno 20 באוגוסט 2008

אלון – ראשית, תודה תודה ושוב תודה.

בעקבות הפוסט ניגשתי לבדוק מה יש לגוגל לומר בנושא, הנה ציטוט חלקי מהבלוג הרשמי של גוגל, מיום 27.01.06 (שבוע ההשקה של גוגל צ'יינה):

Google users in China today struggle with a service that, to be blunt, isn't very good. Google.com appears to be down around 10% of the time. Even when users can reach it, the website is slow, and sometimes produces results that when clicked on, stall out the user's browser.

This problem could only be resolved by creating a local presence, and this week we did so, by launching Google.cn, our website for the People's Republic of China. In order to do so, we have agreed to remove certain sensitive information from our search results. We know that many people are upset about this decision, and frankly, we understand their point of view. This wasn't an easy choice, but in the end, we believe the course of action we've chosen will prove to be the right one.

זה חלק ממש מזערי מהדברים, מדובר במסמך טרחני, אין-סופי ומפותל בו מנסה גוגל להכשיר את השרץ. אזרחי סין מן הסתם לא יוכלו לשזוף עיניהם במסמך "מרתק" זה.

אז מה? מבטלים את החשבון בגוגל? סוגרים את המייל ביאהו?
אני מניח שלא.
אבל הדילמה המוסרית בהחלט קיימת והיא עולה בפוסט הזה ביתר שאת.
לנו רק נותר להעריך את החופש – היחסי – שלנו…

גיל 20 באוגוסט 2008

בקשר ליציעים הריקים, זה לא משהו שבכל אולימפיאדה קיים? לפי הכתבות של עזי ויוסי מלמן מהארץ דווקא יש המון סינים שמציעים הרבה כסף לכרטיסים שהם מחזיקים. הבעייה היא כנראה במחירים היקרים ובעובדה שהמושבים הריקים הם המושבים הכי יקרים של נותני החסויות. האם נתנו יותר מדי כרטיסים לנותני החסויות שהתקשו למלא את האצטדיונים בגלל שלא הרבה אנשים רצו לנסוע לסין? יכול להיות שחלק מענפי הספורט פחות מוכרים בסין ופשוט לא מעניינים את הסינים.

גיל 20 באוגוסט 2008

תנסו אתם להיות במצבה של גוגל. זה מקביל בעיניי לעצם מתן האולימפיאדה לסין. אפשר לא לעשות כלום ולהחרים, או אפשר לחדור אליהם בצורה חלקית ולקוות שיהיו שינויים בעתיד ושחלק מהשינויים יהיו בגלל עצם החשיפה. קל לנו לומר אל תעשו ככה וככה כי אנחנו לא נושאים בתוצאות של המעשים הללו. אבל כשיש הרבה כסף מונח על השולחן הדברים נראים אחרת.

יוסי 20 באוגוסט 2008

גיל – הכסף זה עניין אחד והשאלה אם עצם החדירה מועילה היא עניין אחר.

הייתי מעריך יותר את גוגל אם הם היו בוחרים באחת משתי הדרכים הבאות:
1. מצהירים בגלוי שהם חודרים לסין מתוך תאוות בצע בזויה. הם מאוכזבים מעצמם שנכנעו לה, אבל הרי לכולנו זה קורה לפעמים.

2. מצהירים שעצם החדירה לסין נראית להם חשובה, אפילו אם השירות שהם מעניקים מוגבל מאוד. כדי להוכיח שאין כאן תאוות בצע, הם יתרמו את כל רווחיהם מסין לאמנסטי, או משהו כזה.

martzianno 20 באוגוסט 2008

גיל – נכון לעכשיו עצם החדירה לסין מועילה רק לחברות עצמן. ברגע שהן גם מסגירות פרטים של אזרחים כפי שמסופר, מעבר לבגידה (מילה קצת קשה אבל בכל זאת) ברעיון שהן כביכול מנסות לייצג (או למכור לנו שהן מייצגות) זה כבר כבר כח שיש לחברה מסחרית לשלוט על חירויות של אזרחים!
זה צריך להיות פאקינג תמרור אזהרה לכולנו!

גיל 20 באוגוסט 2008

אין לי ספק שהם עושים את זה מסיבות מסחריות, מה חדש בזה? עם כל הכבוד לרצון לא להזיק, לגוגל אין קיום אם היא לא הייתה מרוויחה בטווח הארוך.

משה 20 באוגוסט 2008

מצטער על השאלה הממש לא קשורה

בן כמה פיני זהבי?

S&M 20 באוגוסט 2008

לון, עקרונית אפשר לתבוע את יאהו, אבל סביר להניח שאם לא עשות את זה, יש מכשולים שמונעים. למשל שניים:

ראשית, אני מניח שזו לא יאהו האמריקאית, אלא חברה סינית שנוסדה ופועלת בסין תחת החוק הסיני (שמחייב אותה). והיא זו שמסרה את הפרטים בלי שעברה כל עבירה. בינה לבין החברה האמריקאית, שאולי מחזיקה בה במניות באופן ישיר או בשרשור כזה או אחר של חברות, יש את מסך ההתאגדות שצריך להרים כדי להראות שהחברה האמריקאית אחראית וכו'. וזה רחוק מלהיות קל.

שנית, סביר להניח שלא תהיה לבית משפט / תובע אמריקאי גישה לחומרים שמעידים שיאהו מסרה את המידע. אתה יודע כי מישהו הפיץ "שמועה" באינטרנט, שהפכה לאמת מוחלטת. יכול להיות שהיא באמת האמת, אבל אם בארץ יש "חומר חקירה סודי" בהרבה הליכים מקדימים לפני כתב אישום, אני מתאר לעצמי מה קורה במערכת המשפט הסינית. אני לא אתפלא אם אצלם גם שם השופט חסוי, ובכלל לא מתנהל משפט אלא מקבלים פסק דין בדואר כמו שכאן מקבלים דו"ח משטרה.

משה, גילו של פיני זהבי כ-65.

עומר 20 באוגוסט 2008

וואו!!! מזמן לא התרגשתי כל כך בתחרות אתלטיקה, לפחות מאז גמר המאה בתחילת השבוע.
מי לאחרונה החזיק בשני השיאים: 100 ו- 200 בגברים? ועוד באותה אולימפיאדה?
הפעם לפחות הוא לא חגג לפני הסוף. אם לא הרוח בפנים הוא היה משפר בעוד כמה מאיות.

ד"ר א. 20 באוגוסט 2008

צריך לזכור דבר אחד בכל זאת:
כמות המידע המצונזר היא, ככל הנראה, זערורית ביחס לכל המידע שגוגל מאפשרת להשׂיג בקלות. קל לכעוס על תאוות הבצע וכו' (וחלק מהכעס מוצדק), אבל שינוי בסין יגיע לא רק מחיפושׂ של פאלון-גונג, אלא גם מחיפושׂ על קלייסתנס או רוסו.

אלון זנדר 20 באוגוסט 2008

לפי RSF מה שגוגל עשו הוא אופטימלי בתנאים הקיימים, הם נכנסו למשא ומתן, ענו על הדרישות הסיניות והגיעו לפשרה – ועדיין מי שקצת מתאמץ מגיע לתכנים הבלתי רצויים מבחינת סין.

יאהו, מצד שני, בגדו (לחלוטין, זו המילה), ברעיון שהם עומדים מאחריו. מי שסוחר במידע וביטוי עצמי, יש לו אחריות אחרת מאשר מי שמייצר נעליים. המשמעת וההכנעה בה יאהו עובדים עם המשטר בסין מצביעה על תאוות בצע טהורה – וזאת למרות שבאמבלם של יאהו הם מצהירים שנוכחות של יאהו משמעה חופש ביטוי ומידע לכל בכל מקום.

מצד שני, הם אכן עונים לחוק הסיני, ואי אפשר לתבוע אותם על הנושא. זו ההצדקה שלהם, והם רואים בכל הסיפור בעיה תדמיתית ולא בעיה מהותית. מצד שני, אם הם היו מעבידים ילדים בסין, למרות שהחוק הסיני מתיר זאת והאמריקני לא, היתה קמה צעקה גדולה. אבל חופש ביטוי הוא רעיון יפה, לא אחד שנלחמים עליו ברחובות.

אלון זנדר 20 באוגוסט 2008

דוקטור – כל מילה זהב (שלא לדבר על זה שמרוסו לזכויות אדם הדרך קצרה, גם דרך לינקים בגוגל!)

Comments closed