תיק סין (14): ספורט – מאת אלון זנדר

גם היום התיק לא מביא הרוגים ותמונות של גופות. לכל היותר קצת עינויים. למי שזה לא מספיק לו, שוב, אני רק מצביע על אספקטים ידועים וידועים פחות של המשטר הדיקטטורי בסין. ברשת, בספרים ובפרסומים בינלאומיים (לצערי בעברית כמעט ולא) יש המון מידע, כולל תמונות מפלילות מאד. כל מה שרציתי, הוא לעורר למחשבה, ולתחקיר עצמאי. בכל זאת, אחרי סיפור המרגלים, השניים סינים עם טייפרקורדר גדול, היום לנושא קצת יותר כאוב, אבל יותר מוכר.

כשהתיק היה בגן זיוה, בגיל ארבע, שלחו אותו גם לחוג ריתמיקה אצל עליזה. אבל כבר אז היה ברור שהקואורדינציה שלו לא משהו. בסין, זה עובד אחרת. אני זוכר את התמונות המזעזעות הראשונות, של ילדים בני שלוש-ארבע, שמאמנים קשוחים ושמנים צורחים עליהם בסינית והם כבר עושים דברים כמו שפגט ועמידת ידיים. בבית, ריאיון עם ההורים לערוץ הגרמני הראשון: כן, הם יודעים שהעבודה קשה בבית הספר לספורט. אבל אם בתם תתאמץ ותצליח יש להם סיכוי לצאת ממעגל העוני המחריד וחוסר הסיכויים. עד אז תיארתי לעצמי, שההורים לא מיודעים למה שקורה. אבל או שהם מעדיפים לא לדעת, או שהם מכניסים את ילדיהם בכוונה למחנות עינויים נוראיים מתוך מטרה לשפר את חייהם. וזה נותן חומר למחשבה על תפיסת הילדות אצל הסינים.

הואיי וון שיו, שמעדיפה ששמה יקרא כך, בסדר הפוך מהמקובל בסין, משחקת כיום בדמינטון עבור נבחרת גרמניה. בראיון לזידדויטשה צייטונג, היא נזכרת: "אנחנו, שחקני הבדמינטון, הגענו לבית הספר האמיתי לספורט רק בגלאי 13, 14. תלמידי ההתעמלות כבר בגיל חמש, שש. בצ'נגדו היה בית ספר כזה, והילדים היו קטנטנים. אותנו העירו בעשרה לשש כל יום, הם היו חייבים להתעורר בחמש ורבע כל בוקר, ואז הם היו חייבים לרוץ. הם בכו בלי הפסקה. בלי הפסקה הם בכו. הם היו צריכים לעשות חמישה או עשרה סיבובים בזמן קצוב. הילדים היו מאד צעירים, והוריהם לא היו שם".

הלחץ להצליח בסין הוא עצום. הורים מנסים ללא לאות להשיג לילדיהם הכשרה וסיכויי הצלחה. גם במחיר סבל ל הילדים. "אבי אמר לי שאני צריך להקריב דברים כדי להצליח. אני חייב להחזיק מעמד, גם אם זה כואב" אומר ילד בן שמונה בבית הספר שיאנטאו בווחאן. פרופסור הלמוט דיגל, שכבר הזכרתי פה בכמה הזדמנויות אומר בזהירות, "מה שראיתי בבתי הספר בסין אין לו קשר למה שאנו מבינים ככבודו של האדם". מנהלת בית הספר שיאנטאו אומרת "בעקבות מדיניות הילד הבודד בסין הרבה ילדים מפונקים על ידי משפחתם. אנחנו מוציאים את זה מהם ולא מאפשרים להם להתרכך". NDR הגרמנית מראה סרט על ג'יה-ג'יה, ילדה בת שש שכבר שנתיים מגיעה הביתה, מרחק של חמש מאות קילומטר, רק בחופשות. היא מזמזמת "אנחנו חייבים להיות אלופים, לזכות בזהב, להיות מפורסמים", כדי להחזיר לעצמה אומץ לחזור לבית הספר. סבתה בוכה. בחופשה מותר היה לג'יה ג'יה לאכול רק דגים וירקות, כדי שלא תשמין. "את מסוגלת להגיע לפסגה", חוזרים ההורים ואומרים לה לפרידה. "מטרת בית הספר היא לזרוע את ההצלחה הספורטיבית של סין בעתיד. לשם כך צריכים הילדים לעבור גם כאב ותשישות" אומרת המנהלת בפאתטיות. חמש דקות עמידת ידיים. לילדים! השניות האחרונות נספרות אחורה תוך אנחות ודמעות על ידי הילדים בקול. "התעמלות זה מקצוע קשה, מה לעשות", אומר המאמן. אין להם תכנית אימונים מחושבת, רק תרגול קשה וחזרות אינסופיות. וגם זה עובד. ילד אחד בעיניים בורקות מספר על בית שיקנה ומטוס שיטיס כשיהיה גדול, עם הכסף שירוויח.

מאות חזרות על תרגילים, מתיחות תחת כאבים, שפגט וראש שנוגע אחורה בכפות הרגליים. שניות ארוכות, ילדה עוצמת את עיניה בחוזקה ודמעות ניגרות מהן. בנות חמש מניפות רגליהם לאוויר מקיר סולמות תוך עויות כאב. על טעויות בתרגילים יש עונשים כואבים. הצלפות, כך שהילדים יכולים לישון רק על צידם. אבל הילדים מבינים ומפנימים. המשמעת והנכונות להקריב מרשימות. מפחידות. שעה בבוקר, ושלוש שעות אחרי הצהריים. בין לבין – בית ספר. ושוב אימון, ילדות עירומות בפלג גופן העליון, זרועות לחוצות על המתח זמן ארוך, והמאמן מכופף את כפות רגליהן בכח, שיהיו ישרות כפי שנחוץ. ילדה שמתקשה עם השפגט מקבלת "עזרה": המאמן מתיישב עליה.

הילדים כאן נמצאו בגני ילדים על ידי מפקחים מיוחדים, שמחפשים ילדים קטנים וקלים לגילם, בודקים אם יש להם רגליים וזרועות חזקים, אם הוריהם גם הם נמוכים". 120 ילדים בבית ספר, בלי צעצועים או דובונים. בלי משחקים בחברה. בלי חימום, בלי כריות. עם הרבה מכות, עד לזוב דם. עשרה עד עשרים מהם יעברו הלאה, לבית ספר של העלית, שם יתתאמנו 660 תלמידים אצל 80 מאמנים בכירים. תשעים אחוזים ייגמרו בלי הכשרה בבתי ספר רגילים, בלי סיכוי להדביק את חבריהם. שמונים אחוזים גומרים באבטלה, בעוני ובבעיות רפואיות קשות עקב האימונים המוגזמים והמופרכים.

ז'ואנג צ'אנצ'י שרד עשר שנים והתקרב למשחקים האולימפיים, פשוט מפחד כאי ההצלפות. אבל אז רב המאמן שלו עם עסקן בכיר במערכת הספורט הסינית. כעונש, לא נלקח אף תלמיד של המאמן הבכיר לסגל העלית. צ'אנצ'י גר היןם במרתף אפל, טחוב ומעופש עם אימו שהשקיעה את שכרה כספרית באוכל מזין לבנה העיולוי. הוא התלמיד החלש בכיתה שלו, בלי תקווה, עם חלום מנופץ.

שלושת אלפים בתי ספר לספורט יש בסין, עם קרוב לארבע מאות אלף ילדים. שלוש מאות בתי ספר לעלית, ומרכז אימונים בודד לנבחרת סין בבייג'ינג. רק בשנה האחרונה עבר בסין חוק שמכניס את הספורטאים למעגל הביטוח הלאומי ומקל עליהם את המעבר לחיי עבודה רגילים. רבים, גם זוכי מדליות זהב, נכשלו בדרך והיו קרובים לפת לחם.  אחרי הכל, אין להם שום הכשרה אחרת, גופם דואב, והם לא קיבלו חינוך קרוב לזה של סינים אחרים.

לאט לאט התמונה משתנה. יותר ויותר הורים מנסים להתחמק ולא לתת את ילדיהם יחידיהם לבתי הספר לספורט. בחברה שהופכת אינדיווידואלית קיצונית, השקעה של מיליוני יואן במדליה בודדת היא קוץ בבשר, ותיעלם בהכרח בעתיד הנראה לעין.

 

ג'יה ג'יה חזרה בגיל שבע הביתה. למרות שעבדה קשה כמו חברותיה. מבנה הגוף שלה לא מתאים לתחרויות. אולי היא תהיה מורה להתעמלות.

המשחקים (14): שחר צוברי, לסבית עם מודעות פוליטית וגם 1988
תיק סין (15): על זה לא - מאת אלון זנדר

18 Comments

בני תבורי 21 באוגוסט 2008

פחד ותיעוב!
המשחקים האולימפיים לא היו צריכים להתקיים בסין.
ובעוד כמה מקומות בעולם.

old timer 21 באוגוסט 2008

אלון:

מה שאני מתקשה להבין זה מה מייחד את סין בהשוואה לכל חברה ענייה אחרת בה ספורט היא אולי הדרך היחידה לצאת ממעגל העוני המחריד. אני מוצא לא מעט עובדות והן קשות לכשעצמן, אלא שאם פספסתי משהו, לא חוטפים את הילדים כנגד רצון הוריהם. במובן הזה במה שונים הוריהם של הילדים הסיניים מאבא של טייגר וודס?

אוהד 21 באוגוסט 2008

הזכיר לי מייד את מנהג הקטנת הרגליים של בנות האצולה הסינית בתקופת הקיסרות, ועד שלא ראיתי תמונות של כפות רגליים כאלה לא הבנתי את גודל העיוות. http://flickr.com/photos/thanatosdotnet/2292193251
דוגמא למושג הספורט כשהוא צומח מתוך או מולבש על ערכים קונפוציאניים של צייתנות, עבודה קשה ויחס מאוד מסוייים לגוף או לסבל.

אריק א 21 באוגוסט 2008

בסיפור תיארת שיטה קפיטליסטית מוקצנת לייצר אלוף בספורט, ע"י בתי ספר יעודיים שמקבלים בהסכמת ההורים את המועמדם הצעירים כדי לייצר אלופים. מהסינים הייתי מצפה לחטיפת ילדים, השבחת גזע ע" שידוכים מתאימים ועוד שיטות בסגנון הזה.

שכן שלי בת"א מקריב בצורה דומה את הילדות (והלימודים) של הבן שלו שמתאמן מספר שעות כל יום באחד מבתי הספר לכדורגל באזור.

לון 21 באוגוסט 2008

אני חושב שהעיקר כאן הוא באמת תפיסה אחרת לחלוטין של הילדות.
בכמה סרטים דוקומנטריים שראיתי על ילדים סיניים והוריהם, בבתי ספר רגילים, ההתייחסות לילדות היא כחלק חשוב ובלתי נפרד מהמאמץ להצליח. ההורים כל הזמן מדברים עם ילדיהם על חשיבות הלימודים ככלי לקידום בחיים. משחק והנאה נתפסים כבזבוז זמן או עצלנות.

התפיסה שהילדות צריכה להיות מאושרת, עם הרבה כיף ומשחקים, מנוגדת לחלוטין לתפיסה הסינית, לפחות כפי שראיתי אותה אצל המשפחות קשות היום.

ובכלל, עד כמה שאני מבין, בשביל חלק גדול מהסינים הנאה היא מותרות. חגים הם הזמן שמותר לנוח וליהנות. יתר ימי השנה נועדו ללימודים ועבודה עבור קידום העתיד.

ויכסלפיש 21 באוגוסט 2008

טקסט מדהים, מזעזע, גורם לי לחשוב שהתעמלות אכזרית לא פחות ואולי יותר מאיגרוף. אבל מה ההבדל המכריע בין המערב לדיקטטורות חשוכות? גם פה היו כל מיני שמועות על מאמנות התעמלות אמנותית אם כי גודל אוכלוביית המתעמלות הוא פרומיל מסין.

גיל 22 באוגוסט 2008

כל עוד זה כפוי זה בהחלט פסול, אבל במה שונה הדחיפה של ההורים את הילדים מדחיפות אחרות במדינות אחרות? ביפן למשל יש לחץ אדיר על ילדים להצליח מבחינה הישגית בלימודים ולהגיע בסופו של דבר לבתי ספר טובים ולאוניברסיטאות עילית. אחוז המתאבדים שם הוא הגבוה בעולם. אז אין שם מכות פיסיות אבל לחץ נפשי יכול להיות פוגעני בדיוק באותה מידה.

בני תבורי 22 באוגוסט 2008

גיל,
עובדתית אתה צודק וגם ביפן וכו'. השאלה האם שרץ אחד מטהר אחרים.

גיל 22 באוגוסט 2008

כמובן שלא, אבל חשוב לדעתי לתת פרספקטיבה לדברים. חלק מהדברים שלנו נראים משונים ולא תקינים נטועים בצורה זו או אחרת בתרבויות אסייתיות שונות. למשל, גם הקוריאנים והטיוואנים מאוד חרוצים ויעשו הרבה בשביל מצוינות. אף אחד לא עושה את הדברים בצורה נוראית כמו הסינים, אבל אני חושב שאי אפשר לדבר על הדברים במנותק ממדינות ותרבויות אחרות.

ד"ר א. 22 באוגוסט 2008

גיל,
לפי הנתונים בויקי ערך: List of countries by suicide rate (הנתונים, כך נטען שם, הישר מארגון הבריאות העולמי), יפן רק במקום ה-10 בהתאבדויות.

זהב: ליטא
כסף: בלרוס
ארד: רוסיא

מפתיע גם המקום של הסקנדינביות (גם הן מועמדות למדליות בתודעה הכללית, אך לא בשטח): פינלנד במקום ה-16, דנמרק 27, שבדיא 31, איסלנד 37, נורבגיא 41.

ישׂראל מפגרת הרחק מאחור, במקום 67. גם כאן דומני שההישׂגים שלנו באים למרות מאמצי המדינה ולא בזכותה.

סופרפלי 22 באוגוסט 2008

מעניין למה אנשים מהרפובליקה של ברית המועצות לשעבר מתאבדים כל כך הרבה, כולם אומרים שהם דווקא בתקופה טובה.

לון 22 באוגוסט 2008

ד"ר א: פינלנד החזיקה בעבר בזהב בתחום הזה.
אבל הרשויות שם בדקו את הגורמים והגיעו למסקנה שזה בעיקר מבדידות שנובעת מהסגירות של הפינים. הם נקטו בפעולות שעיקרן הכרות בין אנשים ופעילויות משותפות וזה שיפר באופן בולט את המצב.

ועד כמה שאני זוכר גם מצבן של יתר הסקנדינביות היה גרוע יותר בעבר.

גיל 22 באוגוסט 2008

חלק מזה קשור כנראה למזג האוויר. מזג אוויר סגרירי גורם ליותר התאבדויות אז מהבחינה הזו ישראל במקום טוב.

אלון זנדר 22 באוגוסט 2008

לעניין ההתאבדויות – אני זוכר שקראתי משהו על זה שאור שמש ופיזורו על פני השנה הכרחי לפעולה תקינה של הגוף ולתקינות המצב המנטאלי. תקופות ארוכות של חושך, כמו סקנדינביה, ליטא, צפון רוסיה וכן הלאה, גורמות למחשבות אובדניות שהאורגניזם לא יכול לתקן.

אבל חזרה לסין – באבא, אני לא רואה איפה אתה בכלל רואה מקום להשוואה. הספורט הוא דרך יחידה לצאת ממעגל העוני? בשום מקום ואף פעם. הנבחרת הסינית מונה 650 ספורטאים. 400 אלף נאלצים לעבור את מחנות הדיכוי הללו (אולי השימוש שלי במונח בית ספר הטעתה פה אנשים). וגם אלו שאכן יש להם סיכוי – הנקודה היא, שיש דרכים לאמן ילדים ונוער. יש אפילו מדינות שמוציאות אלופים אולימפיים בהתעמלות בלי למנוע מהם חימום וכרית במשך 12 שנים. חוץ מברית המועצות לשעבר, שגם היא שילבה כח של מעצמה עם עוני בלתי נסבל, אי אפשר להשוות שום מדינה לסין.

אריק ואחרים – אני מתאר לעצמי, שאין לכם ילדה בת ארבע. כי אם היתה, לא הייתם חושבים כך. לקחת ילדה בגיל הזה ולהכניס אותה למחנה דיכוי עם תנאים של מנזר, בלי לשחק, בלי ליהנות, בלי משפחה, זה פשע. ההתעמרות וההתעללות שהילדים עוברים היא פשע גדול הרבה יותר – והן חסרות תקדים, למרות קארולי והרומנים. להשוות את זה לבית ספר לכדורגל בתל אביב, זה לא רק מגוחך. זה חוסר הבנה בסיסי, או קושי בהבנת הנקרא.

גיל – לא מדובר פה על לחץ להצלחה כמו ביפן ההישגית. מדובר פה בלחץ של המשפחה, הערך העליון בסין, להוציא את כל המשפחה מהבוץ בגיל ארבע. ויותר מזה, מדובר בלחץ פיזי גרידא של מאמן שיושב על הכתפיים של ילדה בת חמש כדי שהשפגט שלה יהיה מספיק רחב.
בכלל, כתבתי על התרגיל החמור מכולם, ונראה לי שיש מי שמזלזל בו. מי שיש לו ילדים יכול לנסות לבקש מהם לעשות עמידת ידיים בלי תמיכה למשך חמש דקות רצופות. בעצם, נסו אתם לעשות עמידת ידיים חמש דקות רצופות. מי שיצליח, אני מבטיח לדבר עם רונן שייתן לכם שתי נקודות אקסטרה בחידון הבא.

לון 23 באוגוסט 2008

אלון, סלח לי שאני מתערב בחלק העיתונאי של עבודתך. כעיתונאי ותיק אתה יודע היטב מה החשיבות של כותרת ראשית, מה החשיבות של כותרת משנה ומה החשיבות של משפט סיום, במיוחד אם הוא מופיע גם כפסקת סיום. וכמובן מה מידת השפעתם על הקוראים.

יתכן שבגלל הכתיבה בבלוג (לעומת העיתון), לא התייחסת לכך, או שייחסת לזה משמעות פחותה ו/או חשיבות פחותה.

לכן, ובמיוחד לאור תגובתך האחרונה, אני חושב שכל עוד הכותרות הראשיות של "תיק סין" הן רק שמות הנושאים, היתה צריכה להיות כותרת משנה לפוסט הזה (ולהערכתי לכול הפוסטים בנושא).

אם אני מבין נכון את רוח תגובתך האחרונה, כותרת המשנה היתה צריכה להיות משהו כזה:
400 אלף ילדים ונערים נאלצים לעבור מחנות עינויים ודיכוי הידועים כ"בתי ספר לספורט". רק 650 מתוכם מרכיבים את נבחרת סין לאולימפיאדה. מאות האלפים שנשארו בחוץ מנסים לשרוד. חלקם סובל ממומים גופניים ונפשיים קשים.

לחילופין, משהו כזה היה צריך להיות פסקת הסיום.

אני חושב שזה מסייע להעביר טוב יותר את רוח הדברים.

(ואפרופו כתיבה בבלוג לעומת כתיבה בעיתון, אני אשמח לדעת מה שניכם, רונן ואלון, חושבים על הדימיון והשוני מנקודת מבט של כותבים. אם כרגע אין לכם זמן בגלל האולימפיאדה, אפשר גם אח"כ כמובן)

אלון זנדר 23 באוגוסט 2008

לון, התיק משקף רק רצון לספק אינפורמציה ולהצביע על אספקטים של הדיקטטורה בסין. בלי להתעלם מהמורכבות של החברה והשלטון הסיניים. אין לי כוונה להכתיב דיעה או נקודת מבט, למרות שכמובן הטקסט צבוע במה שאני חושב. לכן אני דווקא שמח שאפשר לקרוא את הקטע בדרכים שונות. על הדיעות אפשר לאחר מכן לדון בתגובות פה בבלוג.
כמובן שעיתונאית הקטעים הללו לא היו עוברים עריכה בכלל. אין להם נקודה מרכזית, אין להם טריגר וגם לא התפתחות של טקסט. הם רק מספקים מידע, ונקודת התחלה לתחקיר ודיון.

אלון זנדר 23 באוגוסט 2008

גיל, למרות הלחץ של ההורים, מדובר פה על מערכת ממלכתית, שהסיכוי להצליח בעקבותיה הוא אפסי. אין פה סיכוי להגיע לרמה של שחקני קולג'ים או ליגות נמוכות. ואין בצד ההכשרה קולג' או אפילו בית ספר ברמה של בתי ספר אחרים. שלא לדבר על ההבדל בין הרצון לשפר ילד ולהעניק לו עוד יכולות, לבין ההרעבה, האילוף וההתעללות שהם מנת חלקם של ילדים בגיל ארבע-חמש. זה שלחץ של הורים הוא דבר אוניוורסלי, זה נכון. אבל זה רחוק מלהיות הנקודה, לדעתי.

באבא ימים Old Timer 23 באוגוסט 2008

אלון המערכת ההמלכתית מאפשרת את הסיכוי הזה. היא לא מכריחה אף אחד ולכן אני לא יכול לייחס לה רוע. שלא תבין לא נכון,מן הסתם היא מעסיקה גם סדיסטים (מצד שני אישתו של בלה קארולי מאמנת את נבחרת ארה"ב בהתעמלות או משהו כזה. לא?) אבל יש הבדל בין רוע אינדיווידואלי לרוע מערכתי. נכון אין את האפשרות של הכשרה והשכלה כי סין חברה עניה יותר. אם העוני הוא האיש הרע בסיפור הזה אז ניחא. אגב רוב הסיכויים שלו בתי הספר הלו לא היו קיימים, הם היו קיימים כיוזמות פרטיות. מספר האנשים שהיו עוסקים בזה היה נמוך יותר. ההורים שהיו שולחים את ילדיהם היו נאלצים למשכן את מעט העתיד הכלכלי שהיה להם, והיתר היו נידונים לחיי עבודה בשדות ועוני נורא.

יש הבדל בין ביקורת שמגיעה ממקום של דמוקרטיה לבין ביקורת שמגיעה ממקום של חברת שפע.

ואגב, כמה באמת מסייעת תוכנית כדורסל בבתי הספר בתיכון בארה"ב לילדים מהגטו לצאת ממעגל העוני והפשע? האם היא תורמת להכשרה שלהם או מחבלת בה?

Comments closed