בשוך הדרמה

כמה מחשבות אחרונות על תחרות המועמדים, והלאה אל הטורנירים הבאים

חלפו קצת למעלה משלושה שבועות מאז תום תחרות המועמדים, הטורניר המרתק ביותר שחווה עולם השחמט מזה זמן רב. מבחינת השילוב בין דרמה ורמה עילאית (בממוצע, לפחות) ייתכן אפילו שניתן לראות אותו כאחד מעשרת הגדולים בכל הזמנים, לצד אירועים כגון הייסטינגס 1895, סנט פטרסבורג 1914, AVRO 1938, או טורניר המועמדים של 1953 בציריך. כמה ראיונות וסיכומים שהופיעו מאז משכו את תשומת ליבי וחשבתי שהם שווים איזכור.

בראיון שערך אתר השחמט chessvibes עם מגנוס קרלסן מופיעים כמה קטעי וידאו מעניינים ברקע – כמו זה מהסיבוב האחרון שבסביבות 6:30, בו ניתן לראות את קרמניק ניגש להתבונן במשחק בין קרלסן לסוידלר שהתנהל לצד המשחק שלו עם איוונצ'וק. נדמה לי שהלהיטות בה הוא עושה זאת מגלמת את אחת הסיבות העיקריות לכך שהפסיד במשחק המכריע הזה, שלא הצליח להתרכז בו כראוי בשלביו הקריטיים; ובעצם מדוע הן קרמניק והן קרלסן, שהיו צריכים לחשוב כל הזמן על מה שמתרחש במשחק השני, הפסידו במקביל בסיבוב האחרון. כמובן שלצד זה צריך לזכור את ההישג של סוידלר ואיוונצ'וק, ששיחקו מצויין – מה שקרה כאן למובילים ברגע בו לא היו במיטבם מראה כמה קשה היתה התחרות.

אתר השחמט הרוסי crestbook פירסם סידרת סיכומים של התחרות מצד "מומחים", רוסים ברובם (להוציא את אמיל סוטובסקי). לצד ההתפעלות הכללית מהטורניר, המכנה המשותף למרבית התגובות הוא הטענה שקרמניק היה השחקן הטוב ביותר לצד התבכיינות על שיטת שוברי השוויון (שלא ידוע לי על מישהו שהתלונן עליה לפני שהחל הטורניר), בזכותה זכה קרלסן. לטעמי יש כאן דוגמה קצת פאתטית למגמה כללית של קנאה וצרות-עין בקרלסן, וניסיונות מתמשכים לגמד את הישגיו, שניתן למצוא כבר שנים בסצינת השחמט הרוסית.

אולי זה קשור בכך שלמרות העומק האדיר שיש לרוסיה בתחום השחמט, הגדול באופן משמעותי מזה של כל מדינה אחרת, נעשה ברור יותר ויותר כי קיים סיכוי רציני מאוד שתואר אלוף העולם ימשיך להישאר זמן רב בידיים לא רוסיות גם עם תום כהונתו של אנאנד. עם כל הכבוד לשחמטאי צמרת רוסים כמו סוידלר, גרישצ'וק, מורוזביץ', או אפילו קריאקין הצעיר, נדמה לי שקרמניק – הנמצא כבר בסוף שנות ה-30 שלו – הוא עדיין היחיד מביניהם שנראה באופן ברור כבעל קליבר של אלוף עולם (לא רק כיוון שכבר היה כזה, אלא גם בשל האופן בו הוא עדיין משחק כשהוא במיטבו), והזדמנות כמו זו שהחמיץ בלונדון להתמודד שוב על התואר אולי לא תחזור עוד עבורו.

קרמניק עצמו, אגב, במהלך ראיון ארוך שנתן לאתר השחמט הרוסי chess news (כאן ניתן למצוא את הגירסה המלאה ברוסית וכאן סיכום טוב באנגלית של עיקרי הדברים), הביע דיעה שנראית לי ריאליסטית ומאוזנת בהרבה מאלה שהזכרתי למעלה, כששלל במפורש את הדיעה ששיחק טוב יותר מקרלסן ואמר שכל אחד מהם הצטיין במהלך הטורניר בהיבטים אחרים של המשחק.

נקודה נוספת שנראה לי כי כדאי להתייחס אליה היא תלונתו של גארי קספרוב, המופיעה בדברים שאמר ל- crestbook, כי קרלסן "ניצח רק את החצי התחתון של הטבלה". על כך ניתן להעיר כמה דברים:

א. זה לא לגמרי מדוייק מבחינה עובדתית – קרלסן ניצח בין השאר את סוידלר, שסיים במקום השלישי-רביעי.

ב. יש משהו מעגלי בטיעון כזה, כיוון שבטורניר בו אין הרבה משתתפים, קורה לעתים קרובות שמישהו מסיים בחלק התחתון של הטבלה בגלל שהפסיד לזה שזכה בטורניר. הדוגמה הבולטת לכך בטורניר הנוכחי היא זו של גלפנד, שהפסיד פעמיים לקרלסן. ללא שני המשחקים האלה, לגלפנד מאזן כולל של 1+ נגד השחקנים האחרים (שני נצחונות, הפסד ותשע תוצאות תיקו), מה שהיה מקנה לו מקום רביעי אם היינו מוציאים מכלל חשבון גם את התוצאות של שאר השחקנים נגד קרלסן.

ג. כך בדרך-כלל זוכים בטורנירים, כפי שקספרוב עצמו – אולי שחקן הטורנירים הגדול בהיסטוריה של השחמט – וודאי יודע היטב מנסיון אישי. ברובן הגדול של עשרות התחרויות בהן זכה בקריירה שלו, ניצח בעיקר את השחקנים שסיימו בחלקה התחתון של הטבלה, תוך שהוא משיג בדרך-כלל לכל היותר ניצחון אחד או שניים כנגד מתחריו העיקריים שסיימו במקומות הגבוהים. הנה למשל לינארס 2005, הטורניר האחרון שזכה בו: כל חמשת הנצחונות של קספרוב היו על אלה שסיימו בשלושת המקומות האחרונים – אדמס, וואלחו-פונס וקאסימדז'אנוב; אף לא ניצחון אחד על טופאלוב (שלו אפילו הפסיד משחק), אנאנד, או לקו. והנה טורניר אליפות העולם של 2007, שבינו לבין טורניר המועמדים הנוכחי כבר ערכתי מספר השוואות בפוסטים קודמים: כל ארבעת נצחונותיו של אנאנד הושגו שם כנגד אלה שסיימו אז בחצי התחתון – סוידלר, מורוזביץ', ארוניאן וגרישצ'וק; אף לא ניצחון אחד כנגד קרמניק, גלפנד או לקו.

***********

ועוד משהו בהקשר קרמניק-קרלסן – הקריקטורה המשעשעת למדי של חוזה דיאז ("sometimes it's just too much") שמופיעה בראש הפוסט. כמה פרטים נוספים שצריך כדי להבין אותה הם שקרלסן נבחר לאחרונה כאחד מ-100 אנשי השנה של TIME, ומה שחשוב עוד הרבה יותר – כאחד מ-50 הגברים הסקסיים ביותר על פי "קוסמופוליטן"! כמו כן, רצוי לדעת כי קרלסן הופיע ב-BBC במהלך הטורניר בלונדון, וכי קרמניק נשוי עם בת קטנה ותינוק שנולד לו לא מזמן (זה שמשחק בצעצוע בדמות קרלסן).

 ***********

 Grand Prix

לפני שבוע, ב-17 באפריל, החל ב-צוג (Zug) שבשוויץ טורניר חשוב השייך (באופן קצת מבלבל) לסבב אליפות העולם הבא. מדובר בטורניר השלישי בסידרת ה"גרנד פרי" הנמצאת שלב מתחת לזה של תחרות המועמדים; כלומר, היא אחת הדרכים להעפיל לתחרות המועמדים הבאה.

בסידרה משתתפים 18 שחקנים מהצמרת העולמית והיא כוללת שישה טורנירים (שניים התקיימו בסוף 2012, ועוד ארבעה אמורים להתקיים במהלך 2013 – זה הראשון שביניהם). בכל טורניר משתתפים 12 שחקנים, כלומר – כל שחקן משתתף בסה"כ בארבעה מתוך הטורנירים (4×18 = 6×12). בסוף כל טורניר השחקנים מקבלים מספר מסויים של נקודות על פי המיקום שהשיגו, ובסוף הסידרה מחברים את סך הנקודות תוך התחשבות בשלוש התוצאות הטובות מתוך הארבע שהשיג כל שחקן. שני השחקנים שהשיגו את התוצאה המצטברת הטובה ביותר מעפילים לתחרות המועמדים (כשהתוצאה הרביעית משמשת כשובר-שוויון במקרה של שוויון בנקודות), שבה יהיו שמונה משתתפים.

אורכו של ההסבר שהייתי צריך לתת בפיסקה הקודמת הוא בדיוק אחת הבעיות המרכזיות של הסידרה הזו, שללא מעט אנשים קשה להבין את ההיגיון שלה; ולעניין זה קשור גם אורכה של הסידרה (המשתרעת על פני יותר משנה שלמה), המפזר ומדלל מאוד את הדרמה בהשוואה למה שקורה כשהכל מרוכז באירוע אחד. מבחינה זו הגרנד פרי עומד בניגוד בולט לא רק לתחרות המועמדים עצמה, אלא גם למפעל "גביע העולם" המתקיים פעם בשנתיים, והמהווה דרך דמוקרטית יותר להעפיל לתחרות המועמדים, אם כי גם יותר רנדומלית (משתתפים בו 128 שחקנים המשחקים דו-קרבות קצרצרים בשבעה סיבובי נוק-אאוט – המעפילים לתחרות המועמדים מגביע העולם הקרוב, שיתקיים השנה באוגוסט בנורבגיה, יהיו הפעם שני הפינאליסטים).

כמו כן, חסרה קצת לגרנד פרי נוכחות של כוכבים, כיוון שהשחקנים הנמצאים בצמרת הדירוג ממש – קרלסן, ארוניאן וקרמניק – סומכים על העפלה לתחרות המועמדים הבאה בדרכים אחרות ולכן אינם משתתפים בו. לקרלסן, כמי שעומד להתמודד עם אנאנד בדו-קרב הקרוב על אליפות העולם, מובטח לפחות מקום במועמדים כ-runner-up של הסבב הנוכחי, אם יפסיד (כפי שהיה לגלפנד בתחרות שזה עתה הסתיימה; אם קרלסן ינצח, אנאנד יקבל את המקום הזה). ארוניאן וקרמניק יוכלו להעפיל על סמך מד-הכושר שלהם (דירוג על פי מד-כושר מקנה גם כן שני מקומות), אם ישמרו פחות או יותר על מעמדם הנוכחי בעזרת התוצאות שישיגו בטורנירים הרגילים בהם הם משתתפים; וכאלה שנמצאים כרגע בראש שרשרת-המזון השחמטאית, לא חסרות להם הזמנות לטורנירים. כמובן שגם אנאנד עצמו, כאלוף העולם הנוכחי, איננו צריך להשתתף.

ובכל זאת, מדובר בסידרת טורנירים חזקים ביותר, שלהוציא את שלושת המדורגים הראשונים ואנאנד משחקים בה כמעט כל שחמטאי הצמרת שנמצאים כיום בטופ-20 העולמי. 12 השחקנים המשתתפים בטורניר שבשוויץ (בצירוף הדירוג שלהם ברשימת מד-הכושר של ה-1 באפריל) הם: טימור ראדג'בוב (אזרבייג'אן, מס' 4 – אם כי בדירוג ה"חי" צנח בינתיים אל מחוץ לעשירייה הראשונה, לאחר שאיבד למעלה מ-30 נקודות דירוג בתחרות המועמדים),  סרגי קריאקין (רוסיה, מס' 5), פביאנו קרואנה (איטליה, מס' 7), וסלין טופאלוב (בולגריה, מס' 8), היקארו נקאמורה (ארה"ב, מס' 9), שחריאר ממדיארוב (אזרבייג'אן, מס' 10), אלכסנדר מורוזביץ' (רוסיה, מס' 12), פיטר לקו (הונגריה, מס' 15), גאטה קמסקי (ארה"ב, מס' 17), רוסלאן פונומריוב (אוקראינה, מס' 20), אניש גירי (הולנד, מס' 21), ו-רוסטאם קסימדז'אנוב (אוזבקיסטן, מס' 29).

ששת השחקנים הנותרים בסידרה, שאינם משתתפים בטורניר הנוכחי, הם: גלפנד שלנו, סוידלר, גרישצ'וק ואיוונצ'וק מתחרות המועמדים, וכן וואנג האו (השחקן הסיני הטוב ביותר כיום, מס' 16 בדירוג העולמי), ולנייר דומינגז הקובני (מס' 24). גלפנד, אגב, כבר שיחק בשני הטורנירים הקודמים בסידרה. בראשון, שנערך בלונדון, הצליח מאוד וסיים במקום ראשון משותף עם טופאלוב וממדיארוב; בשני, שנערך בטשקנט, הצליח הרבה פחות וסיים במקום העשירי. כיוון שכאמור רק שלוש התוצאות הטובות מתוך הארבע נחשבות בסיכומו של דבר, טורניר גרוע אחד עדיין איננו בגדר אסון; אבל ברור שכעת כבר לא נשאר לגלפנד כמעט מרווח לטעויות, וכדי לסיים באחד משני המקומות הראשונים הוא יצטרך לתת שתי הופעות מוצלחות מאוד בטורנירים בסידרה שעוד נשארו לו.

פערי הרמות בין מרבית השחקנים קטנים מאוד והתחרות צמודה וקשה – לדעתי, לפחות שישה משבעת הראשונים ברשימת השנים-עשר שהופיעה למעלה (לא כולל את ראדג'בוב, שנראה עדיין כמי שנתון במשבר) הם מועמדים סבירים בהחלט לזכייה בטורניר הנוכחי, או אפילו בסידרה כולה (ובהקשר זה הייתי מצרף אליהם עוד חמישה מתוך ששת השחקנים שאינם משתתפים בטורניר). גם תוצאות ארבעת הסיבובים הראשונים מעידות על כך – בינתיים הפער בין המקום הראשון לזה האחרון הוא נקודה אחת בלבד, כשאף שחקן לא השיג יותר מניצחון בודד: טופאלוב, מורוזביץ' ופונומריוב מובילים עם 2.5 נקודות (1+); ראדג'בוב, לקו וקמסקי בתחתית עם 1.5 נקודות (1-); והשאר במרכז הטבלה עם 2 נקודות (מאזן של 50%). כל זה אומר כמובן אחוז גבוה מאוד של תוצאות תיקו – ב-19 משחקים מתוך ה-24 הראשונים ששוחקו; אבל כשמתבוננים במשחקים עצמם ברור שבמרביתם הגדולה הדבר נובע משוויון-כוחות בין השחקנים ולא מחוסר-רצון להילחם.

באשר לפורמט, כדאי לציין כי בגלל מספר השחקנים הרב יחסית מדובר ב-single round-robin – כלומר, בניגוד לתחרות המועמדים, כל שחקן משחק עם האחרים פעם אחת בלבד. לכן, וגם כיוון שמספר הסיבובים הכולל הוא בלתי-זוגי (11), נכנס להגרלת המשחקים אלמנט מסויים של מזל וחוסר-שוויוניות: הוא מתבטא בכך ששחקנים מסוימים ישחקו יותר משחקים בלבן מאשר בשחור ואחרים להיפך, ובהקשר זה יכולה להיות חשיבות גם למצ'-אפים הספציפיים (כלומר, נגד אילו מתחרים משחקים לאורך הטורניר בלבן ונגד אילו בשחור).

 ***********

אירוע חשוב נוסף שהחל בימים האחרונים הוא הטורניר לזכר אלכסנדר אליוכין (אלוף העולם הרביעי), שמשתתפים בו בין השאר ארוניאן, קרמניק, אנאנד וגלפנד, וחציו הראשון נערך במוזיאון הלובר. אבל על כך – וגם ניתוח משחקים נבחרים משני הטורנירים – בפוסט הבא.

 

אפל וברצלונה - עולות ביחד יורדות ביחד
[לא] עוד סתם מירוץ (עם אבנר מתן)

10 Comments

אביב 24 באפריל 2013

ובכל פעם שאתה שומע חנוך לוין הוא מכה בך…

אייל, האם התחרות אנאנד-קרלסן בשנה הבאה תתקיים באותו פורמט כמו שהיתה התחרות אנאנד-גלפנד?

אייל 24 באפריל 2013

נראה לי שכן – מדובר בברירת המחדל (זה פורמט שהתקבע כבר במשך ארבעת הדו-קרבות האחרונים על אליפות העולם, החל מ-2006), ולא ידוע לי על רצון ממשי לשנות אותו.

בהקשר לדו-קרב, נכון לעכשיו הדרמה סובבת סביב המיקום שלו: נראה שפיד"ה הולכת לתת את זה להודו בלי מכרז (כנראה על סמך איזו הבטחה שניתנה להם בזמן הסבב הקודם, כשהביעו מורת-רוח מהאופן בו התנהל המכרז בו זכו בסוף הרוסים באירוח הדו-קרב עם גלפנד), וקרלסן רותח מזעם. באופן אירוני, יכול מאוד להיות שגם אנאנד מאוד לא מאושר מכך – יש סיבות טובות לחשוב שהוא מעדיף לא לשחק בהודו, בגלל לחץ הציפיות והתקשורת העצום שהדבר ייצור כלפיו, אבל כמובן שהוא לא יכול לומר דבר כזה בפומבי.

http://www.chessbase.com/Home/TabId/211/PostId/4009535/mou-signed-for-world-championship-in-chennai-200413.aspx

שי 24 באפריל 2013

לפחות עלויות המחייה בהודו יאפשרו, לאותם 4-5 ישראלים שישקלו זאת ברצינות, להגיע ולסקר את התחרות מקרוב…

אשר 24 באפריל 2013

אייל- תודה, תודה!!!
לא מזמן התחלתי לשחק שוב שח בgameknot ואז סיקרת את תחרות המועמדים ועקבתי אחריה מקרוב. כולל צפייה בשידור חי- פעם ראשונה בחיים.
תמשיך לכתוב, אני קורא בשקיקה.

אייל 25 באפריל 2013

תודה, אני שמח לשמוע.

איציק 24 באפריל 2013

אייל תודה,
הטענה של קספרוב נשמעת לי רק קצת פחות מגוכחת מטענה שקרלסון ניצח רק את השחקנים שהגיעו למקום נמוך ממנו בטורניר :-)

Zak 25 באפריל 2013

כן, לפעמים יש משהו לא רציני בשחקני כבר, מהוללים ככל שיהיו, שבאים לבקר את הדור הנוכחי. בין אם זה מראדונה או פלה בכדורגל או קספרוב בשחמט.

הסקירה מצויינת אייל, והלינקים בהחלט מעניינים. תודה, ותשאיר אותנו מעודכנים…

גיא 25 באפריל 2013

קספרוב אימן את קרלסון במשך כשנה(אאל"ט), לגבי עובדת האימון -בטוח, הזמן מוטל בספק.
במסיבת עיתונים אחרי אנאד-גלפנד, קספרוב פשוט לכלך על כולם בעדינות הידועה שלו "זו אליפות השחמט הראשונה שאני זוכר שהמדורג מספר 1 איננו מתחרה". אף אחד לא אילץ אותו (קרלסון) להחרים, אך הוא עשה זאת.
קספרוב.. מדבר הרבה. לא לשכוח שהוא פולטיקאי, או מנסה להיות.

תמיר 25 באפריל 2013

היי אייל. קראתי בשקיקה. תודה.
רציתי לבקש האם תוכל בהזדמנות לזרוק מילה או שתיים לגבי שחקני השם בישראל שהם לא גלפנד ובכלל על מצב השח הישראלי.

שוב תודה

אייל 25 באפריל 2013

לגבי שחקנים שהם לא גלפנד – השחקן הישראלי מס' 2 הוא אמיל סוטובסקי, שהוא בן 36 ומדורג באיזור המקום ה-70 בעולם (כלומר דרגה או שתיים מתחת לגלפנד). סוטובסקי שחקן מוכשר ביותר ובמיטבו הוא משחק נהדר – כפי שהראה באולימפיאדה של 2010, כשבמידה רבה בזכותו ישראל סיימה על הפודיום עם מדליית ארד, אבל תמיד סבל מחוסר-יציבות די קיצוני. נדמה לי שהוא גם מקדיש לא מעט מזמנו למה שאפשר לקרוא לו עסקנות שחמט (לא בישראל, בקנה מידה בין-לאומי). יש גם את איליה סמירין, שחקן ותיק מאוד (בגילו של גלפנד), שמגרד את תחתית המאייה הראשונה. מבין שחקני הדור הצעיר, קשה לראות כרגע מישהו שעומד לפרוץ לצמרת הגבוהה ממש – מקסים רודשטיין נראה כמו תקווה גדולה לפני 5-4 שנים, אבל מאז נשאר די תקוע במקום, כפי שאפשר לראות כאן: http://ratings.fide.com/id.phtml?event=2806851. (גם להיות מס' 130-120 בעולם זה מכובד מאוד, כמובן, אבל בשעתו היה נראה שממנו אפשר לקוות ליותר.)

Comments closed