דורטמונד והמאבק הבין דורי

אדמס וקרמניק שולטים בטורניר דורטמונד, מה שמעלה את השאלה - האם הצעירים באמת משתלטים על השחמט?

לפני יומיים הסתיים בדורטמונד טורניר ספרקאסן, שהוא חזק קצת פחות מהטורניר לזכר טל, אבל עדיין אחד החשובים בסבב הטורנירים ה"עצמאיים" (כלומר, אלה שמחוץ לסבב אליפות העולם של פיד"ה). הוא נערך באותה מתכונת כמו זו של טורניר סטוונגר בנורבגיה והטורניר לזכר טל – single-round robin  של עשרה שחקנים (כלומר, תשעה סיבובים). המשתתפים – קרמניק (שכבר זכה בטורניר זה לא פחות מעשר פעמים מאז 1995), קרואנה (מנצח הטורניר בשנה שעברה), מייקל אדמס, וואנג האו, פיטר לקו, דמיטרי אנדרייקין, וארבעה שחקנים מקומיים – ארקדי ניידיץ' (היחיד מבין הגרמנים שמד-הכושר שלו עולה על 2700), דניאל פרידמן, איגור חנקין וגאורג מאייר.

אם נשים בצד את השחקנים הגרמנים, שסיכוייהם לזכות היו מלכתחילה קלושים מאוד, וכן את לקו (שכרגיל, סיים כמעט את כל משחקיו בתיקו), היה בטורניר עימות מעניין בין דורות: מצד אחד, השחקנים הנמצאים בתחילת שנות ה-20 שלהם (קרואנה, וואנג האו ואנדרייקין – אלוף רוסיה הנוכחי ואחד הכשרונות העולים בשחמט הרוסי), כנציגי הדור הצעיר, ומצד שני – קרמניק (בן ה-38) ואדמס (בן ה-42) כנציגי הדור המבוגר. ובכן, הדור המבוגר ניצח הפעם בנוק-אאוט.

הטורניר הפך במהירות לתחרות בין קרמניק ואדמס, שהותירו את השאר הרבה מאחור. לאחר הסיבוב החמישי שניהם כבר פתחו פער של נקודה וחצי מהבאים אחריהם, ולאחר הסיבוב השישי (בו שניהם ניצחו בפעם הרביעית) הפער גדל לשתי נקודות, כך שהיה ברור כי רק הם מתחרים על המקום הראשון. (משחקים מרשימים במיוחד שלהם משלב זה של הטורניר הם ניצחונו של אדמס על קרואנה בסיבוב השלישי וניצחונו של קרמניק על פרידמן בסיבוב השישי.) בסיבוב השביעי קרמניק כשל במשחק קריטי כשהפסיד לאנדרייקין, מה שאיפשר לאדמס – שמצידו ניצח שוב – לפתוח עליו פער של נקודה. בסיבוב השמיני ולפני האחרון קרמניק נלחם, הצליח לנצח את קרואנה במשחק דרמטי וצמצם את הפער לחצי נקודה (אדמס סיים בתיקו), מה שהותיר לו סיכוי לחלוף על פני אדמס בסיבוב האחרון, בו נפגשו השניים למשחק ישיר.

אלא שלרוע מזלו של קרמניק הוא שיחק בשחור, ומשחק על ניצחון בשחור ברמות הגבוהות, במיוחד כשהיריב בלבן מסתפק בתיקו, הוא תמיד קשה מאוד. מבחינתו של קרמניק – שנקלע כזכור למצב דומה בסיבוב האחרון של תחרות המועמדים – הדבר קשה במיוחד, כיוון שבאופן רגיל רפרטואר הפתיחות שלו בשחור הוא סולידי במיוחד ובנוי בראש ובראשונה למשחק על תיקו (בעוד שבלבן הוא קטלני כשהוא במיטבו – בטורניר הנוכחי ניצח ארבעה מתוך חמישה משחקים בלבן). אדמס פתח ב-1.ה4, וקרמניק הגיב בהגנה סיציליאנית (1…ג5) – שהיא בחירה רגילה כאשר השחור מנסה לשחק על ניצחון, אבל גם פתיחה שקרמניק אינו משחק באופן סדיר כבר קרוב לעשור. אדמס בחר בהסתעפות שקטה יחסית והצליח להערים על קרמניק כשכפה מהר מאוד חזרה על מסעים ותיקו (הימנעות של השחור מהחזרה, בעמדה בה הוסכם על תיקו, תוביל לנחיתות משמעותית שלו וכנראה להפסד).

אדמס זכה איפוא בניצחון מרשים ביותר, כשהוא מסיים עם 7 נקודות (חמישה ניצחונות וארבעה תיקו, ללא הפסד), ואחריו קרמניק עם 6.5 (חמישה נצחונות, שלושה תיקו והפסד אחד), בפער של שתי נקודות שלמות מלקו וניידיץ', שסיימו במשותף במקומות 4-3 עם 4.5 (מאזן של 50%). באופן מקביל לזכייתו של גלפנד בטורניר לזכר טל, צריך להרחיק אחורה עד שנות ה-90 כדי למצוא הישגים ברי-השוואה של אדמס בטורנירים – כמו הזכיות בגרונינגן 1993 (תחרות ממנה העפילו אז לדו-קרבות המועמדים), או בדוס הרמאנאס 1999 (טורניר בו השיג אדמס "רק" 6 נקודות בתשעה משחקים, אבל שהיה חזק יותר מדורטמונד באופן יחסי – להוציא שחקן ספרדי מקומי אחד, כל שאר המשתתפים בו היו מהטופ-20 עולמי).

קרואנה נגד אדמס בדורטמונד

קרואנה נגד אדמס בדורטמונד

***********

במהלך 2012, מבט על תוצאות הטורנירים הראשיים היה יכול ליצור את הרושם שהדור הצעיר, בראשות קרלסן – ולצידו שחקנים כקרואנה, קריאקין ו-וואנג האו – דוחק הצידה לגמרי את דור השחקנים ילידי סוף שנות ה-60/תחילת ה-70, שהתבססו בצמרת העולמית בתחילת שנות ה-90. בוויק אן זה זכה ארוניאן (בן ה-30) כשאת המקום השני אחריו חולקים קרלסן, קרואנה ורדג'אבוב (אז בן 25); קרלסן זכה בטורניר לזכר טל, בבילבאו (כשהוא גובר בשובר שוויון על קרואנה), וב-London Chess Classic; וואנג האו זכה ב-ביל, כשאחריו קרלסן; וקרואנה, כאמור, זכה בדורטמונד (כשהוא זה שמנצח את קרמניק במשחק מכריע בסיבוב הלפני אחרון, וגובר בשובר שוויון על קריאקין). על רקע זה, הדו-קרב על אליפות העולם, שהתקיים בין שני שחקנים בשנות ה-40 שלהם, נראה בעיני חובבי שחמט רבים כאנכרוניסטי למדי, ללא קשר ממשי לשאלה מיהו השחקן הטוב בעולם (להבדיל מהשאלה מי נושא באופן רשמי את תואר אלוף העולם).

השנה, לעומת זאת, ניתן לראות שהדור המבוגר רחוק מלהיעלם וחוזר להפגין נוכחות חזקה מאוד. בדו-קרב על אליפות העולם, שיתקיים בנובמבר, יתרחש אמנם סוף סוף קרב דורות אמיתי, לאחר שנציג של הדור הצעיר זכה בתחרות המועמדים. אבל קרמניק, כזכור, נתן שם לקרלסן פייט אדיר והפסיד לו רק בשובר השוויון; גם גלפנד, בטורניר לזכר אליוכין, הפסיד לארוניאן רק בשובר השוויון ולאחר מכן זכה בטורניר לזכר טל; טופאלוב (בן ה-38) חזר לצמרת לאחר תקופת דעיכה מסויימת וניצח את סידרת הגרנד פרי; וכעת ראינו את אדמס וקרמניק שולטים בדורטמונד.

זה מעניין, כי מרבים לדבר על תהליך של הצערת גיל השחקנים בשחמט, דבר הנקשר בדרך-כלל להתפתחויות הטכנולוגיות. בגלל המחשב והאינטרנט עלה באופן משמעותי הקצב בו ניתן ללמוד ולקלוט אינפורמציה, ולכן גם להתקדם לרמות הגבוהות: השימוש בתוכנות מחשב חזקות יוצר רמת בסיס גבוהה מאוד של ניתוח המאפשרת לימוד עצמי בקנה מידה שלא היה קיים קודם לכן, מאגרי המידע הממוחשבים יוצרים זמינות מיידית של אינפורמציה, והיכולת לשחק online מאפשרת כמות רבה יותר של משחקי אימון (נקמורה, למשל, אוהב להתפאר בכך שלמד לשחק באינטרנט). לכן לא מפתיע ששחקנים רבים – גם כאלה שאינם גאונים בקנה מידה נדיר – מקבלים תואר רב-אמן בגילאים מוקדמים יותר מאשר פעם.

אבל עד כמה משפיעה הדינמיקה הזו על מה שמתרחש בצמרת הגבוהה ביותר? ניסיתי לבדוק את מה שקרה שם, מבחינת דינמיקת הגילאים, במהלך העשורים האחרונים על-ידי התבוננות בנתוני עשרים השחקנים הראשונים בדירוג מד-הכושר הרשמי, בהפרשים של עשור, מאז שדירוגים כאלה הפכו לזמינים – כלומר שנות ה-70.

(הערה: בחישוב הגילאים עיגלתי לשני הכיוונים – כלומר, גיל של 20 ו-4 חודשים, נניח, החשבתי כ-20, בעוד שגיל של 20 ו-8 חודשים החשבתי כ-21.)

נתחיל ברשימה של יולי 1973, שנה לאחר נצחונו של פישר על ספסקי בדו-קרב על אליפות העולם (באותה תקופה היו מתפרסמות רק שתי רשימות דירוג רשמיות בשנה – בינואר וביולי, בעוד שכיום הן מתפרסמות כל חודש):

July 1973 rating list

ירדתי עד למקום ה-22, כיוון ששניים מ-20 הראשונים (פישר ובוטביניק) כבר לא היו פעילים באותו זמן ולכן לא החשבתי אותם. אם כן, ניתן למצוא שלושה שחקנים בני 25 ומטה (קרפוב, היבנר ובאלאשוב); תשעה שחקנים בני 40 ומעלה (שלושה מתוכם – סמיסלוב, גליגוריץ' וקרס – אף בני למעלה מ-50); והגיל הממוצע הוא 39.

 עשור לאחר מכן, ביולי 1983, התמונה הכללית נותרה דומה למדי:

July 1983 rating list

[כאן לא רשומים תאריכי הלידה של השחקנים, אז הרי הגילאים: קרפוב – 32; קספרוב – 20; ליובוייביץ' – 33; אנדרסון -33; היבנר – 35; פולוגייבסקי – 49; טל – 47; וגניאן – 32; ריבלי – 32; קורצ'נוי – 52; ספסקי – 46; טימן -32; סיירוואן – 23; פורטיש – 46; סמיסלוב – 62; הורט – 39; נאן – 28; טוקמקוב – 37; מיילס – 28; פטרוסיאן – 54]

שני שחקנים הם בני 25 ומטה (קספרוב וסיירוואן); שבעה הם בני 40 ומעלה (ביניהם קורצ'נוי ופטרוסיאן בני למעלה מ-50, וסמיסלוב אף בן למעלה מ-60); הגיל הממוצע – 38. כיוון שזו הרשימה השנייה, נתון מעניין נוסף הוא דרגת היציבות בהשוואה לזו הקודמת – ניתן לראות שעשרה שחקנים (בדיוק מחצית) שרדו מאז 1973.

ברשימה של יולי 1993, לעומת זאת, חל שינוי דרמטי:

 July 1993 rating list

רק שני שחקנים שרדו מהרשימה הקודמת – קספרוב וקרפוב, כשקרפוב (בן ה-42) הוא השחקן היחיד בן למעלה מ-40; לעומת זאת, ניתן למצוא לא פחות מעשרה שחקנים בני 25 ומטה (ארבעה מהם אפילו בני פחות מ-20 – קמסקי בן 19, קרמניק וטופאלוב בני 18, פולגר בת 17); הגיל הממוצע ירד, בהשוואה לרשימה הקודמת, ביותר מעשור ועומד על 26.

ב-2003 ניתן למצוא יציבות מחודשת:

July 2003 rating list

חזרנו לכך שעשרה משחקני הרשימה הקודמת שרדו לאורך העשור. מבחינת הגילאים, ניתן למצוא ארבעה בני 25 ומטה (לקו, גרישצ'וק, פונומריוב ומאלאחוב), ושני בני 40 ומעלה (קספרוב – בן 40, ואזמאיפרשווילי – בן 43); הגיל הממוצע – 31 (גבוה יותר מאשר ב-93, אבל נמוך מזה של שנות ה-70 וה-80).

ולסיום, הרשימה של תחילת החודש הקודם:

July 2013 rating list

תשעה שחקנים שרדו מהרשימה הקודמת (וראוי לציין גם את "חזרתו" של קמסקי, שנעדר ב-2003 כי פרש באותה תקופה למספר שנים משחמט תחרותי); חמישה שחקנים הם בני 25 ומטה (קרלסן, קרואנה, קריאקין, וואנג האו וגירי); שלושה בני 40 ומעלה (אנאנד, גלפנד ואדמס; אגב, אם נרד מעט למקום ה-22 נמצא גם את איוונצ'וק); הגיל הממוצע – 32.

ניתן לראות, איפוא, כי הגיל הממוצע אכן ירד מאז שנות ה-70 וה-80 (אם כי כניסתם של השחקנים החזקים ביותר לצמרת כבר בסוף שנות העשרה או תחילת שנות העשרים שלהם אינה דבר חדש), ושחקנים בני חמישים ומעלה נעלמו לגמרי מהצמרת הגבוהה. אבל מעניין שההצערה המשמעותית ביותר, זו שהתרחשה בתחילת שנות ה-90, כנראה אינה קשורה כלל למחשב ולאינטרנט (מאגרי המידע ותוכנות השחמט היו אז עדיין בשלב פרימיטיבי מאוד), אלא לעלייתו של דור שחקנים חזק במקום דור שהיה חלש יחסית, בראייה היסטורית.

הכוונה למה שניתן לכנות הדור של קרפוב (להוציא את קרפוב עצמו, כמובן), כלומר – שחקנים ילידי סוף שנות ה-40/תחילת ה-50. הרשימה היחידה מאלה שהופיעו למעלה בה הם דומיננטיים היא זו של תחילת שנות ה-80, כיוון שמצד אחד לקח להם זמן רב יחסית (אם בכלל) לדחוק הצידה את שחקני הדור הקודם, ומצד שני הם עצמם נדחקו הצידה באופן מהיר יחסית על-ידי ילידי סוף שנות ה-60/תחילת ה-70, שפרצו לצמרת הגבוהה בתחילת שנות ה-90. ליובוייביץ', אנדרסון, היבנר, וגניאן, ריבלי, טימן, נאן, מיילס – כולם הוחלפו ברשימה של 93 על-ידי שחקנים צעירים יותר.

אינדיקציה נוספת לחולשה היחסית של אותו דור ניתן לראות בנוכחות הקלושה יחסית של שחקנים אחרים מתוכו, מלבד קרפוב, במאבקים על אליפות העולם בזמן הקדנציה של זה האחרון. למשל –  קורצ'נוי, בדרך לדו-קרב על אליפות העולם עם קרפוב ב-1978 (שבו היה בן 47), ניצח ברבע גמר המועמדים את פטרוסיאן (שהיה בן 48 באותו זמן), בחצי הגמר את פולוגייבסקי (בן 43) ובגמר את ספסקי (בן 40). שש שנים מאוחר יותר אנו רואים דילוג על פני דור שלם – קספרוב מעפיל לדו-קרב של 1984 בגיל 21. בדרך לשם הוא צריך לגבור ברבע הגמר על בליאבסקי (בן ה-30, מס' 26 ברשימת הדירוג של יולי 1983), בן דורו של קרפוב, אבל בשלבים המתקדמים יותר יריביו הם עדיין ה"זקנים" – קורצ'נוי (בן 52, בחצי הגמר) וסמיסלוב (בן 63[!], בגמר).

ברור אם כך מדוע לאורך שנות ה-80 הדומיננטיות של קרפוב וקספרוב היא כה מוחלטת, למשך מספר שנים באופן משותף. באותה תקופה, אגב, קבע קספרוב את השיא שהוא אולי המרשים ביותר בתולדות השחמט, מסוג ההישגים שספק רב אם מישהו אף יתקרב אליהם בעתיד – זכייה ב-15 טורנירים רצופים. בטורניר ששבר את רצף הזכיות הזה – לינארס 1991 – זכה שחקן מהדור החדש, איוונצ'וק (ובהמשך אותה שנה, קספרוב "מפסיד" טורניר נוסף  ברג'יו אמיליה לכוכב צעיר אחר – אנאנד). אבל בסופו של דבר עליית הדור הצעיר בתחילת שנות ה-90 דווקא ממחישה ביתר שאת את גדולתו של קספרוב, כיוון שהצליח להישאר דומיננטי גם לאורך אותו עשור. (את תואר אלוף העולם לקח ממנו קרמניק רק ב-2000, ומראש רשימת הדירוג אף אחד, למעשה, לא הצליח להוריד אותו עד ליום פרישתו ב-2005.)

כאמור, בני דורו של קרפוב נדחקו הצידה באופן מהיר יחסית על-ידי השחקנים שפרצו לצמרת הגבוהה בתחילת שנות ה-90. לעומת זאת, מספר ניכר מאותם צעירים של אז, שהיום הם בסוף שנות השלושים או תחילת/אמצע הארבעים שלהם, עדיין מפגינים נוכחות חזקה מאוד בצמרת הגבוהה – אנאנד, קרמניק, טופאלוב, גלפנד, קמסקי, אדמס (שהיה מס' 24 ברשימה של יולי 1993) ואיוונצ'וק. ואם מה שקרה בינתיים השנה הוא בגדר אינדיקציה, לקרלסן ובני דורו עוד מצפים חיים לא קלים נגדם. שלב סמלי חשוב במאבק הזה יתרחש עוד כשלושה חודשים בצ'נאי, הודו.

איך שומרים על המוטיבציה (ראיון עם בוריס גלפנד)
גביע העולם: סיבובים 2-1

תגובות

  • איציק

    תענוג גדול לקרוא. כתבה מאירת עיניים.
    תודה

  • איציק

    האם זה נדיר ששחמטאי מסיים את הקריירה כמספר 1, עד כדי כך שציינת את כספרוב כאחד כזה?

    • אייל סגל

      אנחנו מדברים על מס' 1 ברשימת הדירוג; מאז שהתחילו להתפרסם דירוגי Elo רשמיים ב-1971, מספר השחקנים שהובילו את הרשימה בזמן כלשהו הוא למעשה מצומצם מאוד – שבעה; אלה חמישה מתוך ששת אלופי העולם באותה תקופה, למעט ספסקי (פישר, קרפוב, קספרוב, קרמניק [רק במשותף – פעם אחת עם קספרוב ופעם אחת עם אנאנד] ואנאנד) + טופאלוב וקרלסן (שיש סיכוי טוב שיהפוך גם הוא בקרוב לאלוף עולם). מביניהם, אפשר בעצם לומר גם על פישר שסיים את הקריירה כמס' 1, אבל הוא הפסיק לשחק כבר בגיל 29. קספרוב פרש בגיל 42, שגם הוא מוקדם יחסית, אבל זה היה לאחר 20 שנים רצופות בהם הוביל את הדירוג (עוד שיא שספק אם יישבר אי פעם). היום קשה להאמין ששחקן שאינו פורש בגיל מוקדם וממשיך לשחק אל תוך שנות ה-40 המאוחרות שלו והלאה יוכל להחזיק מעמד כמס' 1 ברשימה.

      • איציק

        תודה, מעניין מאוד.

  • Yavor

    תודה רבה.
    יכול להיות שפשוט נולדו פחות שחמטאים טובים באותה תקופה, כי "הוריהם הפוטנציאליים" נכחדו ברובם בשואה ובמלחמה (ומי שלא - בטיהורים של סטאלין)?

    • Yavor

      הכוונה היתה לתקופה של קארפוב, יליד 1951.

  • IDO

    מה שמדהים שהאגדות קספרוב של 83 ופישר של 73 עם מד הכושר שלהם לא נכנסים לעשירייה הפותחת היום

    • אייל סגל

      פישר של 73 דווקא כן – 2780 נותן מקום חמישי-שישי משותף ברשימה של יולי השנה, ושיא הקריירה של פישר, 2785, אפילו מקום רביעי. (בדו-קרב עם ספסקי הוא *הפסיד* 5 נקודות, כי ההפרש בו ניצח היה קצת קטן מזה שנחזה על-ידי מד-הכושר – פער 125 הנקודות שהיה בינו לבין ספסקי לפני תחילת הדו-קרב ב-72, 2660/2785, הוא הגדול בהיסטוריה בין מס' 1 למס' 2.) אגב, שיא הקריירה של קספרוב, 2851, נקבע ב-1999 ונשבר רק בסוף 2012 על-ידי קרלסן.

      יש ויכוח גדול עד כמה העלייה המתמדת בממוצע של מד-הכושר לאורך השנים קשורה בעלייה אמיתית בחוזק השחקנים ועד כמה בסוג של "אינפלציה" סיסטמית.

      • יריב

        אין מחלוקת על קיומה של אינפלציה, נכון? אני מניח שהמחלוקת הוא על גודלה (ולכן על חלקה בעלייה הכללית בדירוג).

        • אייל סגל

          למען האמת יצא לי לראות דיעות מכל גווני הקשת בנושא הזה, אבל יש אכן נטייה להסכים שלפחות באופן חלקי מדובר ב"אינפלציה" (כלומר, שמספר Elo מסויים היום "שווה" פחות מאשר פעם). לי זה נראה ברור למדי באופן אינטואיטיבי – למשל, מד-הכושר של קרפוב ב-83 זהה לזה של השחקנים מס' 40-30 בדירוג של היום, והמחשבה שרמת המשחק שלו לא היתה יותר גבוהה משלהם (גם אם לוקחים בחשבון התפתחויות בתיאוריית הפתיחות וכו') נראית לי מופרכת.

  • אריאל גרייזס

    מעניין מאוד.
    שאלה אחת - עד כמה מד הכושר הוא אכן מדד אמין לאיכות של שחמטאי? אנחנו רואים בהרבה מאוד סוגי ספורט אחרים שדירוגים למינהם מעוותים על ידי מספר הטורנירים שאותו שחקן השתתף (למשל, טניס) ואפשר להגיע גבוה בדירוג גם בלי לנצח טורניר. איך זה בטניס?

    • איציק

      בטניס אתה יודע, רצית לשאול איך זה בשחמט :-)

    • יריב

      שיטת הדירוג בשחמט שונה לחלוטין מברוב סוגי הספורט האחרים (אני לא מכיר ספורט אחר שמשתמש בשיטה זו באופן רשמי). הדרכים היחידות לתמרן לעליית הדירוג שלך הן למצוא שחקנים בעלי מצב חריג בדירוג לשחק נגדם. זה כולל שחקנים בעלי הערכת יתר, שחקנים חזקים (מדורגים גבוה) שאינם יציבים או שחקנים חלשים (מדורגים נמוך) יציבים במיוחד (בלי הברקות). בטניס, למשל, אפשר להתקדם על ידי בחירה מושכלת של טורנירים בהתאם לזהות המשתתפים בהם (בחר טורנירים שהיחס בין רמת השחקנים מבחינתך לניקוד טוב במיוחד), וכמובן ריבוי טורנירים. הייתי אומר שקשה מאוד לתכנן התנהלות שתביא לך ניקוד מופרז בשח, משמעותית יותר מסובך מבטניס.

      בהנחה שהשגת דירוג מופרז, טניס מקל עליך לשמור עליו תוך כדי משחק (בגלל הגרלות קלות יותר). שח לא עושה זאת, אבל מאפשר לך לשמור על הדירוג המופרז כמה שתרצה, כל עוד אתה לא משחק.

    • אייל סגל

      בשחמט לא מקבלים שום בונוסים בדירוג על זכייה בטורניר, או אירוע כלשהו – כמו שציינתי לגבי פישר ב-72, אפשר לזכות באליפות העולם ועדיין להפסיד נקודות דירוג, אם ההפרש בו ניצחת לא משתווה לזה שהיית "אמור" לנצח בו על פי הפער בין מד-הכושר שלך לזה של היריב שלך. מבחינה זו, החישוב הוא כמותי לחלוטין ולא איכותי; אבל ביחס לכל משחק, יש שקלול של התוצאה עם החוזק היחסי של היריב (למשל, ככל שמד-הכושר של יריב שניצחת נמוך יותר, תרוויח פחות על הניצחון; במקרה של תיקו, אם לאחד השחקנים יש מד-כושר גבוה יותר הוא מפסיד מספר מסויים של נקודות – אם כי כמובן פחות מאשר במקרה של הפסד ממש, וכו'). הנה דוגמה מדורטמונד, מהניקוד של אדמס (שהתחיל את התחרות עם 2740 והרויח 21 נקודות):

      http://www.2700chess.com/glass.php?statistic=31

      אפשר לראות, למשל, שבסיבובים 1 ו-8 הפסיד מספר מסויים של נקודות כי סיים בתיקו עם שחקנים שמד-הכושר שלהם נמוך באופן משמעותי משלו (בעוד שבסיבוב 4 לא הרויח ולא הפסיד, כי סיים בתיקו עם שחקן בעל מד-כושר פחות או יותר זהה), ושבסיבוב 3 הרויח את המספר הרב ביותר של נקודות ממשחק בודד, כי ניצח את השחקן עם מד-הכושר הגבוה ביותר.

      • איציק

        האם יש חשיבות לנצחון/הפסד בלבן או בשחור? נראה שצריך להיות.

        • יבגני

          אין חשיבות לצבע, נצחון הוא נצחון ולא משנה באיזה צבע ולכן אתה מקבל את אותו הניקוד. אבל העלת נקודה מעניינת..

      • אייל סגל

        לא, אין התחשבות בצבעים

      • יריב

        המדד נשמר פשוט במידת האפשר כדי לתת הרגשה של הגינות. למשל, אין התחשבות במדד בכך שיש שחקנים יציבים יותר או פחות (סטיית תקן שונה לכל שחקן), כי זה היה גורם להעברת נקודות לא אחידה (הנקודות לא היו "עוברות", הרווח של השחקן האחד לא היה שווה להפסד של השחקן השני). זו כנראה הסיבה שאין התחשבות בצבע.

        • איציק

          סטיית תקן במקרה כזה מאוד בעייתית כיוון שהיא משתנה עם הזמן, יש שחקנים שהיו יציבים ואיבדו אותה ולהיפך; יש שחקנים שכנראה יציבים בלבן, יציבים בשחור, אך היציבות שונה לכול צבע. צריך להכניס איזה מקדם שיכחה על העבר הרחוק יותר על סטיית התקן. כל זה מקשה על השימוש בו, אך אני לא מבין ךמה אי אפשר לתת נניח 20% ניקוד יתר על ניצחון בשחור או להוריד 20% יותר במקרה של הפסד בלבן, לפי החישוב הקיים היום וללא קשר לסטיית התקן. אני מניח שהקריטריון הנוכחי הוא די שרירותי לפי כללי אצבע ולכן להכניס עוד כלל אצבע שיתן קצת יותר הגיון לא יכול להזיק לדעתי. רק תהיה בעייה להשוות מול שחקני העבר. תנאי התחלה אפשר להגדיר את המצב הנוכחי לפי השיטה הקיימת היום, זה יתכנס עם הזמן.

          • יריב

            גם הכושר האמיתי משתנה עם הזמן, והמדד אמור לשקף את זה. כל עוד היציבות של השחקנים לא משתנה במהירות (כמו רמה הממוצעת) זה לא בעייתי במיוחד.

            בעקרון, המודל שמאחורי הדירוג הוא פשוט. לכל שחקן יש "יכולת אמיתית" (מספרית), והרמה שהוא מפגין במשחק נתון מתפלגת סביב רמתו (פיד"ה משתמשת בהתפלגות נורמלית, USCF משתמשת בהתפלגות אחרת). מפה קל מאוד לגזור את תוחלת התוצאה במשחק (ההסתברות ששחקן 1 יציג רמה גבוהה מהשני), ולאחר המשחק מועבר ההפרש בין התוצאה בפועל לתוחלת (כפול קבוע) בין השחקנים. יש שורה של שגיאות במודל, כמו ההנחה שלכל השחקנים סטיית תקן שווה, או ההנחה (השגויה, לפי שכיחות הנצחונות במשחקים בפערים גדולים) של התפלגות נורמלית. לא משנים אותן בין השאר בגלל שפשטות המודל נוחה.

            אם היה עניין להבדיל בין לבן לשחור אני מניח שהדרך לשקף את זה במודל היא חישוב תוחלת הנצחון בצורה שכוללת דירוג מוגדל ללבן, לא בטוח באיזו צורה.

          • איציק

            מסכים עם הכול, ובגלל זה כנראה פיד"א צודקת. להתחיל את החישובים עם הנחות יותר ראיליות היה מסבך את המודל כך שרוב המשתמשים היו מסתבכים להשתמש בו. באופן הפשוט בו זה נעשה עכשיו, גם חובב פשוט שמשחק דרך האינטרנט יכול לעשות את החישוב ולראות מה קורה (אני יודע שיש שעושים לו את החישוב אבל תמיד נחמד להיות מסוגל לחשב זאת לבד ולראות שהכל בסדר).

  • רון

    קודם כל שאפו על סיקור השחמט שמי שמתעניין בו כמוני (וכמוך..) מרגיש שהענף המעניין הזה לא זוכה לסיקור הראוי.
    לגבי המאבק הבין דורי...אין (כמעט) ספק שהשיא שלו יתרחש בנובמבר הקרוב כשקרלסן יתמודד מול אנאנד, ואני לא חושב שיש מישהו אחד שלאור השנתיים האחרונות חושב שאנאנד פייבוריט לנצח.
    פרט לזה יש המון דברים שלא קשורים ל"דורות", למשל ההתרסקות של רג'אבוב. בגדול, למרות שזה לא תמיד ככה, ככה שמתמשך טורניר ארוך באמת יש יתרון לצעירים יותר, מצד שני שחקנים כמו קראמניק נניח בהחלט עשו איזשהו שינוי כדי להתאים את עצמם להבדלי הסגנון משנות ה-90 (גם גלפנד אגב). מי שלא עשה/עשתה את זה חוטף היום בגדול, דוגמה טובה לזה היא ג'ודית פולגר שכבר מזמן לא מוזכרת בשורה הראשונה של השחמט כמו שהייתה בראשית-אמצע שנות ה-90.

    • אייל סגל

      תודה. במקרה של פולגר - ששיא הקריירה שלה היה ב-2003/4, כשהתברגה בעשירייה הראשונה וסיימה שנייה בוייק אן זה, חצי נקודה אחרי אנאנד (http://www6.chessclub.com/resources/event/corus2003) - אני חושב שזה קשור פחות בסגנון ויותר בזה שמאז שנולדו לה שני ילדים היא למעשה במצב של חצי-פרישה ומקדישה פחות זמן לשחמט.

  • Zak

    מעניין כרגיל, תודה

  • יוני (המקורי, מפעם)

    נהדר. לי היה קל לקרוא פוסט שאין בו מהלכים שצריך לדמיין...

Comments are closed.