ארבעים-חמישים מסעים טובים במשחק

עוד כמה מחשבות על אלוף העולם החדש

[בתמונה – קרלסן (אוהד מוצהר של ריאל מדריד) לוחץ יד עם סרחיו ראמוס לפני המשחק נגד ויאדוליד בשבת, אליו הוזמן כדי לבעוט את בעיטת הפתיחה הטקסית ביום הולדתו ה-23]

כרגיל, אלוף העולם מעניק אחרי הזכייה בתואר הרבה ראיונות "אקסקלוסיביים" בהם חוזרות כמעט במדויק אותן השאלות ואותן התשובות. הנה כמה דברים הנראים לי בכל זאת ראויים לציון, מעבר לשטף הקלישאות הרגיל:

– זו הפעם הראשונה הזכורה לי בה שחקן אינו מעוניין לחשוף באופן מלא את זהות צוות העוזרים (seconds) שלו גם עם תום הדו-קרב. בראיון עם עיתונאים הודיים קרלסן הסביר זאת בכך שהוא כבר חושב על הדו-קרב הבא, שצוות זה יהיה חלק ממנו; לפי לוח הזמנים של פיד"ה, הוא יצטרך להגן על תוארו תוך שנה בלבד מאז שזכה בו (תחרות המועמדים מתוכננת למרץ הקרוב, והדו-קרב הבא על אליפות העולם לנובמבר 2014). פעם לא היה ממש אפשרי לשמור בסוד לאורך זמן את זהות העוזרים, כיוון שהיו חייבים להיות בקירבה פיזית אל השחקן, אבל בעידן האי-מייל והסקייפ זה כבר איננו כך. לפי הדיווחים, אף אחד מעוזריו של קרלסן לא היה לידו – הוא עמד בקשר קבוע עם יאן לודוויג האמר (השחקן הנורבגי מס' 2, בן גילו וידיד אישי של קרלסן), שהיה בנורבגיה וריכז עבורו את החומרים הרלבנטיים, בעוד שלצידו בהודו היו בני משפחה וחברים, שסיפקו תמיכה רגשית.

– קרלסן משמיע לא מעט דברי כבוד והערכה כלפי אנאנד, אבל משגר גם ביקורת ברורה לעברו בדיבוריו החוזרים ונשנים על כך שאלוף עולם צריך להיות דומיננטי גם בטורנירים, מחוץ לסבב אליפות העולם עצמו. בראיון לתיקשורת הנורבגית הדבר בא בצרוף עקיצה בדבר זה שקרלסן לעולם לא יתרץ תוצאות לא טובות בכך שהוא צריך "להסתיר את ההכנות שלו" לאליפות העולם.

למען האמת, לא זכור לי שאנאנד עצמו השתמש בתירוץ הזה למעט פעם אחת, בה אכן שררו נסיבות מיוחדות – המקום האחרון בו סיים בבילבאו 2008, טורניר שהתקיים זמן קצר מאוד לפני הדו-קרב עם קרמניק באותה שנה (בו נחל אנאנד את הניצחון המרשים ביותר שלו כאלוף עולם); במהלכו, אנאנד שיחק "בלי פתיחות", כפי שניסח זאת, כיוון שהיה צריך להסתיר את המעבר שלו מ-1.ה4 (מסע אותו שיחק לכל אורך הקריירה שלו עד אז) ל-1.ד4, שהכין כהפתעה לקרמניק. אבל מי שעוקב אחרי פורומים של שחמט בשנים האחרונות היה יכול להיתקל אינספור פעמים בתירוץ דומה מפי אוהדים רבים של אנאנד (בעיקר אלה מהסוג המכונה fanboys), והוא הלך ונשמע יותר חלול ופחות משכנע ככל שעברו השנים בלי שאנאנד יצליח לזכות בטורניר-על מאז לינארס 2008.  

נראה שקרלסן הוא אלוף העולם הראשון המחשיב את הדומיננטיות ברשימת הדירוג ובזירת הטורנירים היוקרתיים כלא פחות – ואפילו יותר – חשובה מאשר תואר אלוף העולם. בין השאר, ייתכן והדבר קשור בכך ששנות ה-2000 המוקדמות, בהן קרלסן צמח והתעצב כשחקן, היו תקופה בה מוסד אליפות העולם היה נתון בכאוס ואיבד הרבה מיוקרתו, בעקבות תהליכים שהתחוללו מאז פיצול התואר ב-1993 (כשקספרוב ושורט החליטו להתנתק מפיד"ה ולקיים את הדו-קרב שלהם באופן עצמאי). עם זאת, יש לציין שקרלסן התחמק בינתיים מלומר משהו ממשי כשנשאל אם כעת, כשזכה בתואר, בכוונתו לפעול לצמצום או ביטול זכויות-היתר של אלוף העולם, אותן תקף בהזדמנויות שונות בעבר (כמו במכתב בו הודיע על החלטתו שלא להשתתף בתחרות המועמדים של 2011: In my opinion privileges should in general be abolished and a future World Championship model should be based on a fair fight between the best players in the World, on equal terms).

– בראיון עם אנסטסיה קרלוביץ' (בוידיאו שלמטה), בתשובה לשאלה לגבי המשחק הטוב בדו-קרב (בערך ב-2:35), הוא מציין לא את אחד המשחקים בהם ניצח, אלא דווקא את המשחק הרביעי שהסתיים בתיקו, כיוון שהכיל את המספר הרב ביותר של רעיונות טובים משני הצדדים. לא נראה לי שהדבר משקף ניסיון לנחמדות או הצטנעות מזוייפת – קרלסן חוזר ומוכיח שצניעות איננה בעייה שהוא סובל ממנה – אלא שזו דיעה כנה המצביעה על מידה ניכרת של אוביקטיביות, יכולת בעלת חשיבות עליונה בשחמט, בפרט מבחינת היכולת להעריך באופן מפוכח, בכל עמדה ובכל שלב במשחק, את המסעים הטובים ביותר העומדים לא רק לרשותך אלא גם לרשות יריבך (דבר שאנאנד איבד אותו לרגע קריטי במשחק התשיעי כששיחק 28.פ-ו1).

***********

Previous champions have largely been intellectuals, which led to the idea that chess is a "smart man's" game […] not so with Fischer. He has discarded all intellectual pretensions. Chess is a sport, like basketball, like tennis. You toss the ball around until you make your point. You move the pieces around until you find a weak spot

מתוך הפרק "בובי פישר – גיבור עם אמריקני" בספרו של ראובן פיין (אחד משני השחמטאים האמריקנים הגדולים בשנות ה-30 וה-40, לצד סמואל רשבסקי) על פישר וזכייתו באליפות העולם נגד ספסקי ב-1972.

***********

שאלה אחרת של קרלוביץ' (ב-9:25), מציעה לקרלסן השוואה של צורת המשחק שלו עם זו של בובי פישר, שהיה ידוע בסגנון בלתי מתפשר ששם לעצמו למטרה ללחוץ על יריביו זמן רב ככל האפשר ולהימנע מתיקו במידת האפשר (קספרוב היה מאלה שכבר עשו השוואה כזו במהלך הדו-קרב). קרלסן אכן הדגים בזמן האחרון באופן דרמטי את נחישותו לשחק משחקים "עד הסוף" ולמצות את האפשרויות שהעמדה מעניקה לפני שיסכים לתיקו – ראוי במיוחד לציון הסיבוב האחרון של גביע סינקפילד בו סירב להצעת תיקו מצד ארוניאן, הצעה שקבלתה היתה מבטיחה לו מקום ראשון בטורניר, וזכה לבסוף במשחק. גם במשחק האחרון של הדו-קרב עם אנאנד, במצב בו הוביל 3-6 וחצי נקודה הספיקה לזכייה בדו-קרב השלם, היה יכול לנווט את המשחק בכמה הזדמנויות לחזרה על מסעים אך נמנע מלעשות זאת. (בשני המשחקים הדבר אמנם לא היה כרוך בסיכון גבוה במיוחד, כיוון שבשניהם היה לקרלסן יתרון קל כאשר דחה את אפשרות התיקו המיידי – אבל גם לא היה נטול סיכון, כיוון שעמדתו לא היתה טובה במידה כזו שלא היה יכול להפסיד עדיין את המשחק אם יעשה טעויות.)

על רקע זה, קרלסן מנסח (ב-10:40) את העיקרון הבסיסי המנחה אותו באופן הבא: "לעשות ארבעים-חמישים מסעים טובים במשחק – ואני קורא תיגר על היריבים שלי להצליח ולעשות את אותו הדבר". הניסוח הזה מתקשר באופן מעניין לטענה חוזרת המועלית כנגד קרלסן על-ידי אלה שאינם אוהבים את סגנון המשחק שלו – שהוא "רק מחכה שהיריבים שלו יעשו טעויות" (או רק מנצל טעויות כאלה). טרוניה כזו אפשר לשמוע לא רק מקיביצרים אלמוניים בפורומים באינטרנט, אלא גם משחמטאי בכיר למדי כאלכסי דרייב.

על פני הדברים ניתן לפטור טענות כאלה מייד כשטות מוחלטת, כיוון שכל המשחקים המכריעים בתולדות השחמט הרי הוכרעו כתוצאה מכך שהמנצח ניצל טעות או טעויות כלשהן מצד המפסיד. אבל אם חושבים על כך קצת יותר, ניתן לראות כאן הצבעה על דבר שאכן מאפיין לא מעט ממשחקיו של קרלסן (אם כי אין צורך לשפוט אותו דווקא באופן שלילי, כמובן): הם אינם מתבססים על איזו תכנית-אב אסטרטגית הנבנית החל משלב הפתיחה (שלב שבו קרלסן, ככלל, אינו מנסה להשיג יתרון אלא מסתפק בהגעה לעמדה שווה – אבל כזו שיריבו לא ניתח מראש, ולכן תאפשר לנטרל את ההכנה המוקדמת שלו); במקום זאת, הם נשענים בראש ובראשונה על משחק תמרונים סבלני המנסה לנצל באופן "אופורטוניסטי" כל טעות מזדמנת של היריב – כאשר זה אינו מצליח עוד, בשלב מסויים, להגיב לאחד מאותם ארבעים-חמישים מסעים חזקים של קרלסן במסע חזק, או מדוייק, משלו. משחקים 6-5 המכריעים בדו-קרב עם אנאנד התנהלו, במידה רבה, על פי הדפוס הזה.

על פי תפישות שחמטאיות קלאסיות, סגנון משחק כזה אינו יפה או אלגנטי במיוחד; הוא מכוון בראש ובראשונה להתיש את היריב. אפשר לומר שהוא מבליט באופן קיצוני את מימד הספורט התחרותי הקיים בשחמט, על חשבון מימד ה"אמנות" או האסתטיקה שבו. והעובדה שקרלסן הוא צעיר, מדגיש שוב ושוב בראיונות את חשיבות הכושר הגופני למשחקים הארוכים שהוא שואף לכפות על יריביו, ידוע כחובב ספורט, ומצטלם באופן תדיר כשהוא עסוק בפעילות ספורטיבית כלשהי, מחזקת את הרושם הזה. לא מקרה הוא שבערך מחצית מצילומיו המסוגננים של מישה פרידמן מתקופת ההכנות לדו-קרב והדו-קרב עצמו בהם מופיע קרלסן, מראים אותו כשהוא משחק גולף, טניס, כדורעף חופים, או מתאמן באולם כושר.

(אם מדובר על חשיבות המימד הפיזי בתדמית של קרלסן, מתבקש כמובן גם לציין בהקשר זה שכיכב כבר כדוגמן במספר קמפיינים – דבר הממלא תפקיד מרכזי לא רק בכותרות של אתרים בארץ על פיהן "דוגמן זכה באליפות העולם בשחמט", אלא גם באופן בו הוא מוצג ב-Time.)

ואולי זו אחת הסיבות העיקריות לכך שאלוף העולם החדש הביא לשחמט את הפופולריות הגדולה ביותר מאז פישר.

אנאנד-קרלסן (סוף), משחקים 10-9: קבלו את אלוף העולם ה-16
קומדיה של טעויות

תגובות

  • נפתלי

    40-50?מאמא ידביר אותו ב-20...

    רק הבעיה היא שצריך לעבור את קרמניק וארוניאן בדרך...

  • Zak

    נראה לי שאנשים תמיד ימצאו סיבה להתלונן - בדו קרב של אנאנד נגד גלפנד המשחקים היו תיאורטים וקצרים מדי, בדו קרב נגד קרלסן היתה פחות מדי תיאוריה ומשחקים ארוכים מדי... ממש לא ברור לי איך אפשר לבוא לטענות לסגנון של שחקן שמסוגל להציב את המלכה שלו ב ח1, לתמרן את הרץ שלו בחזרה לערוגת המוצא ב ג8, להקריב שלושה רגלים בסיום צריחים או להתגונן בצורה מרשימה מול הסתערות הרגלים מול המלך שלו.

    בשורה התחתונה - הגיע זמנו של אלוף עולם ראוי ואגדת שחמט לפנות את מקומו לאלוף עולם ראוי לא פחות ואגדה לעתיד. ועולם השחמט בכללו הוא זה שהרויח.

  • Yavor

    On one hand - it is like Nadal that just returns every ball you throw at him, waiting for a mistake - some will like it, other will not. On the other hand, he brings us back to the non-computerized era, where you ASHKARA had to think about the moves you're playing, and not arrive with a 20-plays game plan ready to "throw-up" on the board

    I like him for the second reason. For the first - not as much. But I think that overall - I like the fact that he succeeds.

    • אייל סגל

      נזכרתי בהשוואה דומה לנדאל שמישהו עשה בתיאור משחק של קרלסן מהשנה שעברה (נגד וואנג האו ב-ביל: http://www.chessgames.com/perl/chessgame?gid=1673541), שבו קרלסן היה תחת לחץ והתגונן רוב המשחק, ובסוף הצליח לזכות:

      If you compare it to tennis then the current Carlsen is very similar to Nadal. Wang Hao, of course, isn’t too similar to Federer, but his play is very wide-ranging, using the whole court… And what happened strongly resembles some of Nadal’s wins against Federer – when the ball is being spread around the corners and everything’s great for Roger, but the guy standing opposite somehow manages to run from one corner to the other and get back all those “dead” balls. One, a second, a third… And at some point you just can’t see what on earth you need to do in order for him finally to fail to get the ball back. It goes on until set point, and then match point, and the end result is Nadal shouting: Vamos!

      http://www.whychess.com/en/node/2529

      • ארנון

        אצלי בראש דווקא עלתה והופיעה התמונה של מוחמד עלי בקרב ההוא נגד פורמן - נותן ליריב להתיש את עצמו, ואז מתנפל עליו בכוח, ביעילות ובאלגנטיות. ככה גם קרלסן.

  • ארנון

    אייל - בדו קרב הזה הייתי הרבה פחות מעורב, לפחות כאן בדה-באזר. אבל קראתי בשקיקה את כל מה שכתבת, ואין מה לומר מלבד - שאפו! הניתוחים, נקודות המבט, הסיפורים שברקע, הקישורים, הסגנון - כולם היו לעילא ולעילא.
    תודה.

  • אמנון

    מאמר מרתק, תודה

  • צור שפי

    לי הסגנון של קרלסן דווקא מזכיר את העיקרון ההוא בג׳ודו שבו מתבססים על ניצול תנועות היריב. כמו תמיד, יופי של כתיבה. תודה.

  • shadow

    כתבה משובחת.

    בתור אחד שרק נכנס לא מזמן לנבכי המשחק המדהים הזה אני חייב להגיד שהכתבות שלך פשוט מרתקות

  • עופר פרוסנר

    זה נשמע קצת כאילו קרלסן הוא סוג של נדאל לעומת פדרריות של אלופים קודמים.

  • יהויכין פנדלוביץ'

    רק שימו לב כמה שני החבר'ה האלה דומיננטיים.
    מי היה מאמין לפני 10 שנים שדיבורים על שחמטאי יזכירו 2 טניסאים.
    שכל מיני ויכוחים עקרים אודות הכדורגלן הטוב בעולם יישמעו בדיוק כמו אותם הדיונים בטניס.
    אולי עוד עשור ההשוואות תהיינה בין 2 שחקני סנוקר? (אחד כבר יש...)

    • איציק

      למרות אוסליבאן אין על סטיבן הנדרי :-)

  • דוד

    הנצחונות שלו נגד סווידלר, גרישצ׳וק וגלפנד בתחרות המועמדים, היו בנויים על תוכנית אסטרטגית מהשלבים המוקדמים של המשחק (אני רק מביא דוגמא). אבל באופן כללי נראה שהטענה מוצדקת. אם כי לא ניתן לומר שהוא משחק ״בלי תוכנית״ התוכנית הבסיסית שלו היא להביא את הכלים לנקודות הכי חזקות בלוח (ולא ״לתקוף נקודה מסויימת״ אצל היריב). הוא השחקן הכי לא דוגמטי שאני מכיר (אולי יש עוד שאני לא מכיר) אין לו בעיה לשנות מבנה רגלים, או attaking plan באמצע משחק. במידה מסויימת ניתן לומר שהוא ׳מגיב למסעי יריביו׳. אבל מגיב היטב. משחקו נגד אנאנד בבילבאו 2012 היא דוגמא הפוכה להנ״ל. בקיצור שחקן פרגמטי עם יכולות מגוונות, מין בוריס ספאסקי שכזה 

  • אייל סגל

    תודה לכולם. וכן – אין ספק שקרלסן יודע לנצח משחקים גם בצורות אחרות ("קלאסיות" יותר, אם לומר כך). אבל נראה שנצחונות מהסוג שהשיג במשחקים 6-5 של הדו-קרב הפכו לסימן-ההיכר החזק ביותר שלו בשנים האחרונות, מן הסתם גם בגלל העלייה באחוז היחסי שלהם מתוך כלל המשחקים שלו וגם בגלל האופי הלא-שיגרתי שיש להם ביחס למה שמקובל במשחקים ברמות הגבוהות ביותר – האופן בו קרלסן מצליח שוב ושוב להוציא נקודות מעמדות שכביכול "לא אמורים" לנצח בהן. בהקשר זה, הנצחונות שלו בתחרות המועמדים על גרישצ'וק או גלפנד (בעיקר השני, זה מסיבוב 10) הם אכן משחקים נהדרים, אבל נדמה לי שמה שנחרת באופן החזק ביותר בזיכרון הקולקטיבי של חובבי השחמט הוא דווקא הניצחון על רדג'אבוב בסיבוב הלפני אחרון של אותה תחרות.

    • דוד

      לדעתי קרלסן לא היה בכושרו הטוב ביותר במהלך הדו קרב- בימים כתיקונם הוא היה מנצח במשחקים 4 ו-10. מה דעתך? ועוד נקודה, האם אתה צופה שינוי בסגנון משחקו של קרלסן לאור זה שהוא השיג את מה שהיה חסר לו, וישחק עכשיו שחמט יותר פתוח ומשוחרר?

      • אייל סגל

        משחק 4 היה בסך-הכל טוב משני הצדדים (לפחות מרגע שאנאנד איבד/הקריב את הרגלי) – קרלסן אולי היה יכול לשחק קצת יותר מדוייק בנקודות מסוימות, אבל העמדה היתה סבוכה מאוד והוא לא החמיץ איזה ניצחון ברור. במשחק 10 המסע השלושים שלו באמת היה מרושל והוביל להחמצת ניצחון כמעט וודאי – אולי זה קשור, בין השאר, לכך שהיתה לו באותה נקודה רשת ביטחון רחבה במיוחד, כי גם תיקו הוביל לניצחון בדו-קרב, וזו לא סיטואציה שמעודדת דריכות וריכוז מקסימליים. קשה כמובן לצפות איך יתפתח סגנון המשחק של קרלסן, אבל לאור ההצלחה הפנטסטית שהסגנון הנוכחי מביא לו לאחרונה לא נראה לי שיש לו כרגע מוטיבציה מיוחדת לשנות אותו...

        • דוד

          התכוונתי בגלל הביקורת התקשורתית אולי. דרך אגב, אחרי הזכייה של קרלסן בוויק אן זי, כשהוא מסיים נקודה וחצי מעל ארוניאן, והמשחקים של ארוניאן היו הרבה יותר אטרקטיביים, אמר ארוניאן בראיון ש״מגנוס שיחק מושלם והניצחון הזה מגיע לו״. נראה ששחקני צמרת כמו ארוניאן אינם שותפים לדעתו של דרייב, וגם כאשר הם מפסידים לקרלסן הם לא מוכנים ללכלך על הסגנון שלו

        • אייל סגל

          אני בטוח שקרלסן לא מפסיד שינה בגלל דברים כאלה. הזכרתי את ה"ביקורות" בעיקר לא כי אני חושב שיש איזו סיבה להתייחס אליהן ברצינות ברמה הערכית-שיפוטית (מבחינה זו ברור שהדברים של דרייב מציגים אותו באור פאתטי למדי), אלא כי ברמה התיאורית הן מספקות אינדיקציה לגבי אלמנט אמיתי בסגנון שלו. ובגלל שצורת המשחק של קרלסן מתחברת כל-כך בקלות לאיכויות "ספורטיביות" אוניברסליות שמקובל להעריך אותן, כפי שציינתי, אני די בטוח שהיא קונה לו הרבה יותר אוהדים מאשר דוחה כאלה. (מספיק לשמוע, בהקשר זה, את התגובות הנלהבות של הפרשנים כשקרלסן דוחה את הצעה התיקו של ארוניאן בלינק שנתתי לשידור החי מהסיבוב האחרון של גביע סינקפילד.)

  • איציק

    האם הסגנון הזה יחודי לא (כמו סגנון הפיסול של מיכאל אנג'לו) שלא היה כמוהו לפניו ולא אחריו, או שרואים ניצנים של שחקנים אחרים הפונים לאותה שיטה?
    לי יש הרגשה שיבוא גל של שחקנים בסיגנון זה ואז הוא יאבד את היתרון היחסי כי יהיו עוד כמוהו ויפותחו גישות התוקפות את החולשות של גישה זו. כלומר מעניין לדעת האם המשחק של קרלסון חזק כיוון שגישה זו מאוד חזקה (עם יתרונות מובנים) או כיוון שזו הפתעה בעולם השחמט וכשההפתעה תפוג, יכול להתברר לגישה זו יש יותר חולשות מיתרונות.

    • אייל סגל

      הסגנון של קרלסן לא לגמרי ייחודי – לקמסקי, למשל, יש סגנון שמבחינות מסויימות הוא די דומה, בעיקר בניסיון להימנע מהסתעפויות פתיחה ראשיות וסופר-מנותחות ו"פשוט לשחק שחמט" באופן שמבוסס במידה רבה על יכולת תמרון עמדתית. אבל אצלו היכולת הזו לא פנומנלית ברמה של קרלסן ורפרטואר הפתיחות שלו לא ורסטילי כמו זה של קרלסן, ולכן מאפשר לו פחות גמישות בהקשר זה; נראה גם שהיכולות הטקטיות שלו יותר מוגבלות כאשר הוא נקלע למצבים שכן דורשים משחק טקטי חריף. אפשר מן הסתם לנסות ו"להעתיק" את הסגנון הנוכחי של קרלסן, אבל מאוד מאוד קשה לחקות את דרגת האפקטיביות שלו, כי זו מצריכה יכולות בסיסיות מאוד מיוחדות – כפי שכבר צויין כאן פעם בהערה לגבי פונומריוב המוקדם.

  • טקסס

    תודה על הנכתב! מעולה.

  • סטוקפיש

    כתבת הכל נכון, גם את טיעון הקטגוריה וגם את קו ההגנה, ושכל אחד יחליט מה הוא חושב בהתאם לטעמו האישי.
    דרך אגב, התמונה גרמה לי להרהר מי השחמטאי הטוב מבין הכדורגלנים. כדי שזה יהיה יותר מעניין ולא איזה מישהו מליגה נמוכה במזרח אירופה אפשר בכלל להוציא את הרוסים מהמשוואה, למעט אולי את אלו שמשחקים במערב אירופה.
    אין לי מושג מי זה אבל יש לי רמז שאולי יעזור: זה לא סרחיו ראמוס! :)

    • ארנון

      התשובה לשאלתך היא נורבגי אחר, למעשה הנורבגי הכי טוב עד MC - סיימן אגדסטיין. אלוף נורבגיה בשחמט ושחקן נבחרת הכדורגל שלה בסוף שנות השמונים.

      • שמעון כסאח

        שגם היה המאמן של...

        קרלסן!

      • אייל סגל

        ...והאח שלו, Espen, הוא המנהל האישי של קרלסן.

        אגב, סימן אגדסטיין שימש כפרשן בטורניר העל שהיה השנה בנורבגיה (סטוונגר), וכאן אפשר לראות אותו מנהל לוחמה פסיכולוגית נגד אנאנד:

        http://www.youtube.com/watch?v=KAouQPUb5vQ&t=11m27s

        (לא שאני באמת חושב שעשה זאת בכוונה, אבל ברור שעיצבן אותו בדיבורים על שחקני הדור הצעיר מול הדור הוותיק - הוא בעצם רומז לכך שאנאנד הוא אלוף עולם כי ניצח את שחקני הדור שלו, אבל הוא לא ממש יודע מה לעשות מול שחקנים כקרלסן או נקמורה)

Comments are closed.