קומדיה של טעויות

קצת שחמט מהיר לסיום השנה מה-London Chess Classic

Lawrence Trent: Do you have any particular strategy for rapid chess compared to classical?

Michael Adams: I play a bit faster

לאחר הדו-קרב על אליפות העולם שהסתיים בסוף החודש שעבר כמעט ולא נותרו בלוח השנה אירועי צמרת משמעותיים של שחמט קלאסי עד לסוף 2013, להוציא את אליפות העולם לקבוצות שהתקיימה בתורכיה. אבל כיוון שאינני מתעניין במיוחד בשחמט קבוצתי, אני מעדיף לכתוב על אירוע מעניין של שחמט מהיר שהתקיים בין ה-11 וה-15 בחודש: ה-London Chess Classic. בדרך-כלל אינני עוסק בשחמט מהיר, וזו הזדמנות להרחיב קצת על הנושא באופן כללי.

מבחינת אורך או מהירות של משחק, שחמט תחרותי מתחלק לשלושה סוגים בסיסיים: קלאסי, rapid (שאליו אתייחס להלן כשאדבר על שחמט "מהיר"), ובליץ. הפורמט של אף לא אחד מהם אחיד לחלוטין בין תחרויות שונות, אבל ההבדלים הבסיסיים בסדרי הגודל הם ברורים וחדים למדי. שחמט קלאסי משחקים במשך מספר שעות – ה"תקן" של פיד"ה, על פיו נערכו המשחקים בדו-קרב האחרון על אליפות העולם, הוא שעתיים לכל שחקן לביצוע 40 המסעים הראשונים, עוד שעה לביצוע 20 מסעים נוספים, ולאחר מכן עוד 15 דקות עד לסיום המשחק, כאשר החל מהמסע ה-61 השחקנים מקבלים תוספת (increment) של 30 שניות לזמנם עם כל מסע שהם מבצעים. שחמט מהיר משחקים בקצב של 25-20 דקות לכל המשחק עבור כל שחקן, כאשר תוספת הזמן למסע יורדת בדרך-כלל ל-10 שניות. בליץ משחקים בקצב של 5-3 דקות למשחק – פעם היו משחקים 5 דקות; היום, בעידן תוספות הזמן, הפורמט המקובל ביותר הוא 3 דקות + תוספת 2 שניות למסע.

חוקי המשחק נשארים בעינם בכל שלושת סוגי השחמט הללו, אבל להבדלים בזמן העומד לרשות השחקנים – ולכן בקצב הבסיסי – יש השפעה דרמטית על אופי המשחק. חשוב להבין שבשחמט תחרותי למימד הזמן משמעות קריטית. שחקנים צריכים לדעת לא רק לבצע מסעים טובים, אלא לנהל את הזמן שלהם כך שלמסעים הללו יהיה ערך. אם שחקן השיג באופן אוביקטיבי יתרון גדול – עד כדי עמדה זכויה – אבל לא הותיר לעצמו מספיק זמן על השעון כדי להצליח ולממש את היתרון הזה באופן מדוייק, הרי שלא השיג דבר. ומהכיוון ההפוך – ל"יתרון זמן" רציני על השעון יכולה להיות משמעות רבה גם כאשר העמדה על הלוח שווה באופן אוביקטיבי, כיוון שכל עוד עמדה זו אינה טריביאלית השחקן הנמצא בדוחק זמן נמצא בסיכון רב יותר לעשות מסעים חלשים ולקלקל את העמדה שלו. האינפורמציה באשר לזמן שלקח לשחקן לבצע כל אחד ממסעיו לאורך המשחק מעניינת לעתים לא פחות מאשר המסעים עצמם וחשובה לא פחות להבנת המשחק. (לכן, חבל מאוד שהאינפורמציה הזו אינה ניתנת בדרך-כלל בטופס המשחק הרשמי לצד המסעים עצמם, למרות שבתחרויות חשובות הדבר אפשרי בהחלט מבחינה טכנית.)

מכל מקום, ההשפעה הקריטית ביותר שיש לירידת כמות הזמן הכוללת העומדת לרשות השחקנים בסוגי השחמט המהירים יותר, בהשוואה לשחמט הקלאסי, היא ירידת הרמה (בבליץ באופן דרסטי יותר מאשר בשח מהיר), פשוט כיוון שלשחקנים יש פחות זמן לחשוב. כמובן שגם בשחמט קלאסי אפילו שחקנים ברמות הגבוהות ביותר עושים מדי פעם טעויות גסות מאוד, הקשורות בדרך-כלל בהחמצת טקטיקה פשוטה – כפי שהעיד סיום המשחק התשיעי בדו-קרב בין קרלסן לאנאנד – אבל בשח מהיר כמות הטעויות מהסוג הזה עולה באופן משמעותי (ושוב, בבליץ באופן דרסטי עוד יותר).

הנה, למשל, הרגע המכריע בדו-קרב בין קרואנה לגלפנד ברבע הגמר של טורניר לונדון:

bview1

לאחר שני משחקים מהירים "רגילים" בני 25 דקות שהסתיימו בתיקו, השחקנים עברו לשובר-שוויון בן שני משחקים של 10 דקות. בראשון שביניהם, התקבלה עמדת הדיאגרמה (השקולה) לאחר המסע 27…מה-ג2 של גלפנד. המלכה השחורה תוקפת את הרגלי על ב2. כאן, חילופי צריחים על ד5 ולאחריהם מה-ד4 מצד הלבן היו שומרים את העמדה שווה, פחות או יותר. במקום זאת, קרואנה שיחק 28.צ-ד2?? והפסיד מייד ל-28…פ-ג4! (התוקף בו-זמנית את המלכה והצריח הלבנים) בגלל מזלג הפרש על הצריחים הלבנים הנוצר בעקבות 29.צ:ג2 פ:ה3; קרואנה נותר בגירעון טיב ללא כל תמורה ונכנע מהר מאוד, לאחר 30.צ(ג)-ג1 פ:ו1 31.צ:ו1 צ(ה)-ד8.

לכן, לסוגי המשחק המהירים יש גם מעמד הרבה פחות יוקרתי מאשר לשחמט הקלאסי והם נוטים להיתפש כלא יותר מאשר "בידור קל" (אם לא גרוע מזה) בהשוואה אליו – זכייה בתחרות קלאסית נחשבת ככלל הרבה יותר מאשר זכייה בתחרות של שח מהיר או בליץ בה משתתפים שחקנים ברמה דומה (בפוסטים קודמים, למשל, כאשר ציינתי מספר טורנירים בו זכו שחקנים לאורך הקריירה שלהם, התייחסתי – כמקובל –  רק לטורנירים קלאסיים); גם ההבדל בפרסים הכספיים המעורבים הוא בדרך-כלל בהתאם.

מצד שני, לשח מהיר יש יתרונות ברורים ביחס לגירסה הקלאסית מבחינת אפשרויות הפופולריזציה של המשחק. אורך משחק של חצי שעה-שעה יכול להיות נוח יותר לעיכול מאשר חמש-שש שעות (ואולי גם מתאים יותר לכיסוי בשידורים חיים), והכמות הגדולה יחסית של טעויות מצד השחקנים, גם אם היא גורמת להורדת הרמה, תורמת פעמים רבות להגברת הדרמה (שלא לדבר על ההיבט הנעים בתחושה ש"גם הם [כלומר, שחקני הצמרת] עושים טעויות כמונו"). בין השאר, זה מתבטא במספר הגדול יחסית של מהפכי מומנטום שניתן למצוא במשחקים מהירים, כאשר היתרון עובר מצד לצד.

במשחקים קלאסיים ברמות הגבוהות, נדיר יחסית ששחקן מצליח להתאושש מטעות קשה שעשה (בהנחה שיריבו הבחין בה) ולבצע "מהפך". הדבר קשור במאפיין בסיסי של השחמט, ההופך אותו לאכזרי במיוחד כלפי טעויות – האופי הרציף של המשחק. בטניס, נניח, אם שחקן עשה שטות והפסיד בגללה נקודה, תהיה לו מייד הזדמנות לנסות ולתקן זאת בנקודה הבאה, בה הדינמיקה הבסיסית של המשחק מתחילה מחדש. בשחמט אין לכך מקבילה ברמת המשחק הבודד – לא ניתן להחזיר באמצע את הכלים לנקודת המוצא ולהתחיל נקודה חדשה (או "מהלך" חדש, כמו במשחקי כדור למיניהם); צריך להמשיך ולחיות עם ההשלכות של כל שגיאה על העמדה. אבל במשחקים מהירים , הסיכויים לשרוד שגיאות כאלה גדולים יותר – הן כיוון שלעתים לא קל למצוא בזמן מועט את הדרך הטובה ביותר להעניש אותן, והן בשל הסיכוי הרב יותר לשגיאה מקבילה מצד היריב בהמשך.

***********

מבחינה אירגונית, סוגי השחמט המהירים קיימים בשתי צורות בסיסיות – כנספח לאירועים קלאסיים וכאירועים עצמאיים. במקרה הראשון, בו משתמשים בהם כשוברי-שוויון, היכולת המופגנת בהם מתגלה לעתים כחשובה לא פחות מאשר היכולת בשחמט קלאסי, כפי שהדגימה לאחרונה הצלחתו של דמיטרי אנדרייקין בגביע העולם. ברמת האירועים העצמאיים, פיד"ה מנסה בזמן האחרון לתת דחיפה לשח מהיר ולבליץ בעזרת יצירת מדי כושר נפרדים עבורם (פעם משחקים מהירים פשוט לא היו נחשבים כלל בדירוג הרשמי) וכן אירגון אליפויות עולם נפרדות, החל מ-2012. אלא שבינתיים העניין לא כל-כך תופש – אלוף העולם בשח מהיר ל-2013 הוא ממדיארוב, אבל כשמסתכלים במספר המועט של שחקנים מהצמרת הגבוהה שטרחו בכלל להשתתף ב"אליפות" (שהתנהלה בשיטה שוויצרית) ברור שקשה לקחת את התואר הזה ברצינות רבה.

באשר לאירועים חיצוניים לפיד"ה, מאז ביטולו של טורניר אמבר הידוע ב-2011 לא התבסס עדיין טורניר יוקרתי קבוע אחר. וכאן נכנס לתמונה ה-London Chess Classic שביסס את מעמדו בשנים האחרונות כאחד מטורנירי-העל הקלאסיים, אך קיים השנה מהדורה יוצאת דופן של שח מהיר. הנימוק הרשמי שניתן לכך – התחשבות בכך שקרלסן ואנאנד (ממשתתפיו הקבועים של הטורניר) יהיו עייפים זמן קצר לאחר הדו-קרב שלהם – היה מעט מוזר, אמנם, במיוחד כיוון שקרלסן, בסופו של דבר, כלל לא השתתף בטורניר השנה.

ה-LCC מתקיים מאז 2009 בחודש דצמבר, כך שזו היתה המהדורה החמישית שלו (בשלוש מארבע הקודמות זכה קרלסן, ובנותרת קרמניק). הרכב המשתתפים שלו מתאפיין בשילוב בין שחקנים מהצמרת העולמית הגבוהה ושחקנים בריטיים מקומיים, וכך היה גם הפעם, רק עם מספר גדול יותר של משתתפים – 16 במקום 8 או 9 בטורנירים הקלאסיים. שבעה מהם היו שחקני צמרת לא-בריטיים (קרמניק, נקמורה, קרואנה, גלפנד, אנאנד, סוידלר וג'ודית פולגר); שבעה היו שחקנים בריטיים (מייקל אדמס [היחיד מקבוצה זו השייך גם לצמרת העולמית הגבוהה ממש], לוק מקשיין, נייג'ל שורט, גאווין ג'ונס, דייויד האוול, מתיו סאדלר וג'ונתן ראוסון); ושני השחקנים הנותרים (אנדרי איסטרטסקו מצרפת ואמיל סוטובסקי שלנו) נבחרו באופן משונה במקצת – הם הוצאו מהתחרות הפתוחה (בשחמט קלאסי) שהחלה כמה ימים קודם לכן, כשהובילו אותה לאחר ארבעת הסיבובים הראשונים.

בניגוד לפורמט ה-round-robin הרגיל של הטורניר הקלאסי, המארגנים ניסו הפעם, לאור המספר הגדול יותר של המשתתפים (ומספר המשחקים הרב יותר שמאפשר קצב המשחק המהיר) פורמט מעורב שיגביר את הדרמה. 16 המשתתפים חולקו לארבעה בתים בסיבוב כפול (כלומר, שישה משחקים), ושני הראשונים בכל בית העפילו בהצלבה (מס' 1 בבית א' נגד מס' 2 בבית ב' וכו') לשלב נוק-אאוט שכלל רבע-גמר, חצי-גמר וגמר, כל אחד מהם בן שני משחקים.

***********

כאן לא היו בתי מוות – לאף בית לא הוגרלו יותר משניים מתוך שבעת הפיבוריטים (כלומר, אדמס ושישה מבין שבעת המוזמנים הלא-בריטים – להוציא את פולגר, שנמצאת כיום במצב של חצי-פרישה משחמט מקצועני ומשחקת ברמה נמוכה יותר). כל השבעה אכן סיימו בראש הבתים שלהם והעפילו לרבע הגמר, כאשר השחקן השמיני שמצטרף אליהם הוא נייג'ל שורט, שהוגרל לבית הקל ביותר וסיים בו שני לאחר קרואנה (ולפני האוול וסוטובסקי).

ברבע הגמר גלפנד גבר, כאמור, על קרואנה; לאחר שניצח בשחור במשחק הראשון של שובר-השוויון, ניצח גם במשחק השני כאשר קרואנה ניסה באופן נואש לסבך את העמדה, כיוון שתיקו היה גרוע מבחינתו כמו הפסד. אדמס גבר על סוידלר, ונקמורה (כצפוי) גבר על שורט. הדו-קרב שעורר את הסקרנות הרבה ביותר היה זה שבין קרמניק לאנאנד (אלופי העולם ה-14 וה-15, בהתאמה). לאחר תיקו במשחק הראשון, אנאנד הובס קשות במשחק השני, ודווקא כששיחק בלבן:

זו העמדה שהתקבלה לאחר המסע 14…ר-ב7 של השחור. כיוון שהיא סימטרית כמעט לחלוטין להוציא את העובדה שהלבן "מפגר" במסע אחרי השחור, משום שלא הצריח עדיין (וכן את עמדתן היחסית של המלכות על הלוח), די ברור שהפתיחה לא הצליחה במיוחד מבחינת הלבן. אבל עדיין מפתיע כמה מהר התמוטטה עמדתו מרגע שניסה להמשיך באופן אקטיבי על-ידי 15.פ-ה4, כשקרמניק מנצל ביעילות רבה את עמדתה הלא נוחה של המלכה הלבנה כדי ליצור סידרה מתמשכת של איומים; במסע ה-27, כשאנאנד נכנע, כבר איבד כלי ומלכו היה נתון תחת התקפה מכריעה. לחצי הגמר העפילו, איפוא, גלפנד, אדמס, נקמורה וקרמניק.

 

המשחק המהיר הראשון בין גלפנד לאדמס הגיע לעמדה הבאה לאחר המסע 24.פ-ה5:

bview3

גלפנד (בלבן) היה נתון תחת לחץ, בגלל פיגור בפיתוח הכלים (עדיין לא הצריח) וחולשת הרגלי על ג4. אלא שכאן קרה לאדמס דבר מביך: הוא שכח שלגלפנד נותרה עדיין זכות להצריח לא רק לצד המלך אלא גם לצד המלכה. לפיכך שיחק 24…פ-ד7??, כנראה מתוך מחשבה שיוכל לזכות ברגלי על ג4 בעקבות עקירת הפרש הלבן מהמשלט שלו ב-ה5, ולאחר 25. 0-0-0(!) גילה לפתע שהוא מפסיד טיב (בעקבות 25…פ:ה5 26.מ:ב2), כיוון שהפרש על ד7 והצריח על ב2 נתונים באופן בו-זמני תחת התקפה. כעת נאלץ להילחם כדי לנסות ולהציל את המשחק, ולא הצליח בכך. המשחק השני הסתיים בתיקו.

חצי הגמר השני זימן לקרמניק את המצ'-אפ שבזמן האחרון מתגלה כבלתי-נוח במיוחד עבורו – נגד נקמורה (לו הפסיד במשחק קלאסי בדיוק לפני לונדון, באליפות העולם לקבוצות). לקרמניק כבר היו מספר משחקים נגד נקמורה בהם השיג יתרון ברור ובסופו של דבר לא הצליח לנצח ואפילו הפסיד, וגם הפעם הדינמיקה הזו חזרה על עצמה. בעקבות טעות טקטית מוקדמת של נקמורה, 16.מ-ה1?, קרמניק זכה בטיב תמורת רגלי על-ידי 16…פ-ב4! והשיג סיכויי ניצחון טובים. אלא שנקמורה, מצידו, הצליח להשיג משחק נגדי באמצעות יצירת רגלי חופשי על הטור ד' וקידומו. רגע קריטי הגיע לאחר 41…ח6:

bview4

מסעו האחרון של קרמניק מכין את ההמשך ו5, כדי לסלק את הפרש הלבן מהמשלט החזק שלו על ה4 (תוך שנמנעת ממנו הערוגה ז5) ולזכות ברגלי ד'. נקמורה, בתושייה טקטית אופיינית, הצליח לשמור את סיכויי הנגד שלו בחיים כששיחק את המסע הערמומי 42.ד7! – וכל לכידה של הרגלי תקרב מאוד את הלבן לתיקו, כפי שמראות ההסתעפויות המובאות בלוח החי. המסע הנכון עבור השחור היה כאן 42…ר-ו8!, כדי למנוע את מה שקרה במשחק: 42…מ-ו7? 43.פ-ג5! (רעיון טקטי יפה נוסף – הפרש מגן על הרגלי ב-ד7 ולא ניתן להכות אותו, כי הצריח צריך לשמור על הערוגה ד8 מפני הכתרה) 43…ר-ו8 44.ר-א5 ר-ה7 (התקפה והגנה נוספות על ד8) 45.ר-ב6 (מגן על הפרש) וכעת השחור אינו יכול לקדם את עמדתו, כי גם הצריח וגם הרץ "תקועים" וצריכים לפקוח עין על ד8.

לרשות קרמניק עמד עדיין תיקו קל, אבל הוא סירב להשלים עם אובדן הניצחון וניסה לשנות בכוח את אופי העמדה באמצעות קידום הרגלים באגף המלך, עד שהסתבך. לאחר 60…ר:ז5:

bview5

נקמורה מצא הברקה טקטית נוספת: 61.פ-ה6! תוך ניצול מיקום המלך השחור והעובדה שהרץ השחור לפתע אינו מכסה את ו8, כך שהרגלי על ד7 מוגן בעקיפין (61…צ:ד7 יפסיד ל-62.פ-ו8+ ו-63.פ:ד7). קרמניק נאלץ, איפוא, לוותר על הרץ שלו תמורת הרגלי ד' הלבן. עדיין היה באפשרותו, כנראה, להשיג תיקו במשחק מדוייק, אבל מבחינה פסיכולוגית קשה מאוד לעבור במהירות ממצב של מלחמה על ניצחון למלחמה על תיקו, וקרמניק המשיך לבצע שגיאות שהאחרונה בהן היתה 65…מ-ו6? המוביל לאיבוד מיידי של הצריח.

 

גלפנד ונקמורה העפילו, איפוא, לגמר. במשחק הראשון גלפנד נכנס בשחור להסתעפות חריפה מאוד של הגנת גרינפלד (בה הפך למומחה בזמן האחרון בעקבות ההכנות לדו-קרב עם אנאנד), שהובילה להקרבת טיב תמורת רגלי. לשחור היתה כנראה תמורה טובה מאוד עבור החומר, אלא שכדי לממש אותה היה צורך במשחק אקטיבי ומדוייק מאוד, בעוד שגלפנד נתן ליוזמה שלו להתמסמס בעקבות כמה מסעים לא מדוייקים.

[מרתק, אגב, לשמוע כאן את הקומנטאר החי על מרבית המשחק הזה (הדקות הראשונות התפספסו בעקבות תקלה בשידור) מצד סוידלר, שהצטרף אל הפרשנים לורנס טרנט ודניאל קינג – כשחקן צמרת שהוא גם מומחה להגנת גרינפלד.]

לאחר 22.ר-ה2:

bview6

השחור כבר ניצב בפני המשימה לחלץ תיקו (דבר שכנראה היה עוד אפשרי עם משחק מדוייק), וכאן ביצע גלפנד את הטעות הקריטית של הדו-קרב כששיחק 22…מה-ו6?, מסע המפקיר את הרגלי על ג7. כנראה שחשב כי 23.צ:ג7 נסתר על-ידי 23…פ-ה6, עם התקפה כפולה כנגד הצריח והמלכה הלבנים, והחמיץ את המסע 24.צ-ד7! המגן באופן בו-זמני מפני שני האיומים. בעקבות זאת עמדתו של גלפנד התמוטטה במהירות והוא נכנע במסע ה-36, ולאחר שלא הצליח לנצח במשחק הבא נאלץ להסתפק במקום השני אחרי נקמורה. זה האחרון זכה בפרס הראשון של 50,000 אירו, ובאירוע היוקרתי ביותר מבין אלה הפחות חשובים של 2013.

ארבעים-חמישים מסעים טובים במשחק
2013: סיכום שנה

תגובות

  • טל 12

    מענין.הרבה אקשן

    ואני חשבתי שנייג'ל שורט כבר לא משחק יותר בתחרויות.

    • אייל סגל

      בשחמט קלאסי הרמה שלו כבר לא ממש מתאימה לתחרויות החזקות ביותר (בשנים קודמות, כשהוזמן ל-LCC בגירסה הקלאסית, היו לו תוצאות גרועות מאוד), אבל הוא עדיין מצליח בכלל לא רע בתחרויות פתוחות. הוא השחקן המבוגר ביותר כיום בטופ 100 (בן 48).

  • איציק

    מעניין מאוד. עד כמה ניתן ללמוד ממשחקים מהירים חוץ ממעקב אחרי טעויות. משחקים קלאסיים יכולים ללמד משהו על השחמט, משחק מהיר יותר על האופי/פסיכולוגיה של השחקנים.

    • אייל סגל

      אני בספק לגבי עניין הפסיכולוגיה, אבל יש כאלה שחושבים שמשחקים מהירים (בהשוואה לקלאסיים) יכולים לתת אינדיקציה ישירה יותר לגבי דרגת הכישרון הטבעי - בגלל שלהכנות מוקדמות בשלב הפתיחה יש תפקיד פחות חשוב, וגם כי בדרך-כלל ישנה פחות אפשרות לחשב דברים עד הסוף ולכן צורך רב יותר להסתמך על אינטואיציות.

    • אורי

      אני דווקא חושב שהרבה יותר קל ללמוד על שחמט ממשחקים מהירים מאשר קלאסים. המהלכים הפחות מדיוקים מסברים בקלות רבה יותר מה כל צד מנסה להשיג בעמדה. זה כמו שלרוב הרבה יותר קל לי ללמוד ממשחקים של שחקנים ברמת 2300-2500 מאשר 2600-2700 (ברור שיכול להיות שזה רק נבוע מהרמה היחסית נמוכה שלי)

  • גיל

    האם ישנם טורנירים שמשלבים משחקים מהירים עם משחקים קלאסיים (לא בכאלו שמשתמשים בשח מהיר כשובר שיוויון)? לדעתי שילוב שלהם בתחרות אחת יכול להיות מעניין ולהראות את הורסטיליות של השחקנים.

    • אייל סגל

      בדיוק לבקשתך... בין ה-29 בינואר וה-4 בפברואר יש טורניר היברידי כזה (ראשון מסוגו הזכור לי) בציריך - http://www.zurich-cc.com - עם קרלסן, ארוניאן, נקמורה, קרואנה, גלפנד ואנאנד. משחקים 5 משחקים קלאסיים ו-5 משחקים מהירים, כשהניקוד לניצחון/תיקו במשחקים הקלאסיים הוא 1-2 ובמשחקים המהירים 0.5-1.

      • Zak

        אני זוכר טורנירים בעבר ששילבו בין שח מהיר ושח עיוור שהוא אפילו יותר מועד לטעויות קומיות (באמת קצת חבל שאין צילום של הפרצוף שעשה אדאמס אחרי ההצרחה הגדולה של גלפנד).

        • אייל סגל

          כן, זה טורניר אמבר שהזכרתי - ה"פטנט" שם היה השילוב בין תחרות שח מהיר רגיל לתחרות שח עיוור (גם כן בקצב של rapid). מבחינה היסטורית זה מעניין, כי פעם היה מקובל לשחק באופן פומבי שח עיוור רק בתצוגות סימולטניות של שחקן חזק מול מספר חובבים. עד כמה שידוע לי, אמבר הוא הפעם הראשונה בה שחקני צמרת שיחקו באופן שיטתי שח עיוור בינם לבין עצמם, כך שהוקנה לזה מימד תחרותי רציני יותר מעבר לניסיון "לעשות רושם" על הציבור הרחב.

  • שי

    כיצד השחקנים הבכירים מתייחסים לאירועים כאלה, שעיקר תועלתם בכך שהם "מקדמים את המשחק"?
    בעולם הפוקר, שבו אני בקיא בהרבה, רוב השחקנים לוקחים ברצינות את הצורך לקדם את הפופולריות של התחום בו הם עוסקים; גם אם זה אומר לעשות מהלכים שפוגעים במשחק "הטהור" או ביתרון שלהם בטווח הקצר (בטווח הארוך מדובר גם באינטרס הכלכלי של הרבה מהשחקנים הבכירים).

    • אייל סגל

      אני חושב שבגדול "לקדם את המשחק" הוא שיקול כללי וערטילאי מדי עבור רוב השחקנים; צריך להפוך את תנאי התחרות לאטרקטיביים מספיק כדי שירצו להשתתף.

      • שי

        רציונליים עד הסוף - נשמע אופייני :)

  • IC

    לדעתי ההבדל בין שחמטאים לשחקני פוקר בנושא הזה הוא די ברור ונובע מההבדלים בין הענפים:

    לשחקני פוקר לא חסר כסף אבל חסרה ההכרה בלגיטימיות, לשחמטאים יש הכרה בלגיטימיות ואין מספיק כסף, שחמטאי מקצוען לא יכול לחשוב על העתיד של הענף כי הוא עסוק בלחשוב על העתיד של עצמו

Comments are closed.