איך שומרים על המוטיבציה (ראיון עם בוריס גלפנד)

על הקריירה בגיל 45, דור שלם בצמרת העולמית

[Boris The Brave
קריקטורה של חוזה דיאז [http://www.chessvibes.com/boris-the-brave] על הטורניר לזכר טל – גלפנד נלחם נגד הדור הצעיר, שבראשו קרלסן, בעוד אנאנד וקרמניק (שלא הצליחו בטורניר) מתחבאים בצד ומשמיעים קריאות עידוד.]

בעל הבלוג החליט שהגיע זמן לקצת עבודת שטח עיתונאית – אז הוא הרים טלפון לבוריס גלפנד! (ותודה רבה למאיה גלפנד שאיפשרה את הראיון, וכן לגדי מרקוביץ שקישר אותי אליה)

על הזכייה בטורניר לזכר טל:

שאלתי את גלפנד אם הוא רואה בכך את ההישג הגדול ביותר שלו בתחום הטורנירים (להבדיל מדו-קרבות). הוא אמר שבתחילת הקריירה, בשנות ה-90, היו לו הישגים ברי-השוואה – כמו הזכייה בתחרות הבין-אזורית ב-ביל (שממנה העפיל אז לדו-קרבות המועמדים), או בטורניר בלגרד, אבל הזכייה בטורניר לזכר טל היא בפירוש ההישג הטוב ביותר שלו בתחום זה בשנים האחרונות.

שאלתי גם לגבי ההרגשה שלו בזמן הטורניר – אם חש משהו "מיוחד". הוא אמר שהיתה לו תחושה חזקה במיוחד של שליטה במהלך המשחקים – הוא לא נקלע לעמדות נחותות, והצליח כמעט תמיד לשמור על רמה גבוהה של דיוק ברגעים קריטיים. בכל זאת, נותרה בו תחושה מסויימת של החמצה לגבי המשחק נגד קרלסן, בו היו לו סיכויי ניצחון טובים מאוד [ניתחתי את הרגע הקריטי במשחק הזה בפוסט קודם]. גלפנד ראה את המסע הזוכה (40.ו5), אבל החליט להיות "מתודי" ובמקום לשחק את המסע הזה מייד הכין אותו על-ידי המסע ששיחק למעשה (ר-ב3), וכך נתן לקרלסן הזדמנות להשיג משחק נגדי ולחלץ תיקו.

על ההכנות לגביע העולם (שמתחיל ב-10 לאוגוסט), התחרות החשובה הבאה הניצבת בפני גלפנד (והמסלול היחיד שנותר לו כעת כדי להעפיל לתחרות המועמדים הבאה, לאחר חוסר ההצלחה בטורניר הגרנד פרי האחרון בבייג'ין):

מדובר בסוג שונה של הכנה מאשר לטורניר, בגלל ההבדל בפורמט – גביע העולם הוא תחרות בשיטת נוק-אאוט בה אינך יודע בוודאות מי יהיו היריבים שלך מעבר לסיבוב הראשון. צריך להיכנס לכושר פיזי ומנטלי טוב, לעבוד "לרוחב" על רפרטואר הפתיחות כדי שיהיה מגוון ככל האפשר, דבר שיעזור להתכונן ליריבים בסיבובים המתקדמים בהתראה קצרה יחסית, וכן להתאמן בשח מהיר, כדי להרגיש נוח בשוברי השוויון שיכולים למלא תפקיד חשוב מאוד. [אם דו-קרב אינו מוכרע לאחר שני משחקים קלאסיים, הולכים לשובר-שוויון במשחקים מהירים. ב-2009, כשגלפנד זכה בגביע העולם, ארבעה מתוך שבעת הדו-קרבות שניצח שם הוכרעו בשוברי שוויון.]

עוד שאלה בהקשר זה התייחסה לאפשרות להגיע למשחק ארמגדון בשובר השוויון – אם מספר מסויים של משחקים מהירים מסתיימים בתיקו, הולכים למשחק בליץ מכריע, בו לשחור דקה פחות על השעון אבל הלבן חייב לנצח; תיקו נחשב כניצחון לשחור. לפני משחק כזה עושים הגרלה והשחקן שזוכה בה בוחר באיזה צבע לשחק – שאלתי את גלפנד אם במצב כזה הוא מתכוון לבחור לבן או שחור. הוא אמר שעדיין לא הקדיש לכך מחשבה רצינית, אבל באופן מיידי הנטייה שלו היא לשחור, כיוון שיש סיכוי טוב שהלבן, בגלל ההכרח לנצח, ישחק במצב כזה בצורה הרפתקנית מדי וייענש על כך.

[כדאי להעיר שבגביע העולם הקודם בו שיחק גלפנד, ב-2009, הסיכויים להגיע לארמגדון היו מלכתחילה די אפסיים; כדי שזה יקרה היה צריך שיסתיימו בתיקו שישה דו-קרבות בני 14 משחקים בסך-הכל (תחילה ארבעה משחקי rapid – בקצב של 25 דקות למשחק – ולאחר מכן עוד חמישה צמדים של משחקי בליץ, בקצב 5 דקות למשחק); בגביע העולם הנוכחי הסיכויים גבוהים יותר באופן משמעותי, כיוון שמדובר בשלושה דו-קרבות בני 6 משחקים בסך-הכל.]

הדו-קרב על אליפות העולם עם אנאנד והשפעתו:

גלפנד חושב שהדו-קרב תרם לא מעט להצלחות שהיו לו בשנה שעברה מאז – משחקי הדו-קרב עצמו היו רחוקים מלמצות את הכמות האדירה של ההכנות שנעשו לקראתו, כך שנותרו "עודפים" רבים בהן ניתן להמשיך ולהשתמש. הדוגמה הברורה ביותר לכך היא פתיחות (כגון הגנת גרינפלד או הסתעפות סוושניקוב בהגנה הסיציליאנית) אותן הכין גלפנד לעומק לקראת הדו-קרב, שנכנסו מאז באופן קבוע לרפרטואר הפתיחות שלו ככלי נשק נוסף.

במסיבת העיתונאים בסיום הדו-קרב, הכתב של קול ישראל – לאחר שברך את גלפנד – הזכיר את העניין שהדו-קרב יצר בארץ והתמיכה הגדולה בו; גלפנד אמר בתגובה שנעים לשמוע, אבל שהדבר החשוב באמת הוא אם זה יעזור לקדם את מעמד השחמט בישראל. שאלתי אותו מה הוא חושב כעת, שנה לאחר מכן, על מה שקרה (או לא קרה) בהקשר זה. הוא אמר שלטווח הארוך, ברמת ה-grassroots, יכול להיות שהייתה לכך השפעה חיובית ממשית – לפי נתונים שקיבל, למשל, מספר התלמידים בבתי-הספר שנרשמים לחוגי שחמט גדל פי שלוש. מצד שני, עד כמה שמדובר במצב המיידי – למשל, מבחינת השגת חסויות או התנאים שמקבלים שחמטאי צמרת בארץ או הנבחרת, לא רק שלא חל שום שיפור אלא המצב אף נעשה גרוע יותר (גלפנד השתמש במלים from bad to worse – הראיון היה באנגלית).

בהקשר אחת ההצלחות שלו מאז הדו-קרב, בטורניר לזכר אליוכין, שאלתי את דעתו בנושא שיש עליו ויכוחים קבועים בין חובבי שחמט – עד כמה צריך לקחת ברצינות שוברי שוויון בטורנירים בהם שחקנים מסיימים בשוויון נקודות?

בטורניר לזכר אליוכין גלפנד סיים, כזכור, עם אותו מספר נקודות כמו ארוניאן, אבל ארוניאן הוכרז בטקס הסיום ובאתר הרשמי של הטורניר כמנצח, בשל שובר שוויון עדיף (מספר נצחונות גדול יותר). גלפנד אמר שבאופן עקרוני הוא לא מייחס חשיבות גדולה לשוברי שוויון כאלה, כך שבאותו טורניר הוא רואה את עצמו כזוכה משותף ולא כמי שסיים במקום השני (לכן גם לא התאמץ מאוד לנצח במשחקו נגד אנאנד בסיבוב האחרון שם, כיוון שידע כי מבחינת הנקודות תיקו יבטיח לו לפחות מקום ראשון משותף). כנימוקים לגישה זו העלה את מימד הפרספקטיבה ההיסטורית (בעוד 20 שנה, כשיתבוננו בטבלת הטורניר, אף אחד לא יזכור את שובר השוויון), וכן את השרירותיות היחסית – מבחינה זו שאין אחידות ולכל טורניר יש, למעשה, מערכת שוברי שוויון משלו. עם זאת, גלפנד ציין שלא כל שחקני הצמרת שותפים לדעתו בעניין – קרלסן וגרישצ'וק, למשל, מייחסים חשיבות רבה לשוברי שוויון בטורנירים מבחינת קביעת הזוכה ה"אמיתי".

[מעניין לציין בהקשר זה שמתוך 18 נצחונות של קרלסן בטורנירי-על, שבעה היו במשותף עם שחקנים אחרים מבחינת מספר הנקודות, בחמישה מתוך אלה האחרונים נעשה שימוש בשובר שוויון, ובכל המקרים הוא פעל לטובת קרלסן: ב-בילבאו 2011 ו-2012 ניצח את איוונצ'וק וקרואנה, בהתאמה, בדו-קרב בליץ; ב-באזנה 2011 הקדים את קריאקין בסונברן-ברגר, בטורניר לזכר טל ב-2011 הקדים את ארוניאן בזכות מספר משחקים גדול יותר בשחור, וכמובן בתחרות המועמדים האחרונה הקדים את קרמניק בזכות מספר נצחונות גדול יותר.]

על אריכות הקריירה – גלפנד בן 45 ונמצא בצמרת העולמית הגבוהה כבר דור שלם, מאז סוף שנות ה-80:

גלפנד אמר שהמאמצים וההתמדה אותם חייבים להשקיע כדי להישאר בצמרת הגבוהה הם עצומים, ולכן חיונית מוטיבציה חזקה במיוחד שתדחוף אותך להמשיך. במקרה שלו, הוא חושב שהמקור למוטיבציה הזו הוא קודם כל הסקרנות הבסיסית ביחס למשחק – סקרנות שעוד חזקה אצלו כמו בהתחלה: עדיין יש בו עניין עצום להבין כל עמדה, לרדת לעומקה, לפענח את ה"אמת" שלה.

כמקור להשראה מבחינת הישגים בגיל מבוגר הזכיר את קורצ'נוי, שהגיע לשיא הקריירה שלו בעשור החמישי לחייו (את הדו-קרב עם קרפוב על אליפות העולם, בו הפסיד בהפרש מינימלי 6-5 במשחקים המוכרעים, שיחק בגיל 47); גלפנד אמר שגם ניהל עם קורצ'נוי מספר שיחות על הנושא הזה בהזדמנויות שונות. הוא הזכיר חוויה נוספת שעשתה עליו רושם בצעירותו – ב-1979, כשהיה בן 11, ראה מקרוב את יפים גלר זוכה באליפות ברה"מ שהתקיימה במינסק (עיר הולדתו של גלפנד) בגיל 54.

גלפנד חושב שבהשוואה לתקופה בה נכנס לצמרת העולמית התחרות היום קשה יותר באופן משמעותי, דבר הקשור להשפעת האינטרנט והמחשבים, המשמשים כגורמים משווים המקשים לפתוח פער על פני המתחרים. האינטרנט ומאגרי המידע הממוחשבים מאפשרים זמינות מיידית של אינפורמציה לכולם, והשימוש בתוכנות מחשב חזקות יוצר רמת בסיס גבוהה מאוד של ניתוח הזמינה באופן עקרוני לכל השחקנים (גם אם חלקם מצליחים להשתמש באמצעים אלה בצורה טובה ויעילה יותר מהאחרים, כמובן).

על מה שמקובל לכנות בשם (המטעה למדי) "תיאוריה" – הכנה בתחום הפתיחות, המהווה חלק ניכר מאוד מהעבודה של שחקני צמרת כיום:

ציינתי שבמסיבות עיתונאים לאחר משחקים ניתן לשמוע בזמן האחרון לא מעט פעמים שחקנים אומרים ששכחו את ההכנה, או התבלבלו בפתיחה – במקרים קיצוניים ההכנה אפילו גורמת להם לעשות טעויות שלא היו עושים בלעדיה, כיוון שהם זוכרים מסעים מסויימים אבל לא בסדר או בעיתוי הנכון (כפי שקרה בטורניר הגרנד פרי האחרון במשחק ממדיארוב-גירי, עליו דיברתי בפוסט קודם). גלפנד אמר שהיבט מסויים של השימוש במחשב הופך מקרים כאלה לנפוצים יותר– פעם, כששחקנים עשו את כל עבודת הניתוח בעצמם, התובנות אליהן הגיעו תוך כדי כך נחקקו בזיכרון באופן חזק מאוד. היום, השימוש במחשב מאפשר אמנם לעשות כמות רבה יותר של עבודת ניתוח ולעתים קרובות בעומק רב יותר וברמת דיוק גבוהה יותר – אבל מצד שני, כשלא כל עבודת החשיבה נעשית לבד, הדברים גם נחרתים בזיכרון באופן פחות חזק.

לכן, וגם בגלל הכמות הגדולה מאוד של הסתעפויות שצריך להתכונן אליהן כיום, העבודה על הפתיחות כוללת חלק משמעותי מאוד של שינון שהוא אולי הפחות נעים והפחות מעניין בכל העבודה של שחמטאי מקצועי; אבל לעתים קרובות פשוט אין ברירה – בעיקר כאשר מתכוננים לשחק פתיחות חריפות המכילות מספר רב של הסתעפויות בעלות אופי כפוי, בהן מסע אחד לא מדוייק יכול להוביל להפסד (וכל זה למרות שתמיד יש סיכוי, כמובן, שהפתיחה אליה מתכוננים לא תופיע למעשה על הלוח ובמקומה היריב יבחר לשחק משהו אחר). ישנה תחושה שחלק מהאנרגיה הרבה המושקעת בתחום הזה היתה יכולה אולי להיות מושקעת באופן פרודוקטיבי יותר בתחומים אחרים, אבל קשה למצוא לכך פיתרון – גלפנד אמר שהוא מתלבט לא מעט בשאלה הזו וכך גם שחקני צמרת אחרים.

[אגב, לגבי השלכות השימוש במחשב בהשוואה לתקופה שלפני 25-20 שנה, מעניין להשוות זאת לדברים שאמר לא מזמן אנאנד בהרצאה שנתן (החל מ-7:25, במשך שש דקות לערך)]

בהקשר זה, הזכרתי את גישתו של קרלסן לפתיחות שנראית כניסיון להתמודד לפחות עם חלק מהבעיות שגלפנד תיאר – קרלסן נוטה (בעיקר בלבן) להימנע מכניסה להסתעפויות ראשיות ו"אופנתיות", כדי לצאת מההכנות התיאורטיות ולגרום ליריביו להתחיל לחשוב על גבי הלוח כמה שיותר מוקדם.

גלפנד ציין שיש לכך גם מגרעות – זה גורם לקרלסן לשחק לעתים קרובות הסתעפויות שהן נחותות מבחינה אוביקטיבית ולא מפעילות הרבה לחץ על יריביו, ולפעמים הדבר יכול להתנקם בו. בתחרות המועמדים האחרונה, למשל, הפתיחות בסך-הכל לא עבדו כל-כך טוב עבור קרלסן כששיחק בלבן – נגד קרמניק וארוניאן לא השיג שום דבר ממשי והמשחקים הסתיימו בתיקו קל עבורם, בעוד שנגד איוונצ'וק ורדג'אבוב אפילו נקלע לעמדות נחותות (נגד איוונצ'וק הפסיד לבסוף, נגד רדג'אבוב הצליח בקושי לחלץ תיקו).

גלפנד המשיך ודיבר, מבחינת גישה לפתיחות, על ההבדל בין שחקנים בעלי אופי "אנליטי" (כמו קספרוב וקרמניק – שניהם ידועים ברמה הפנומנלית של הכנת הפתיחות שלהם; גלפנד רואה גם את עצמו כשייך לקטגוריה הזו), לבין כאלה שהם בעלי אופי "פרקטי" יותר (כמו קרפוב או קרלסן). עבור שחקנים מהסוג הראשון המשחק מתחיל כבר מהמסע הראשון, מבחינה זו שחשוב להם למצוא את המסעים הטובים או ה"נכונים" ביותר מההתחלה, ולכן יש להם עניין מיוחד בפתיחה והם שואפים להשיג יתרון משמעותי כבר משלב זה; בעוד ששחקנים מהסוג השני מסתפקים בהשגת עמדה סבירה (מה שנקרא באנגלית playable), כנקודת-מוצא שתאפשר להם לפתח משחק המתאים לסגנון שלהם.

על אנאנד: האם חוסר ההצלחה היחסי שלו בטורנירים בשנים האחרונות פוגע במעמדו כאלוף עולם?

גלפנד חושב שלא – צריך לזכור, הוא אומר, את כמות האנרגיה העצומה שדורשים הדו-קרבות על אליפות העולם, דבר שגלפנד מכיר אותו עכשיו מקרוב; אנאנד הפך לאלוף עולם בגיל מבוגר יחסית (ב-2007, כשהיה בן 38), וכיום גם צריך להגן על התואר כל שנתיים או אפילו פחות (הדו-קרב עם קרלסן יתקיים שנה וחצי לאחר הדו-קרב עם גלפנד) – בעוד שפעם זה היה כל שלוש שנים.

על הדו-קרב בין אנאנד לקרלסן בנובמבר:

גלפנד נמנע מלתת תחזית לגבי התוצאה – הוא חושב שזה תלוי מאוד באופי ההכנות של שני השחקנים ובכושר בו יגיעו לדו-קרב. בכל מקרה, יותר מאשר זהות הזוכה חשובים בעיניו האיכות והעניין של המשחקים.

גרנד פרי בייג'ין – טופאלוב בתחרות המועמדים, ממדיארוב בדרך
דורטמונד והמאבק הבין דורי

תגובות

  • איל

    בדרך כלל אני נמנע מתגובה אם אין בה משהו שקשור לכתבה.
    בכל אופן לא יכולתי להתרחק.

    הקריאה מהנה והכתיבה נהדרת. הדבר היחיד שהייתי נמשכה זה את לשירות הכתבות.

    תודה

  • איל

    משנה את תדירות הכתבות. ולא כפי שנכתב

  • יוני (המקורי, מפעם)

    איזה יופי. תודה רבה.

    כהדיוט, הדבר שהכי דיבר אליי הוא כמות הילדים שהתחילו לשחק שח והמצב הכלכלי של המקצוענים. אגב, כמה שחמטאי צמרת יש בארץ? וכמה שחמטאים מתפרנסים ממשחק שחמט ולא מהוראה? או מכתיבה בדה-באזר :)

    • אייל

      טוב, האמת היא שהמונח "שחמטאי צמרת" הוא די עמום... אפשר לראות כמה נתונים באתר של פיד"ה:

      http://ratings.fide.com/topfed.phtml

      http://ratings.fide.com/topfed.phtml?ina=1&country=ISR

      נכון ליולי, ישראל מדורגת עשירית בעולם מבחינת ממוצע מד-הכושר של עשרת השחמטאים הבכירים; להוציא את גלפנד, שהוא ליגה בפני עצמו מבחינת הרמה, יש עוד חמישה בטופ-200 (מה שמקביל בערך למד-כושר של 2600+), ועוד חמישה-שישה שחקנים פעילים שלא מאוד רחוקים משם. רשומים 39 רבי-אמנים ו-47 אמנים בין-לאומיים, אבל אני מעריך שבין שליש לחצי מהם לא פעילים בצורה רצינית.

  • בני תבורי

    אייל,
    נפלא. תודה על הראיון המרתק. גלפנד מצטייר כבעל אישיות מקסימה.

  • D! בארץ הקודש

    אכן מרתק ומוסיף המון לחוויה של הצופה הלא קבוע.

  • Yavor

    thank you
    Why was the interview in English? I assume his Hebrew is fine

    • אייל סגל

      הוא יכול לנהל שיחה בעברית אם הוא חייב, אבל יותר נוח לו לדבר באנגלית.

  • שמעון כסאח

    דו-קרב הוא עולם שונה לגמרי.
    בדו-קרב הרב זה הכנות,ולאנאנד יש הרבה יותר ניסיון מקרסלן.
    הרמה פחות חשטבה, לאנאנד יש את הצוות הכי טוב בעולם.
    מעניין אותי לראות איך יגמר הדן-קרב.

    • שמעון כסאח

      תיקון:איך יגמר הדו-קרב.

    • אייל סגל

      ידוע בכלל מי הפעם בצוות של אנאנד לדו-קרב? נילסן הרי עבר לעבוד בשביל קרלסן, כך שהוא יכול גם לגלות לו לא מעט סודות על ההכנות של אנאנד (למרות שהסוכן של קרלסן הצהיר שבזמן הדו-קרב הוא לא יהיה חלק מהצוות שלו), וגם קסימדז'אנוב כבר לא עובד יותר עם אנאנד.

      מבחינת הכנות, קרלסן גם מציב בפני אנאנד סוג שונה של אתגר מאשר היריבים הקודמים שלו בדו-קרבות – בזמן האחרון כמעט ואין לו יותר רפרטואר פתיחות במובן המקובל (הוא מחליף פתיחה כמעט כל משחק, ואולי ינסה גם לעשות זאת בזמן הדו-קרב – כמו שפישר עשה נגד ספסקי בחצי השני של הדו-קרב שלהם), והוא גם שואף לעתים קרובות להיכנס להסתעפויות שהבנה עמדתית משחקת בהן תפקיד יותר חשוב מהכנות תיאורטיות מפורטות.

      • שמעון כסאח

        דיברתי על טומשבסקי, הוא אחד העוזרים הבכירים של אנאנד.

  • עידו

    תודה אייל. יוצא מהכלל!

  • תמיר

    הקריקטורה מצויינת, וגם הטקסט.

    תודה שוב.

Comments are closed.