השחמט כמטפורה

על שחמט בקולנוע (וגם קצת בטלוויזיה ובספרות)

ישנם סרטים עלילתיים שעיקרם סובב סביב השחמט עצמו, כגון מחפשים את בובי פישר או La diagonale du fou, אבל שחמט מופיע בקולנוע בדרך-כלל כאלמנט צדדי, שיש לו משמעות מטפורית כלשהי (או כפי שמקובל לומר, "מסמל" משהו) ביחס לעלילה הראשית.

אחת התיאוריות המרכזיות לגבי הבנת מטפורות קושרת את המטפורה באופן הדוק לתחום הקטגוריזציה ובפרט למושג האיבר ה"פרוטוטיפי" (כלומר, המובהק) של קטגוריה. למשל, כשאומרים על מישהו או משהו שהוא (כמו) צב, הנטייה שלנו תהיה להבין זאת כאמירה שהוא איטי – לצב יש אמנם גם תכונות אחרות, אבל איטיות היא התכונה שהוא נחשב למייצג מובהק שלה. מטפורות מעניינות או יצירתיות יותר מתבססות פעמים רבות על כך שהן גורמות לנו ליצור מה שמכונה קטגוריות אד-הוקיות – כלומר, קטגוריות שאנו זקוקים להן כדי להבין לאיזה עניין פרוטוטיפית המטפורה, למרות שאין מילה או מושג מוכנים מראש בשפה (כגון "איטיות") כדי לתייג אותו.

איבר פרוטוטיפי של איזה קטגוריה הוא השחמט? במלים אחרות, את מה מקובל לחשוב שהוא מדגים באופן מובהק? ביטוי שיגרתי כמו "לחשוב כמה מהלכים קדימה" ממחיש כי מדובר ביכולת תכנון מראש, ראייה אסטרטגית, שליטה על ההתפתחויות וכדומה; או בקונוטציה שלילית יותר – יכולת מניפולטיבית מפותחת. מאבק בין שני אנשים (או באופן כללי יותר, בין שני כוחות) יתואר במונחים של שחמט כאשר הוא נתפש בראש ובראשונה כקרב מוחות. זהו הצד של השחקנים; מעמדו של כלי על לוח שחמט, לעומת זאת, ממחיש באופן מובהק את המצב, או החוויה, של להיות נשלט או מתומרן בידי אחרים.

"מרוסיה באהבה" (1963), השני מבין סרטי ג'יימס בונד, נפתח בתחרות שחמט. אנו רואים שחקן (קרונשטיין) שמנצח בתחבולה מזהירה את יריבו (מקאדמס), ועוזב במהירות את האולם. מסתבר כי זהו האסטרטג הראשי של אירגון ספקטר, נגדו נלחם בונד לאורך הסרט, והוא ממהר לפגישה בה מתוכננת פגיעה ישירה בבונד. היותו של קרונשטיין שחקן שחמט בעל מוניטין בינלאומי ממחיש את יכולת התכנון שלו, ואמור להגביר את הרושם לגבי עוצמת הכוחות מולם אמור להתמודד בונד. אגב, ברומאן עליו מתבסס הסרט (לסרטי בונד המוקדמים עוד היה קשר לספרי בונד של איאן פלמינג) נאמר על קרונשטיין במפורש שכל האנשים היו עבורו כמו כלי שחמט אותם הוא מזיז על הלוח, לטובת קוראים קשי-הבנה שלא קלטו את ההקבלה בעצמם.

לצד המשמעות הזו שהשחמט מקבל ביחס לעלילה, סצינת המשחק הופך לספקטאקל בפני עצמו, עם כמה קשרים למציאות שמעניין להתבונן בהם. המשחק מוצג (0:07 בוידאו) כחלק מ"תחרות בינלאומית" בוונציה, כשהתוצאה היא 11.5-11.5 בדו-קרב הגמר; למעשה, אף תחרות רגילה לא היתה משוחקת כך – תוצאה כזו היתה יכולה להתקבל רק במשחק מכריע בדו-קרב על אליפות העולם, שהתנהל אז בשיטה של הטוב מ-24 משחקים. העמדה בה אנו מצטרפים למשחק היא זו:

bview

קרונשטיין משחק כאן 1.פ:ה5+, ואחרי 1…מ-ח7(?) 2.מה-ה4+ מקאדמס נכנע, בגלל 2…מ-ח8 (או 2…ז6 3.צ-ו7+ והשחור מפסיד את המלכה) 3.צ:ו8+! צ:ו8 (או מה:ו8) 4.פ-ז6+ מ-ח7 5.פ:ו8+ מ-ח8 6.מה-ח7 מט.

העמדה מועתקת כמעט במדויק מסיומו של משחק ידוע שהתרחש מספר שנים לפני הסרט, בין בוריס ספסקי לדויד ברונשטיין באליפות ברה"מ מ-1960; ייתכן והבחירה היתה קשורה באסוציאציה הצלילית בין שמו של אחד השחקנים לשמה של דמות הנבל אצל פלמינג (ברונשטיין – קרונשטיין). מה שמראה הסרט הוא הסיום הפשוט יחסית לתחבולה המנצחת של ספסקי; החלק העמוק באמת שלה מתחיל כבר במסעו ה-15 של הלבן:

העמדה בסרט מועתקת, כאמור, כמעט בדיוק מהמשחק, אבל לא לגמרי – במשחק עצמו, לאחר מסעו ה-21 של השחור, ללבן שני רגלים נוספים, על ד4 ו-ג5, שנעלמו בסרט. הדבר גורם לכך שבעמדה המוצגת בסרט היה למעשה צריך להיות קשה יותר ללבן לנצח – במקום 1…מ-ח7 המשוחק על-ידי מקאדמס (כפי ששיחק ברונשטיין), 1…פ-ה6! יכול לאפשר לשחור להתגונן באופן הרבה יותר עקשני. במשחק האמיתי המסע המקביל היה מפסיד ל-23.פ-ז6 והפרש על ה6 נופל במהירות (כפי שממחישה ההסתעפות בלוח החי), אבל ללא צמד הרגלים על ד4 ו-ג5 למלכה השחורה הרבה יותר חופש תמרון, כך ש2.פ-ז6 מאפשר 2…מה-ג5+ 3.מ-ח1 מה-ב5 (עם איום על הצריח הלבן ב-ו1) והניצחון אינו פשוט.

 

בסרט "פרש" (Fresh; 1994) של בועז יכין יש להופעת השחמט אותו היגיון מטפורי בסיסי, אבל באופן מעניין וטעון יותר במשמעות, וגם כזה המקושר בצורה חזקה יותר למוקד העלילה. גיבור הסרט הוא ילד שחור בן 12 החי ברובע עוני ניו יורקי עם דודתו ומתפרנס מבלדרות סמים. השחמט הוא הערוץ דרכו פרש מקיים קשר עם אביו (אלכוהוליסט אבל גם שחקן מצויין) כשהם נפגשים בפארק, וכך המשחק הופך לטעון מבחינה רגשית. בקטע שלמעלה פרש שומע מאביו הרצאה על כך שעליו להתרכז במטרה הבסיסית של המשחק – מט למלך היריב – ולא לתת לדעתו להיות מוסחת על-ידי גורלם של כלים ספציפיים אליהם הוא נקשר יתר על המידה (עם הקבלה ספציפית ליחסים בין המינים בדיבורים על המלכה כ"גברת" שאפשר לנצל את היקשרות היריב אליה).

[חבל, אגב, שבמסגרת ייצוג השחמט עצמו יש כאן שגיאה בסיסית הבולטת לעין עבור מי שמכיר את המשחק – לא ניתן לענות להתראת שח בצד אחד של הלוח בהתראת שח נגדית בצד השני שלו כפי שעושה אביו של פרש כשהוא מכריז על מט בשישה מסעים; גם השבח מצד אביו של פרש על כך שזו הפעם הראשונה בה הוא נותן לו שח מגוחך למדי.]

הדברים שאומר האב מתפקדים בסרט כעצה מעשית לחיים המיושמת מייד על-ידי פרש, כשהוא משסה באופן ערמומי את סוחרי הסמים של השכונה זה בזה ובסופו של דבר מסגיר למשטרה את הראשי מביניהם (אסטבן), עבורו הוא עובד. הוא עושה זאת כדי לנקום את מותה של נערה בבית-ספרו בה היה מאוהב, שנפצעה אנושות בתקרית יריות לה היה אחראי אחד מחברי כנופיות הסמים, וגם כדי לנסות ולהציל את אחותו, שהיא מכורה לסמים ונמצאת כתוצאה מכך בשליטתו של אסטבן. כדי להגיע למטרה פרש מפעיל באופן מניפולטיבי אנשים כמו כלים על לוח השחמט, ובהתאם לעצתו של אביו אינו מהסס "להקריב" אותם – כולל חבר שלו מבית-הספר (שאינו אשם בדבר פרט למעט טיפשות ופה גדול), אותו הוא מערב בסחר הסמים כדי להשיג מטרה מסויימת בעזרת הפטפטנות שלו.

 

בפירסומת הזו לליגת ה-NHL (מ-1996) ניתן לראות שימוש שנון למדי במטפוריקה של השחמט כדי לתאר ספורט שהתפישה הסטראוטיפית שלו מדגישה תכונות שהן, כביכול, הפוכות לגמרי מאלה המובהקות לשחמט ("באתי לראות מכות ופתאום פרץ משחק הוקי") – כאשר בסופו של דבר המטפוריקה הזו מעומתת עם ה"מציאות" הברוטלית (אולי כדי לנסות ולומר – בספורט הזה יש הכל).

ונסיים עם "החותם השביעי" (1957) של אינגמר ברגמן. פתיחת הסרט מציגה אולי את האימאז'ים הנחרתים ביותר בזיכרון של שחמט: האביר מול המוות, לוח השחמט על רקע השמיים המעוננים והשתברות גלי המים, כאשר הדרמה הויזואלית של ניגוד הלבן-מול-שחור מודגשת על-ידי הופעת הדמויות (רעמת השיער הבהירה של האביר מול הגלימה השחורה של המוות), ונתמכת באופן מושלם על-ידי מדיום השחור-לבן בו נעשה הסרט.

בהשוואה לסרטים הקודמים, כאן לשחמט התפקיד החשוב והישיר ביותר בעלילה עצמה (שהאופי האלגורי שלה הוא אחד הדברים המקנים לסרטו של ברגמן גוון "ימי-ביניימי", לצד עצם התקופה בה הוא מתרחש). העלילה מתחילה בכך שהגיבור, האביר אנטוניוס בלוק, קורא תיגר על המוות שבא לקחת אותו ומזמין אותו למשחק שחמט; התנאי הוא שחיי האביר יימשכו כל עוד יצליח להחזיק מעמד במשחק – כך שהשחמט הופך לגורם הקוצב את החיים, וגם את הסרט.

מבחינה מסויימת, גם כאן השחמט נקשר לניסיון להתמודד עם החיים – והמוות – באופן שכלתני ומחושב במיוחד; האביר הוא הדמות האינטלקטואלית או ה"פילוסופית" ביותר בסרט, והסט של לוח וכלי השחמט מוצג כאביזר שהוא נושא עימו דרך קבע. (לרוב הדמויות האחרות, שאינן מסוגלות לראות את המוות, נדמה במהלך הסרט שהוא משחק שחמט עם עצמו.) אבל ניתן גם לומר שגישה זו מועדת לכישלון, מבחינה זו שהמוות הוא שחקן שחמט טוב יותר העתיד לנצח במשחק, במיוחד כיוון שגם אינו נמנע מטריקים מלוכלכים כאשר הוא מעמיד פני כומר המקשיב לוידויו של האביר ושומע על האסטרטגיה בה הוא מתכוון לנקוט.

השחמט מוביל איפוא למוות, אבל גם מאפשר את מרווח החיים שהאביר מקבל; ובמסגרת המרווח הזה הוא מבצע במהלך המשחק את הפעולה המשמעותית ביותר שלו, כאשר הוא מפיל מהלוח את הכלים בדיוק לפני המט. לכאורה זהו מעשה פתטי לחלוטין, כיוון שברור כי שחקן שחמט טוב (כמו המוות) יזכור את העמדה ויוכל לשחזר אותה בקלות; אבל למעשה הדבר נועד כדי להסיח את תשומת-ליבו של המוות ממשפחת השחקנים שהצטרפו אל האביר למסע (יוף, מיה, ובנם התינוק) ומאפשר להם לברוח, לאחר שיוף – המוצג לאורך הסרט כבעל "חזיונות" מיוחדים – רואה את המוות בחברתו. מדובר בפעולה הקשורה למהלך המשחק אבל חורגת מחוקי המשחק עצמם – מעין תשובה לתרמית של המוות, שהוזכרה קודם לכן, בשלב מוקדם יותר של המשחק.

לצד הקשר הישיר הנוצר בין האביר לשחקנים דרך האינטרקציה העלילתית, מעניינות גם ההקבלות התמאטיות שאפשר ליצור ביניהם. בהקשר זה, ניתן לחשוב הן על השחמט והן על התיאטרון כסוגים של "משחק" במשמעות הרחבה של המושג (לא רק בעברית), וגם כמטפורות לתבנית או לסדר של החיים, המרוקנים מתוכנם על-ידי המוות. ייתכן שכבר כ-350 שנה לפני הסרט של ברגמן, כיוון המחשבה האחרון הוביל את סרוונטס לכתוב את השורות הבאות:

"אמור לי, כלום לא ראית קומדיות שבהן מופיעים מלכים, קיסרים, אפיפיורים, אבירים, גבירות, ולצידם דמויות אחרות כגון נבל, רמאי, סוחר, חייל, תם-חכם ואוהב תמים? ובתום הקומדיה, כשהם פושטים את תלבושתם, כל השחקנים שווים.

כן, ראיתי – ענה סנצ'ו.

ובכן, כדבר הזה – אמר דון קיחוטה – מתרחש בקומדיה של העולם הזה. יש המגלמים קיסרים, אחרים מגלמים אפיפיורים, ובקיצור את כל הדמויות שאפשר לקבץ בקומדיה אחת; אך בסוף ההצגה, שהוא סוף החיים, נוטל המוות את התלבושות שהבדילו ביניהן וכולן שוות בקבר.

השוואה אמיצה – אמר סנצ'ו – אבל לא חדשה כל-כך, כי כבר שמעתי אותה הרבה פעמים, כמו בעניין השחמט, שכל זמן שהמשחק נמשך יש לכל כלי תפקיד משלו, אבל בסופו הם מתערבבים ונערמים ומושלכים לתוך שק אחד, וזה כמו להכניס את החיים לקבר.

מיום ליום, סנצ'ו – אמר דון קיחוטה – אתה הולך ונעשה פחות שוטה ויותר חכם." (דון קיחוטה, חלק ב', פרק 12 [בתרגום לנדאו])

הבראה זה לא פיקניק
יומן מילאנו - פיינל פור 2014

23 Comments

גיל 16 במאי 2014

מעולה. פרש הוא סרט מצוין וכך גם מחפשים את בובי פישר.

אגב, למה אי אפשר לענות על התראת שח בשח? אם נניח יש לך כלי שגם חוסם את השח וגם מאיים בשח על היריב זה לא חוקי או שפשוט אין מצב אפשרי כזה?

אייל סגל 16 במאי 2014

כן, באופן עקרוני אפשרי מצב כזה – התכוונתי שלפי מה שניתן לראות על הלוח (כמו ב-2:50 בקטע שהבאתי) לא זה מה שקורה כאן: השחור נותן שח בצד אחד של הלוח והלבן עונה בשח בצד האחר. שיניתי קצת את הניסוח בטקסט כדי להבהיר את זה.

עידן. 16 במאי 2014

אין לי הרבה מה לתרום לדיון חוץ מלומר שהפוסט הזה פשוט נהדר.

שלמה 16 במאי 2014

תודה רבה.

יוני 16 במאי 2014

מעולה

צחי 16 במאי 2014

מעולה. מחיאות כפיים.

עידוקוליס ליפשיץ 16 במאי 2014

פוסט מאלף ומרשים. שאפו ענק.

אלון 17 במאי 2014

טוב, זה מתבקש
https://www.youtube.com/watch?v=gn6BDeKn-qc
אחלה פוסט

אייל סגל 17 במאי 2014

נחמד. אגב, הרעיון הבסיסי של משחק או אתגר כלשהו מול ה"מוות" הוא כמובן לא המצאה של ברגמן, אלא מוטיב עממי די ידוע. כשברגמן דיבר פעם על הרקע האוטוביוגרפי לסרט, שקשור ברשמים שספג בתור ילד בסביבה הדתית שגדל בה, הוא הזכיר ציור שראה בכנסייה של המוות משחק שחמט עם אביר (כנראה שהכוונה לציור השבדי הזה מהמאה ה-15; בסרט, כשהמוות שואל את האביר מאיפוא הוא יודע שהוא משחק שח, האביר עונה "מציורים ושירי עם").

דוד 18 במאי 2014

אייל, אתה מתעלה על עצמך!
השחקן הספרותי האהוב עלי הוא רב-אמן אוסטפ בנדר
מעניין מה קורה אם מקאדמס משחק פ-ה6 במקום מח7.
בהקשר זה, ההתייחסות לשחמט בספרות בדרך כלל נוטה להתרשם עד אימה מ'משחק ערמומי' ותחבולתנות 'להפיל את היריב בפח' יותר מאשר ביצוע המהלך הנכון, למרות שסגנון כזה בשחמט מקצועני יוביל מן הסתם לאסון, מה שמוכיח שהסופרים הגדולים ביותר לא הבינו את משחק השחמט. (נראה כי הדמות הספרותית היחידה שחולקת על כך היא אוגוסט דופין שטען ששח הוא משחק הגיוני שאין בו מקום לתכסיסנות-באחד הסיפורים -ב'הרצח ברחוב מורג'-, אבל הוא באמת העדיף בשל כך את משחק הוויסט.) אני חושב שאולי היית צריך להדגיש זאת

דוד 18 במאי 2014

עכשיו שמתי לב שההסתעפות פה6 מופיעה בלוח החי

דוד 18 במאי 2014

…ובגוף הפוסט. סליחה

אייל סגל 18 במאי 2014

בעמדה שבסרט, כמו שציינתי, יהיה ללבן קשה יותר מאשר במשחק האמיתי לנצח אחרי 1…פ-ה6, אבל זה בכל זאת אפשרי: 2.פ-ז6 מה-ג5+ 3.מ-ח1 מה-ב5 וכעת 4.פ-ה5! (באדיבות הודיני) עם רעיונות שקשורים במה-ו5; למשל: 4…מה-ב6 (לתמוך בפרש המרותק) 5.מה-ו5 עם הרעיונות פ-ז6-ו4 (כדי לתקוף את הפרש על ה6 פעם נוספת) או מה-ז6 עם פ-ד7-ו6+.

לגבי "הרציחות ברחוב מורג", ההתיחסות לשחמט מופיעה שם בפתיחה המעין-מסאית של הסיפור, מצד המספר שהוא בן-הלוויה חסר השם של דיפן (טיפוס המספר-עד, שבערך חצי מאה מאוחר יותר קונאן דויל פיתח אותו לווטסון כבן-הלוויה של שרלוק הולמס). הרעיון הבסיסי הוא שבהשוואה לדמקה, השחמט נראה מורכב או מסובך יותר על פני השטח אבל בעצם הוא פחות "עמוק", או מצריך כוחות שכליים פחות "עליונים". זה מתקשר לאופן בו מוצגת בהמשך הסיפור התעלומה הבלשית המרכזית, וכפרדוקס ספרותי זה מצלצל יפה, אבל אני חושב שמי שמכיר את שני המשחקים יסכים שבמציאות זה שטויות…

דוד 18 במאי 2014

תודה (באמת לא זכרתי טוב). אתה גדול.

נתן העזתי 18 במאי 2014

כבר יומיים אני מתבשל עם תגובה לפוסט שקשורה בדופין, אני רואה שהקדמתם אותי.
בקשר לדמקה, הטענה בסיפור היא שמשום שחוקי הדמקה פשוטים יותר, כדי לנצח בה צריך להיות מסוגל ליכולת חישוב גבוהה יותר. הסיבוכיות של השחמט, על פי טענה זו, מוסיפה גורמים נוספים פרט ליכולת חישוב נטו. זה לא שהשחמט הוא פחות עמוק באופן מהותי, אלא שיש בו הסחות, וכך נוצר מצב כי "המסובך נחשב בטעות (טעות שכיחה למדי) למעמיק".
יש טענות דומות (לא אצל פו) גם על המשחק גו. דווקא פשטותם של החוקים מכריחה את השחקנים לחשב רחוק יותר כדי להשיג יתרון, משום שהסיכוי להשיג יתרון בגלל טעות של היריב קטן באופן יחסי. יוצא כי יכולת החישוב הנדרשת בדמקה, או בגו, גבוהה יותר מזו הנדרשת בשחמט.
זה נכון שהרעיון נחמד סיפרותית, אבל אני גם לא משוכנע שהוא מופרך לחלוטין, לפחות לא מבחינה לוגית…
אגב בהמשך הויסט אכן מוצג כמשחק המעיד באופן אופטימלי על חכמה משום שהוא משלב (כך על פי הסיפור) גם יכולת חישוב כמו זו הנדרש לשח או לדמקה, וגם מה שפו מכנה "יכולת ניתוח". זו גם ההשוואה החשובה מבחינה מטאפורית, "בין חריפות שכל לבין כישרון ניתוח שורר הבדל גדול […], הסיפור שלהלן ייראה לקורא, במידה מסוימת, כפרשנות לטענות שהובאו לעיל".

חוץ מזה, הפרסומת ל-NHL מצוינת!

דוד 19 במאי 2014

ספסקי היה גאון… אם 15..ה:ו1=מה+ 16.צ:ו1 פו6 ואז אם 17.פ:ו7 מ:ו7 18.פה5+ מז8 19.צ:ז6 מלווה ב-מהח7+. בהסתעפות זו, אולי 17..מהד7 18.פה5 מהה6 נותן יותר תקוה (אבל גם זה לא נראה לי אחרי רב3). (17.רו6 מוביל כמובן למט על טור ה'.)
האם לא הייתה כאן שום הגנה לשחור באף שלב, החל מהמסע ה 15? לעיניים שלי זה נראה הזוי.

אייל סגל 19 במאי 2014

15…ה:ו1=מה+ 16.צ:ו1 פ-ו6 17.פ:ו7 מ:ו7 (17…מה-ד7 18.פ3-ה5 מה-ה6 19.פ:ח6+! ז:ח6 20.צ:ו6! ומט) 18.פ-ה5+ מ-ז8 וכעת לא 19.צ:ו6 (שמפסיד) אלא 19.מה-ח7+! פ:ח7 20.ר-ב3+ ומט.

השחור היה יכול אולי להציל את עצמו – או לפחות לא להפסיד מייד באופן כפוי – על-ידי 16…ר:ד6!; הנקודה היא שהמסע הזה גם מחסל את הפרש המסוכן וגם מפנה למלך השחור ערוגת בריחה על ה7, כך שמה-ח7+ מצד הלבן כבר לא מוביל למט. אחרי 17.מה-ח7+ מ-ו8 18.ג:ד6 ג:ד6 10.מה-ח8+ מ-ה7 20.צ-ה1+ פ-ה5 21.מה:ז7 הלבן יישאר בגירעון טיב (אחרי שילכוד את הפרש השחור על ה5) אבל כמובן עם פיצוי רציני. הודיני (לפחות בעומק ניתוח לא גדול במיוחד) מעריך את העמדה כפחות או יותר שווה, אבל במשחק מעשי הכל יכול לקרות כאן.

חן 21 במאי 2014

אם כבר ביצוגי שחמט עסקינן, ממליץ בחום על הנובלה "משחק המלכים "
של סטפן צוויג. שם העימות הוא בין תפיסות שחמט שונות (שינון מול יצירתיות, שחקנים חסרי יכולות חברתיות ושאר ירקות )(בערך).

העימות ארהב-רוסיה בג'יימס בונד הזכיר לי את הראיון של מוריס אשלי עם קמסקי
אחרי הזכיה שלו באליפות ארה'ב.
אשלי מוחצן ופומפוזי ונראה ונשמע כאילו הוא משדר משחק הוקי מכללות ולא שחמט, לקמסקי לא זז שריר בפנים.
מאוד נהניתי לשמוע את קמסקי אגב.
תודה.

חן 21 במאי 2014

אגב, בתחרות הנשים,אחת המתמודדות (Eswaran Ashritha)היתה בדירוג 1979. היתכן??

אייל סגל 21 במאי 2014

זה מד-הכושר הבינלאומי שלה – מד-הכושר הפנים-אמריקאי הוא באיזור ה-2200. מדובר בנערה בת 13 שנבחרה כווילד קארד בעקבות הזכייה שלה באליפות לנוער.

אם כבר הזכרת את הראיון של אשלי עם קמסקי, אפשר לראות אותו כאן – מתחיל בסביבות 15:00 בקטע הוידאו.

אגב, שחמט הנשים בארה"ב מתבסס כמעט לחלוטין על הגירה ממדינות ברה"מ או הגוש הסובייטי לשעבר – מבין עשר המשתתפות באליפות השנה, כולן הגיעו משם להוציא את אותה אסוואראן (שההורים שלה הגיעו מהודו, נדמה לי אותו איזור שגדל בו אנאנד): ארבע מאוקראינה (קראש, זטונסקי, זניוק, מלכינה); אחת מארמניה (אברהמיאן); אחת מצ'כיה (נמקובה); אחת מרומניה (פויזור); אחת מלטביה (ני); ואחת מליטא (בגינסקייטה).

דוד 22 במאי 2014

הזכרת לי את שידור המשחק (הראשון) של קמסקי נגד קרלסן (אשלי עם ג'ניפר שהאדה) מגביע סינקפילד, בערך בסביבות המסע ה 30. זה הזכיר מאוד שידור בעיטת עונשין בגמר גביע העולם.

אייל סגל 21 במאי 2014

לגבי הנובלה של צוויג, אני זוכר שמישהו שלא אהב את התפתחות הסגנון של קרלסן בשנים האחרונות, השווה אותו בזמן טורניר ביל 2012 לדמות של אלוף העולם שם, מירקו צ'נטוביץ…

In the last couple of years the Norwegian has become so used to winning in an unassuming manner, without taking the slightest risk, that he’s beginning to limit himself more and more. There have been fewer bright bursts in his play of the kind we witnessed more than once in the past, particularly when he was working with Kasparov. You don’t want to carp, but Carlsen is more and more beginning to resemble Mirko Chentovich as envisioned by Zweig

http://whychess.com/en/node/2478

יהודה.א. 21 באפריל 2015

אציין כי גם בסרט משחק החיקוי שהיה בקולנוע לפני מספר חודשים, יוצר הסרט מפאר את גאונותו של טיורינג (גיבור הסרט) על ידי כך שהוא שם לידו את אלוף אנגליה בשחמט פעמיים.

Comments closed