ראיתי לאחרונה את הסרט החדש על בובי פישר, Pawn Sacrifice (שהופץ בארץ בשם המתחכם "שובר את הכלים"), ולא אהבתי אותו במיוחד: לטעמי הוא קלישאי מאוד ומעיד על דמיון דל של הבמאי והתסריטאי. במיוחד הצחיק אותי בהקשר זה החלק שמתבסס על תחרות שהתקיימה בארה"ב בשנות ה-60 (גביע פיאטיגורסקי השני, בסנטה מוניקה), בה התרחש אחד המפגשים המוקדמים בין פישר לספסקי לפני הדו-קרב הגדול של 72. כדי ליצור "אוירה", יש שם ניסיון לדחוס בכמה דקות פחות או יותר את כל הסטריאוטיפים האפשריים על קליפורניה ה"היפית" של אותה תקופה – חופי ים, גולשים, מוסיקת רוק מתאימה ברקע, מתירנות מינית ועוד – כשלכל זה אין כמובן שום קשר למה שקרה בתחרות עצמה.

מכל מקום, כנרטיב העומד בפני עצמו הסרט לא נראה לי חזק במיוחד, וכסוג של תיעוד היסטורי יש סרטים דוקומנטריים טובים ממנו בהרבה. וזו בעצם המטרה העיקרית של הפוסט – לא לקטר על עוד סרט הוליוודי בינוני מינוס, אלא להזכיר כמה סרטים מצוינים מהקטגוריה השנייה. האחרון הבולט ביניהם הוא Bobby Fischer Against the World של ליז גרבוס, אבל זה שעדיין אהוב עלי ביותר הוא הסרט הקצר יחסית (בן כ-37 דקות) של ה-BBC מ-1999, המתמקד בדו-קרב על אליפות העולם בין פישר לספסקי ברייקיאוויק. ניתן למצוא אותו ביוטיוב בארבעה חלקים:

חלק 1

חלק 2

חלק 3

חלק 4

ניסיתי בהזדמנות זו לחשוב על הסיבות העיקריות שבגללן אני כל כך אוהב אותו:

– יש משהו בקריינות במבטא בריטי שמתאים באופן מושלם לסרטים דוקומנטריים.

– האופן בו צורת הדיבור של רוברט בירן (אחד משחקני הצמרת האמריקנים באותו זמן) על פישר מזכירה את זו של מארלו על קורץ ב"לב החשכה".

– המבט שמיכאל טל נותן בפישר בן ה-16 בקטע מתועד מתוך תחרות המועמדים של 1959 – כאן. (טל ניצח באותו טורניר בדרך לזכייה באליפות העולם בדו-קרב מול בוטביניק שנה לאחר מכן. היו שם 28 סיבובים – פי שניים מטורנירי המועמדים של היום – כי כל שחקן שיחק ארבע פעמים עם כל אחד מהאחרים; המאזן במשחקים בין טל לפישר: 0-4 לטל.)

– המקום שניתן גם לנקודת הראות הסובייטית, ובפרט זו של ספסקי. בהקשר זה, ניתן לומר באופן כללי שמבחינה מסויימת יש לסרטים דוקומנטריים יתרון מובנה על סרטים עלילתיים רגילים – בכך שאם משתמשים באופן יעיל בפורמט קטעי הראיונות עם אנשים שונים, ניתן להציג בקלות גדולה בהרבה מגוון של פרספקטיבות על ההתרחשויות. מהכיוון השני, פישר עצמו – למרות שבסופו של דבר הוא הנושא העיקרי של הסרט – לא נוכח כל הזמן באופן ישיר, מה שדווקא עוזר להפוך את הדמות שלו ליותר חידתית ומעניינת.

– הסיום באחד התיאורים היפים ביותר של פישר שאני מכיר (כאן), מאת גודמונדור תורארינסון (שהיה לו חלק מרכזי באירגון הדו-קרב, כראש התאחדות השחמט האיסלנדית באותו זמן):

We stood at a window at the Loftleidir Hotel. At a maybe rather weak moment, Fischer was looking out of the window and he said, "Gudmundur, The only thing I can do is to play chess." And he seemed rather sad. But then there came a smile on his face and he said, "But I do that rather well."                    a

אגב, לזכותו של הסרט Pawn Sacrifice ייאמר שטובי מגוויר, השחקן הראשי, הצליח לתפוש יפה הרבה מהמנייריזמים ושפת הגוף של פישר – אבל אני עדיין חושב שפישר שיחק את עצמו יותר טוב. הנה דוגמה מהראיון הידוע שלו עם דיק קאבט (בפרט הקטע בסביבות 3:25, בו הוא מדבר על כך שההנאה הגדולה ביותר עבורו היא לשבור את האגו של היריב):

 

סו נגד ההודית של המלך
סדקים בחומת ברלין