אז מה אומרים? לא אומרים. פשוט נותנים לדמעות לזלוג מעצמן. תואר מספר שמונה עשרה. בגיל שלושים וחמש. על נדאל. בחמש מערכות. אחרי פיגור בשבירה. יותר מדי לעיכול בשביל הקיבה בת השלושים ושבע שלי.

המשחק הזה היה משחק של הזדמנויות. הזדמנויות שניות. בניגוד למה שאומרים לכם בגן ובבית הספר, יש הזדמנות שניה, כמעט תמיד. בעיקר לצלקות שהולכות איתנו שנים. רק צריך להיות שם ולשים לב כשזה קורה. הזדמנות שניה להזדמנות שניה לרוב לא חוזרת…..

ונדאל הוא חתיכת צלקת.

*

ישבתי דבוק למסך, עם יהלי בן החודשיים, כשנדאל ניצח לראשונה את פדרר בגמר ווימבלדון וסימל כמעט עשור של עליונות במפגשי האחד על אחד בין השניים. פדרר ירד מהמגרש הזה מצולק לתמיד. הוא המשיך מהמשחק הזה לקחת עוד חמישה סלאמים, לזכות במדליות באולמפיאדה, בגביע דיוויס היסטורי לשוויץ, אפילו ברולאן גארוס המקולל. אבל הצלקת תמיד הייתה שם. גדולה, מגרדת, מציקה, דלק לאלפי דיוני רשת בשאלה מיהו הגדול מכולם. ואז הגיעה ההזדמנות. בלי סיכוי אמיתי, משום מקום, ההיסטוריה נתנה לפדרר הזדמנות לסגור חשבון ולנדאל הזדמנות להוכיח שהוא עוד כאן. חזק, ווינר ועמוק בתוך הצלקת של פדרר.

ולכן ה- 29 לינואר ייזכר לתמיד. לא בגלל התואר השמונה עשר, אין לו שום משמעות. לא בגלל האוזי מספר חמש , או ארבע, או שש או מי זוכר בכלל. הוא ייזכר כיום בו פדרר הסיר את כל הצלקות וסגר את כל הויכוחים. כמו צ'רצ'יל שחזר לנצח את הבחירות, אחרי שהפסיד את כסאו ערב סיום מלחמת העולם. כמו פרס שזכה בנשיאות, שבע שנים אחרי שחמקה ממנו ולאחר מי יודע כמה הפסדים, כמו לברון ג'ימס שהראה שהוא יכול לזכות באליפות עם קבוצה שהיא רק שלו, פדרר הסיר את הקוף מהגב. נגמר עידן הכוכביות, אפשר להניח את המקלדת. הנקמה הוגשה קרה ופדרר כמו שוויצרי אמיתי תכנן אותה בשקט במשך 9 שנים ארוכות. רגע לפני שסגר את האורות והיה מוכן ללכת הביתה לבאזל, עם הכוכבית ועם הצלקת, הגיעה פתאום ההזדמנות לנקמה ופדרר לא פספס.

*

קראתם ועוד תקראו הרבה פרשנויות על המשחק הזה. לא משחק ברמה הכי גבוהה (נסו אתם להיות ברמה הכי גבוהה בגיל שלושים וחמש), אבל הכי מותח שאפשר, עם כל הטוויסטים האפשריים בעלילה, עד הרגע האחרון. נדאל התחפש פתאום לפדרר, פדרר התחפש לנדאל וקיבלנו מערכה חמישית מותחת ושונה מכל מה שהכרנו.

אבל האמת שזה לא מעניין ובכלל מי אני שאתחרה עם הפרשנים האמיתיים? רוצים פרשנות טניס? לכו לשלמה צורף. אותי מעניינים השדים הפרטיים שלי. אלה שהעניקו לי שני לילות ללא שינה ופרצוף זועף במיוחד ליהלי, עכשיו כבר בן תשע ולשני אחיו מילי וים, שקיבלו ליומיים אבא שלא אכפת לו מכלום. כל מה שראיתי בעיניים זה את עצמי, תשע שנים אחורה, מחזיק את יהלי שנרדם לי על הידיים מול השידור של ווימבלדון ומרגיש את הסכין ננעצת עם כל טופ ספין מצד שמאל.

היום הסכין יצאה, בשלמותה, והגוף מתאושש. נדאל היה הפצע שלנו כמעט תשע שנים ועכשיו לא אכפת לנו מכלום. ייקח רולאן גארוס, יפסיד ווימבלדון, אתם יכולים לכתוב את זה על הקרח.

דבר אחד ייכתב לנצח, בספרי ההיסטוריה של הטניס – ב – 29  בינואר 2017, אור ליום ראשון, הצלקת הוסרה והמילים הגדול מכולם נכתבו ליד שמו של רוג'ר פדרר.

תם הדיון, ההגנה אמרה את דברה.

 

בכורה